רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

לחיות בארץ לא נורמאלית

כן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש ליכן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש לי רק את התחושות והיכולת להגיד את זה: מדינת ישראל זה מקום לא נורמאלי, על זה אין לי שום ספק. ובכל זאת אני פה ואין לי שום תכנית לא להיות פה…

בעיקר בתקופה הזאת, פעמיים בשנה יורד עלי ה”ענן”, בשני הגושים, הגוש הראשון שמתחיל כשבועיים לפני פסח ונגמר כשלושה ימים אחרי יום העצמאות , נקרא לו “גוש האביב”. והגוש השני, אותו נכנה “גוש הסתיו”, שמתחיל כשבועיים לפני ראש השנה ונגמר שלושה ימים אחרי האיסרו חג של החג האחרון של סוכות, הרי הוא שמיני עצרת וגם שמחת תורה וגם עוד כמה דברים בטח. ביחד שני הגושים תופסים כ 25% של השנה, כאשר המשקל הסגולי שלהם הרבה יותר גדול.

אז מה יש פה לא כל-כך נורמאלי? באמת, אמרו לי באינטרנט צריך לכתוב קצר וזאת שאלה שמצריכה תשובה ארוכה, אז אעשה אותו בקיצור, רק ה highlights. לא נורמאלי בעיני ש:

· שבועיים לפני תחילתו של כל גוש יש את ה”הכנה לגוש” ואנשים כבר לא עונים לך לטלפון, לא מחזירים תשובה ואם כן אז כמובן התשובה היא ” אחרי החגים”, ולא לדבר על זה שאם אתה כן תופס אותם לשיחה אז הם מה זה לחוצים שאין להם זמן לדבר, לעשות, לבצע….וכמובן, מכאן יש לך את כל הדחייה של הפגישות ומזיזים את שעה לכאן ואחר-כך לשם, ואחר-כך מסמסמים לך מהדרך “אני בפקק , אגיע עוד 10 דקות”, שכמובן יוצא 45 דקות…ויחד עם כל זה אני רואה כמה אני הפכתי להיות לא יעיל, פתאום עובד ללא אנרגיה ולא ממש מגיע ליעדים שלי.

· והחגים, אוי החגים! הקטע עם סדר הפסח הוא ממש ראוי לקבל פרס גינס לטקס הבלתי- שפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לא ראיתם את ההצגה של הקאמרי “משפחה חמה” אז רוצו ותראו- ממש יהלום, שם רואים את הכל, מכל הזויות האפשריות. איך אפשר להפוך פולחן עם משמעות מהותית נהדרת לאיחוד משפחות מעצבן, מעייף, מלחיץ, ועוד כמה דברים שאחסוך מכם…

· ואם כבר יצאנו מעבדות, לא עובר שבוע והנה אנחנו ביום הישראלי ביותר שאפשר ליצור- יום השואה. אני בן לניצול שואה המאוד מודע לחשיבות של האסון הנוראי ביותר שקרה לעם היהודי בכל שנות קיומו, אני אומר, “די עם פולחן העצב והמוות”, לקחנו את הדבר הנוראי הזה ועשינו ממנו את כל תורתנו ואת כל זהותנו- ולא פעם מלווה עם תחושה של “כל העולם נגדנו ורק אנחנו עם של מוסר ותורה”- האם זה באמת מכבד את זכרם של ששת מיליוני הנספים? חברים, חייבים לזכור ולא לשכוח, לתעד, ללמד, לתת מקום לניצולים לספר, ולא פחות חשוב, לסייע להם לחיות ולהתמודד עם החיים כקשישים…
מניין הגענו להתמכרות למדיה החוגגת נונ-סטופ, התערובת הזאת בתקשורת לסיפורי זוועה שמזכיר לי יותר צימאון להתמכרות ותרבות הריאלטי מאשר באמת מקום אותנטי לכבד את זכרם של הנספים….
ושלא נשכח את הפוליטיזציה של השואה שתמיד עולה כשכדאי למישהו לעשות משהו עם זה- גועל נפש….ותגידו, איך אנחנו צריכים לעבוד ולהתרכז באי-מיילים שלנו שכל היום יש סיפורי שואה ברדיו, בטלביזיה בעיתונים—-תגידו, זה נורמאלי לעבוד ו”להיות באושוויץ” בו זמנית?

· ולא עבר שבוע, עוד לא התאוששנו מהטלביזיה והשואה, למעשה הטלביזיה מכינה אותנו כבר ממוצאי יום השואה (לא לאבד שנייה מלפמפם לנו כל הזמן על “שואה-תקומה”) והנה מכינים אותנו לפרק ב’- “יום הזיכרון”- שוב אותן מנגינות, אותה מועקה, רק הפעם הוא “כאן ועכשיו” אין שם טעם של גלות אלא ממש כאן בשכונה, בכביש המהיר, הזיכרון של אז הוא הזיכרון של היום, והכי מפחיד- לא רואים את הסוף, וגם לא התחלה של הסוף, ולא ההתחלה של ההתחלה של הסוף….י
ום קשה הוא יום הזיכרון, גם כאן, הצפירה חותכת את הנשמה, מצפים שנענה על אי-מיילים כאשר הבכי באוזן- תגידו, זה נקרא נורמאלי?

· והנה, שעה 20:00 יום הזיכרון, הגיע זמן לעבור ל”ערוץ השמחה”, מתחילים להעביר את הקצב של המוזיקה ברדיו, עוד מעט…
עוד מעט הטקס עם ה”תפארת מדינת ישראל”….
עוד מעט יהיו בילויים מהמטופשים והרדודים ביותר בכל הארץ, הרי צריכים לשמוח, לא?
ולמחרת חג של הקרניבורים, חג המנגל- דבר שאני לא יודע לעשות ולא מתחבר אליו, הנה עכשיו אמרתי, אני ממש לא גבר, אני יודע…

והפקקים!!!!! איך, איך אפשר להעביר כל-כך הרבה שעות בתוך קופסה ומזגן, להמתין, להמתין, ולהמתין ולראות את החוצפנים והשחצנים בג’יפים ועוד כאלה עוקפים ודוחפים, העיקר שהם יגיעו, מה זה משנה שצריכים לעקוף 30 מכוניות ולסכן את כולם…

לא, זה לא נורמאלי, אין לי מילים אחרות.

אבל אני פה, כמו עוד 7 מליון +, פה, מחכה לדרמה החדשה במדינה שכינה אותה ידיד, רופא נוירולוג בכיר, “מדינה של הפרעת קשב וריכוז”, הכל “עכשיו, מהר…בשביל מה כל התכנון ודיבורים האלה….”.

חגים שמחים לששון. מדינה לא נורמאלית.

אתיופיה: מי אמר שהתנ”ך הוא היסטוריה?


 ויחבוש אברהם את חמורו…  ויסעו בני ישראל מ… ויחנו….וַיִּגַּשׁ יַעֲקב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ…

לא, לא התחלתי לכתוב בלשון התנ”ך ואינני מנסה להיכנס לטרנד היפה שיש בארץ לפרשנות של פרשת השבוע- אני פשוט רוצה להעלות זיכרונות מטיול שזה עכשיו חזרתי ממנו לצפון אתיופיה.
טיול של 11 ימים בלבד אפשר לי לנסוע אחורה בזמן כ 3000 שנה! מדינה מרתקת, אתיופיה, ומי שהיה שם יוכל לבדוק אותי: כ- 80% מאוכלוסיה של כ- 85 מיליוני איש גרים בכפר, ורובם חיים בצורה לא מאוד שונה מאברהם אבינו, עד כמה שקשה להאמין.
המגורים בבקתות פשוטות למדי, רבים חיים ממים שצריכים לשאת דרך ארוכה מהבאר אי-שם, חשמל אין, גם הכבישים מעטים אבל הרגליים עובדות מצוין (עובדות ועובדות…):
הולכים יום או כמה ימים להגיע לשוק, כמה שעות לבית-ספר (אם בכלל הולכים), חיות המשק חיות עם האדם והאדם עם החיות- ממש כמו “אז”.
אז מהו החידוש הבולט ביותר? אתם באמת לא יודעים? ראיתי כמה מחזות מדהימים שאותו אדם כפרי שאין לו מים, חשמל או כביש, מחזיק בידו טלפון נייד!!

טיול לאתיופיה - רוני דוניץ
התוודענו לדברים שעיננו לא רגילים לראות כל יום: לפסטיבל Axum Tzion בעיר הצפונית אקסום, אליה הגיעו כ- 200 אלף עולים לרגל, כמעט כולם עטופים בלבן, המונים זורמים ברחוב מעלות השחר (ואנחנו בתוכם), זורמים לעבר כנסיית מריה הקדושה לקבל ברכה, להתפלל וליפול אפיים ארצה בתפילה ותחנונים לבריאות, פוריות, מזל, הצלחה ואריכות ימים.
בצידי הדרך יושבים מאות קבצנים, לבושים סחבות, לעיתים מדגישים את עוותי הגוף או הנכות, צועקים לעוברי האורח לתת מכספם, או ממרכולתם בזרעים, דגנים או לחם.

היינו שני “מערביים”- אשתי ואנוכי (אפשר להגיד שאשתי יכלה- אולי-  גם לנסות להשתלב לנוף המקומי הודות לאבותיה התימניים), בתוך ההמון של אלפי אנשים כהה- עור הלבושים בלבן, אחד דוחף את השני וכולם נדחפים קדימה.
במצבים כאלה כולם מגיבים מהמקום “שלהם”- אני קבלתי מין מנת האושר מהאדרנלין- אם כי חיבקתי את התיק קרוב וחזק אלי (הכסף היה בחגורת הכסף מתחת לבגדי) -אשתי, מירב, לקחה את האדרנלין לכוון השני- “מפחיד!”- כאשר הצד השני שלה מנסה גם ליהנות מהחוויה (ללא הצלחה יתרה).

אתיופיה היא הרבה יותר מעוני ואנשים כהים הלבושים בלבן.
האנשים מרתקים! מכניסי אורחים, מתייחסים בכבוד לזר המבקר בתוכם, ישנם אתרי הסטורייה רבים, כנסיות מרהיבות עין, טבע משגע בהרים שעולים מעבר ל 4000 מטר, וכל-כך הרבה אקשן ברחובות.
המדריכים ששכרנו את שירותם בכל פינה ופינה הסבירו לנו על המקומות השונים, בו בזמן שהיה עלינו לנחש ולתרגם את האנגלית שלהם אל האנגלית שלנו…

ערי אתיופיה הן כבר שייכות למאה שלנו, למרות שקשה להגיד שהרוגע שורר ברחוב.
החדש נמצא צמוד לישן, המטופח הולך לאיבוד בתוך המוזנח, הפסקות חשמל וחוסר במים זורמים הוא דבר של יום ביומו, אבל בכל פינה רואים גם אנשים הולכים יד ביד, צוחקים, מתבדחים והולכים,  והולכים, והולכים…
דאגנו מראש ליצור קשר עם אנשים מקומיים, דוברי אנגלית, משכילים, שאיתם נפגשנו לשיחה וארוחה, להכיר אחד את השני על בסיס שווה, של בני-אדם הבאים ממקומות שונים למפגש עם ראש  ולב פתוחים.
פגשנו אנשים יקרים, חכמים ונדיבים בכל מקום שבו ביקרנו.

תודה לאל, יש מקום אחד שעדיין אוהב את הישראלים, הרבה יותר משישראלים אוהבים את עצמם- אתיופיה!
זאת המדינה הנוצרית עם הקשר הקרוב ביותר לארץ ישראל, ירושלים, התנ”ך שלנו, עם שמייחס את שורשיו למלכת שבא ושלמה המלך.
מזמן שכחתי מה זה להיות גאה כישראלי בחוץ לארץ, אתיופיה הזכירה לי שהמקום שבו אנו חיים אינו רק “עוד מקום” אבל המקום שמיליונים סופרים ממנו הלאה.

לכל אורך הנסיעה קראנו רבות, דסקסנו וגם ביקרנו בכפרים הנטושים של יהודי אתיופיה.
המסע של יהודי אתיופיה- מסע של בריחה מהמדינה למטרת עלייה ארצה ב 1984-5, שכלל את “מבצע משה” הסודי לעלייה ארצה דרך סודן, הינו סיפור טראגי.
בתקופה הזאת קפחו את חייהם 4000 מתוך20000 יהודים שעזבו את ביתם- אלפים נוספים עברו התעללות, שוד, אונס וכל מיני ייסורים נוספים בדרך לארץ המובטחת “ירושלים”…
לא יכולתי לא להתרגש מהסיפורים האישיים שקראנו, בעוד אנחנו נמצאים “שם”, ועוד אנחנו יודעים שמה שחיכה לעולים האתיופיים שעברו את הגיהנום היה רחוק מאוד מארץ זבת חלב ודבש וחיים שווים בין שווים שעליהם חלמו.
קשה להשתחרר מהמחשבה המטרידה- האם המטרה הצדיקה את המחיר?…

עברו יותר מארבעה ימים מאז שחזרתי הביתה מאתיופיה, רק עכשיו אני מתחיל להרגיש שחזרתי באמת.
מה היה שם שכל-כך סחף אותי רחוק ועמוק כל-כך? גם הפעם אני מרגיש את החיזוק שאני מקבל שאני חוזר אחרי עוד מפגש חוצה-תרבות – החיזוק שלמרות כל השוני העצום ביננו, ניתן תמיד לחוש את התקשורת האחת שזורמת בין כולנו, רקמה אנושית אחת היא, למי שרק נותן לעצמו לצאת מאזור הנוחות.
ואני לא מדבר על הטלפון הסלולרי בתוך הביקתה בכפר האתיופי…

האומץ להיות שונה – חלק ב’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה – חלק שני ואחרון.

אבוד בטוקיו

זה היה כעשור לפני שהפך להיות טרנד לאומי, אבל גם אני פניתי לטיול למזרח הרחוק.
אצלי ה”טיול” התארך קצת יותר מהמתוכנן, במקום שנה נשארתי קרוב לחמש.
ושם למדתי הרבה, כולל כמה דברים על מה זה להיות שונה.
לדוגמא, קיבלתי זהות החדשה כשהתגוררתי ביפן מספר שנים- זו של “גייג’ין”, “זר”, דומה לסטאטוס של “גוי” בלקסיקון היהודי המסורתי.
הפעם כבר לא היה חשוב לא הלאום, לא השפה, לא המבטא ולא גודל הדשא.
פשוט, “גייג’ין”, זה מספיק לא צריך יותר מזה.
אתה שונה, אתה לא משלנו, לטוב ולרע, נקודה.

נושא ה”שונות מהסטנדרטי” ליוותה אותי שנים בהתפתחותי המקצועית, למרות שלא תמיד זיהיתי אותה.
אתם בוודאי מכירים את הילדים האלה, שהפכו אחר-כך למבוגרים, שתמיד ידעו מה הם “רוצים להיות” כשיהיו גדולים, לא? אז אם כן, אני הייתי בדיוק הפוך מהם.
היה נדמה לי ש”הם” תמיד ידעו מה ש”רצו להיות”- רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
ואני? אני תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
אבל מה כן? מה כן, זה כנראה יותר מסובך…
אצלי מה שבלט הוא ה”זרימה” המתמדת, זו שהעשירה את חיי מצד אחד אבל, מצד שני, גם שלטה בי הרבה יותר ממה שאני שלטתי בה.
התעניינתי בהרבה, וגם לא התעניינתי בכלום…אז מה אהיה כשאהיה גדול?

למרות שהוסמכתי ממוסד אמריקאי מוביל בעולם לניהול עסקים בינלאומיים, והזדמנויות עבודה כמנהל שווק ופיתוח עסקי לא חסרו, ה”דרך” לקחה אותי לכוונים שלא תכננתי.
דרכי המקצועית לקחה אותי לשווק בעולם ההי-טק.
הייתי מוקף מהנדסים, קצת עוף מוזר.
שם אמרו לי שאני בסדר אבל רק חבל שאני לא מהנדס, הייתי מצליח יותר ככה.
ובהמשך הקריירה הגעתי לתחום הביוטכנולוגיה, כאשר שם אמרו לי שאני בסדר אך רק חבל שאני לא למדתי תואר שני במגמה מדעית, זה היה עוזר לי להתקדם יותר.
אפילו כשהגעתי לאחר שנים לייעודי המקצועי, להיות מאמן, לא פסקו הקולות החיצוניים.
גם פה הקולות אמרו לי שאני בסדר, רק חבל שלא למדתי פסיכולוגיה, זה היה עוזר לי להתקדם.

אך הפעם זה היה שונה.
הפעם חשתי בתוכי את האושר, ההתלהבות, היצירה והתרומה שאני נותן לאחרים, ובזה התרומה לעצמי בניצול הפוטנציאל שבי.
מספיק שנים רצתי אחרי המקצוע שלא ידעתי מהו, (ואולי חיכה לי שאגיע בשל ומוכן?).
בכל זאת, הפעם ידעתי ש “אין מצב” ודבר שיזיז אותי מדרכי, פשוט השתקתי את כל הרעש מסביב ורצתי קדימה.
פתגם עממי חכם אומר, “השביל חכם מההולך בו”.
האם יוצר הפתגם הזה חשב עלי שכתב אותו?…לוקח זמן אבל בסוף התובנות מגיעות.

השונות כמנגנון הישרדותי בטבע

למדתי עם השנים שלא רק שהשונות אינה דבר שצריך למחוק ולהצטער עליה, אלא אשרי השונים שלמדו את סודה ועוצמתה! העולם חי בזכות השונות, ובלעדיה הוא נופל.
האם שכחנו את זה או שאולי אף פעם לא חשבנו על זה כך? אם רק נתבונן קצרות בעולם נוכל לראות את הברכה שבשונות.

בטבע- וזה כולל גם אותנו בני האדם- מגוון גנטי מאפשר אוכלוסיות מסוימות לשרוד ולצמוח; אוכלוסיות שמתקיים בהן inbreeding הן פגיעות יותר ובעלות סיכוי גדול יותר למחלות גנטיות,ירידה בתוחלת ואיכות החיים וגם לכיליון.
שונה זה לא רק טוב, זה חיוני!

חקלאות המבוססת על גידול אחד- -mono-culture היא מרשם לאסון.
באירלנד ב 1846 יותר ממיליון אנשים מתו ועוד מליון נדדו ממקום למקום בגלל שהאכלוסיה זרעה רק שני סוגים של תפוחי אדמה, שלא עמדו נגד מחלות שתקפו.
החקלאות ניזונה מגיוון רב.
היא זקוקה לשונה.

ארגונים המנוהלים על ידי אחידות בחשיבה, ללא קבלה ושמיעה של השונים והחושבים אחרת, יושבים על חומר נפץ.
תופעת ה Groupthink מכרסמת באותן מסגרות שבהן עובדים ומנהלים חוששים לבטא דעות שונות, להתנהל שונה ולהיות שונה.
הם מעדיפים במקום זה לשתוק וללכת אחרי הרבים, לא לעשות גלים.

מערכות מסוג אלה יכולות להתעלם משימת לב לבעיות טכניות כמו באסון המעבורת “צ’לנגר” שהתרסקה, או השתתקותם של מערכות כמו המודיעין הישראלי של 1973, בגלל הפחד לערער את ה”קונספצייה” שהובילה למלחמת יום כיפור אלפי חיילים נהרגו ועשרות אלפי משפחות מתו מבפנים בעודן בחיים.

ישנו משהו לקוי בדרך שבה אנו חיים ומתחנכים ,הדרך הדוחפת אותנו לפחד מהשונה ולהטות את עצמנו לכוון הדומה, עם כל המחיר שבו.
אני תוהה כיצד ניתן להשפיע על עצמנו, על ילדינו ועל הסובבים אותנו לכבד ולטפח יותר את השונה שבנו, למענם, למעננו ולמען עולם טוב יותר.

זה לא פשוט להיות אני
ישנו פתגם חסידי מקסים, מפיו של רבי זוסיא מאניפולי: “אינני חושש שמא ישאלוני בעולם האמת למה לא הייתי משה רבנו; על כך אדע מה להשיב. אבל מה אשיב כשישאלוני למה לא היית זוסיא!”

הנשיא ברק אובמה לא יודע את זה, וכנראה אף פעם גם לא ידע, אבל לי ולו יש הרבה במשותף.
ראשית כל אני לעולם לא אהיה ברק אובמה והוא לעולם לא יהיה רוני דוניץ.
הדבר השני הוא שלשנינו יש המשך עבודה קשה לפנינו: הוא להיות ברק אובמה ואני להיות רוני דוניץ.
אינני יודע למי ביננו מחכה עבודה קשה יותר.
ולא רק לנו העבודה הזאת קוראת.
ייתכן וכולנו נזדקק לעוד הרבה אומץ להיות שונה בלכתנו בשביל החכם מכולנו….

Recommendation- turn on your speakers and click this link to hear the one and only Pete Seeger on
“Youtube singing- “Little Boxes