רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

העוצמה שבסיפור העסקי למנהלים

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק ב’


תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם.
איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה שניה בסדרה.

על הערכה עצמית, ביטחון עצמי ואימון אישי

בעולם הפסיכולוגיה משתמשים במונח הערכה עצמית, למרות שלא כולם מסכימים מהו בדיוק, אם וכיצד למדוד אותו ואם וכמה הערכה עצמית יכולה להשתנות אצל אדם על ציר הזמן של חייו. הערכה עצמית הוא מונח המביע את מידת ההערכה שאדם רוכש לעצמו.
הערכה זו מתקיימת אצל הפרט בראש ובראשונה כלפי זכותו הבסיסית להיות בעולם כפי שהוא, ללא צורך בתארים שונים (יפה, עשיר, חכם, מוצלח) על מנת להצדיק זאת.
הערכה עצמית תקינה יוצרת ביטחון עצמי ותחושת יציבות וערך.

אולם הקהל הרחב נוטה להחליף בין שני המונחים, הערכה עצמית וביטחון עצמי, ובוודאי קיים קשר קרוב בין השניים.
המונח ביטחון עצמי מתייחס לאמונה של אדם ביכולתו להצליח במעשיו או בצדקת דרכו או בנכונות החלטותיו.
לעומת המונח ”הערכה עצמית”, ב”ביטחון עצמי” הדגש הוא יותר על האמונה של אותו אדם להצליח בביצוע, בפעולה ובמעשה, ופחות על התחושה הכללית שהוא רוכש לעצמו.
אדם עם ביטחון עצמי במצב מסוים משדר חיוביות בדרך-כלל , ואת והנכונות לקחת סיכונים מסוימים, להציב מטרות ולהתאמץ להגיע לתוצאות.
לעניות דעתי, בתור מאמן, איני מוצא שיש באפשרותי באמת לסייע לאדם עם הערכה עצמית נמוכה להגיע ל “תכלס” שהוא ואני היינו שמחים להגיע אליו (ואני לא מדבר על “שיחה אמפטית וחברית” שעבורה לא צריך לשלם למאמן).
מניסיוני, אני מוצא שאדם עם הערכה עצמית נמוכה יכול להיעזר טוב יותר במגוון הגישות בעולם הטיפולי, אם יהיה מוכן לכך.

על הקשר בין אימון אישי לשיפור הבטחון העצמי

לעומת זאת,  עולם הקוצ’ינג הוא בהחלט המגרש הנכון לאדם החפץ לשפר את הביטחון העצמי, ולשם זאת מסגרת האימון עם מאמן מנוסה ובעל יושרה היא גם ראויה וגם אפקטיבית.
בהתחשב בעובדה שלעיתים קרובות מה שמבדיל בין אדם מצליח ואדם פחות מצליח הוא הביטחון העצמי שהוא חש פנימה ומשדר החוצה, ההשקעה בשיפור ביטחון העצמי מבטיחה תשואה שערכה מעל ומעבר.

כיצד משפרים את הביטחון העצמי? אילו הצעות, צעדים, עקרונות וטיפים יכולים לעזור לנו לחוש ש”יש לנו את זה” וההצלחה היא בידנו ומנת חלקנו?

ביטחון עצמי: יחסי ולא אבסלוטי

הדבר הראשון חשוב להעיר הוא שביטחון עצמי אינו דבר אבסטולוטי אך דבר שעלול להשתנות ביחס למשימה, לציפייה ולמצב.
לכל אדם יש רמות שונות של ביטחון עצמי במצבים שונים. למשל, תלמיד יכול להרגיש ביטחון ביכולתו להתמודד עם מבחן באנגלית ובו בזמן לחוש חוסר ביטחון במקצוע המתימטיקה.
מנהל בארגון יכול לחוש ביטחון בידע המקצועי שלו אבל חוסר ביטחון עצמי משווע ביכולתו ליצור תקשורת טובה עם עובדיו או ביכולתו להעביר מצגת או לכתוב תכנית להנהלה.
עצמאים רבים חשים ביטחון רב ביכולתם לספק את השרות המקצועי שבו הם מתמחים אבל כשמדובר בשווק, שרות וגיוס לקוחות, סף הביטחון העצמי נמצא “על הקרשים”.

אני זוכר איך שהביטחון העצמי שלי ירד ועלה בצורה קבועה במשך 15 שנות עבודה בתחום שווק הבינלאומי.
היו מקומות עבודה ופרויקטים ששלטתי היטב במצב, הלכתי לעבודה עם שיר בלב, ניהלתי ובצעתי משימות בביטחון רב והתוצאות וההצלחות היו מרשימות.
והיו מקומות ומצבים שתפקודי היה פשוט “על הפנים”, חיפשתי ללא-לאות עבודה אחרת בצד בצורה היסטרית, שנאתי להגיע בבוקר ולעיתים לא ישנתי בלילה מרוב דאגה.
המרוץ היה מה יקרה קודם: האם אני אתפטר או שהבוסים שלי יפטרו אותי.
בדיעבד ולימים (ימים רבים מדי, לטעמי), למדתי שהביטחון העצמי שלי מאוד מושפע מיכולתי להרגיש שאני חופשי לנצל את כישורי הטבעיים ולא נאלץ להכניס את עצמי לרובריקות וציפיות של אדם אחר שמחליט עלי ובשבילי (לרוב הבוס שלי).
כנראה שבחיים קוראים לזה “התפכחות”, שהינו תהליך פנימי שלוקח זמן ולא “תכנית לבקשתך” באינסטנט.

עוד על המסע לשיפור הבטחון העצמי – קראו כתבה שלישית בסדרה בקרוב

תקשורת בינאישית: אז אתה אמרת והם שמעו – השאלה היא מה הבינו?

מצבים בהם נדמה לנו שמתקיימת תקשורת בינאישית בריאה, יתכנו כאשליה גמורה. מהי תקשורת אפקטיבית ואיך היא פועלת לטובתינו? על כך בכתבה הבאה.

“The single biggest problem in communication is the illusion that it has taken place”. (George Bernard Shaw)

מחקר חדש שיצא בארה”ב בקרב מנהלי השמה בחברות ענק שבהן יש יותר מ 50,000 עובדים, גילה שהפרמטר החשוב ביותר בבחירת מנהל הוא יכולתו של אותו אדם להצליח בתקשורת בינאישית, הכולל מצגות בכתב, בעל פה ובמסגרת של עבודה בצוות.

מי שמכיר קצת מה שקורה בתוך ארגונים בוודאי לא יתפלא. תקשורת אפקטיבית היא האלמנט שבדרך כלל חסר שמתחילים העימותים והמתחים, הפוליטיקה וה”מרפקים”. כשמדובר בעובדים ומנהלים, תכניות, יעדים ולוחות זמנים, שווק, מכירות, קשרי לקוחות וכיו”ב, יש מספיק “הזדמנויות” לעבור מתקשורת מקדמת ויוצרת לזו שמעכבת ומסכסכת.

מהי תקשורת? ומהי תקשורת אפקטיבית?
“תקשורת” פרושה המעבר והזרימה של מידע ורעיונות מאדם אחד לשני. “תקשורת אפקטיבית” מתרחשת רק כאשר מקבל המידע באמת מבין את מה ש”מעביר המידע” התכוון להעביר. רק תוספת של מילה אחת – “אפקטיבי”- ואתה מוצא את עצמך בעולם אחר ולרוב עם תוצאות אחרות.

 אין הרבה דברים שמלווים אותנו כל-כך רחוק בחיים כמו האתגר הבלתי מוגבל לתקשורת אפקטיבית. חשבו על זה: כל תינוק הנולד לעולם ישר נולד לתוך הצורך לבצע תקשורת על מנת לקבל את הדרוש לו. ובמבט “היסטורי” אני מאמין שכולכם תסכימו איתי שברגע שאדם הכיר את חוה, וחוה הכירה את אדם, שניהם גילו יחדיו כמה אתגרים של תקשורת לפניהם. היכולת לנהל תקשורת אפקטיבית היא אחד מכישורי החיים שבלעדיהם לא ניתן להגיע רחוק מדי.

יש מספר מרכיבים בתקשורת אפקטיבית (שנושא ההקשבה הוא הגדול מכולם, לדעתי), אבל ברצוני להדגיש הפעם את הנושא של “העברת המסר” במצגות בעל פה, הן במצבים של מצגות מול קהל והן במצגות של “אחד על אחד”. מניסיוני, כאשר יש לך אחד מהם גם תמצא את הדרך להשיג את שני, ואם חסר לך אז ממש חסר לך.

הדרך הטובה ביותר להעביר מסרים
קושי ב”העברת המסר” הוא אחד המכשולים הקשים ביותר ליזמים, אולי אחת הסיבות העיקריות לכישלונם. במשך כ-13 שנים חייתי בתוך או ליד העולם של אנשים שגייסו או ניסו לגייס כסף למיזמים. הקשבתי לעשרות רבות של יזמים שעשו מאמצים כבירים לגייס כסף ממשקיעים עבור מבחר רחב של רעיונות שהבטיחו “לשנות את פני החברה האנושית” (או לפחות חלק ממנה).
פעמים אין ספור ישבתי והקשבתי למצגות Powerpoint בחדרי ישיבות פרטיים או באולמות כנסים מדעיים ורפואיים, וחשבתי לעצמי: “האם היזם בכלל מודע לכך שייתכן מאוד שה”מקשיבים” בכלל לא מבינים מה הוא רוצה להגיד? האם הוא לא קולט שמזמן הבינו מה שהם יכולים להבין ופשוט ממתינים לו (בנימוס?) לשמוע כמה כסף הוא רוצה ובאיזה מחיר?….”

 יזמים אלה כנראה לא ידעו שהממצאים האחרונים מראים ש”טווח ההקשבה” ללא פיזור מחשבה לאמריקאי הממוצע הוא בין 8-30 שניות ( אם זה האמריקאי, מה נגיד על הישראלים עם ה “נו, נו…??”). כאב הלב לפעמים לראות איך שהיזם “יורה” עם מיטב ה buzzwords והפלאשים, אבל המשקיעים מזמן הפסיקו להיות פרטנרים בהקשבה.

היעדר תקשורת אפקטיבית הוא ה missing link בין החזון לביצוע. לא חשוב אם הפרטנרים הינם משקיעים, עובדים, לקוחות או כל אדם אחר שאיתו יש ממשק ביום-יום: לא תקשרת לא מכרת. עוד סטטיסטיקה מעניינת מפי חוקרי התקשורת מציינת שאנשים מדברים בין 100-175 מילים בדקה אבל יכולים להקשיב בצורה אינטליגנטית ל600-800 מילים בדקה! ומה זה אומר? כנראה, אם לא היית אפקטיבי במסר שלך עם האנשים שמולך הם ללא ספק יעסקו בכל מיני מחשבות אחרות, חוץ מלחשוב עליך. תשאלו כל אדם שהתנסה אי-פעם במדיטציה והוא יספר לך על מה קורה במוח שאתה מנסה להתרכז בדבר אחד.

אז אם כן איך בונים מסר אפקטיבי ?
מסר טוב צריך להיות:
• פשוט להבנה
• ברור
• ממוקד
• מזמין ומושך

  פשוט להבנה: אם הם לא הבינו, לא קרה כלום!

כדאי להיזכר ב”חוק” ה K.I.S.S.:
K.I.S.S.= KEEP IT SIMPLE STUPID

 השאלה שצריכה להנחות אותנו: “מה אני רוצה שהמקשיבים לי יעשו ולמה שיעשו את זה?” כשמשיבים לעצמנו על השאלה הזו המסר הוא כבר על לשוננו, לדוגמא:

” תשקיעו ברעיון שלי כי הוא יביא לכם תשואה גדולה על ההון”
“תצטרפו אלי לפרויקט כי יש כאן הזדמנויות מדהימות”
“תעסיקו אותי כי איתי תנצחו!”
“אני צריך את העזרה שלך, ביחד נוכל להביא תוצאות”

כל מסר בסיסי חייב להדגיש את המיוחד לו, וזו הסיבה שמקשיבים לך ולא מישהו אחר!

 ברור

הקהל חייב להבין מה אתה אומר, מה אתה רוצה מהם ולמה! יותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בים של נתונים ועובדות- לעולם אין להניח שהמקשיב יודע מה המסר שלך, עליך להגיד לו בצורה הכי אפקטיבית ומתומצתת. כדאי להזכיר לעצמנו עד כמה קצר “טווח ההקשבה” של האדם מולנו.

 ממוקד

כמו שלייזר עובד כאשר הוא ממוקד ולא מתפזר כך גם המסר. הוא חייב להיות ממוקד מבלי לנסות לעשות יותר מדי דברים בבת אחת. מסר ממוקד בדרך כלל מתורגם למסר קצר וממוקד. עם כל הכבוד לצה”ל החלוקה לשלושה חלקים היא לא ההמצאה של אנשים במדים- המוח האנושי מבין את החלוקה לשלושה. מעבר לזה מתבלבלים יותר וזוכרים פחות.

 מושך ומזמין

האם המסר שלנו מזמין את הקהל להגיב? תגובה יכולה להיות תגובה רגשית, שאלה שנשאלת או אפילו צחוק וסימני שעשוע והנאה. ללא זה, ספק אם “קלעת” וספק אם התקשורת עבדה כפי שרצית.
אז איך מייצרים מסר פשוט להבנה, ברור, ממוקד ומזמין? הנה לכם תרגיל נחמד מעולם של “תכניות העסקיות” שיכול להוות קו מנחה ללא קשר בתחום:
• קחו את תכנית העסקית או תכנית מפורטת של העסק או פרויקט שלכם וכתבו תמצית מנהלים של לא יותר מ 2-3 עמודים.
• עכשיו קחו את אותה תמצית ותקפידו להכניס את כל התיאור לעמוד אחד מבלי לאבד שום דבר מהותי.
• קדימה! עכשיו תמצות לחצי עמוד, מבלי לוותר על המהות.
• ואיך לא? עכשיו לפסקה אחת ולבסוף למשפט אחד “מנצח” שאותו ניתן לאומר בלא יותר מ- 10 שניות.
• ובכל התהליך הזה, בעודכם מתקנים, משפרים ומלטשים לא לשכוח שזהו המסר שלכם. משפט אחד, מייצג אתכם, את הערך שאתם מציעים לקהל, למקשיב, לעולם. משפט אחד פשוט להבנה, ממוקד, מזמין ואפקטיבי.

 וזהו המסר שלכם !

.”Speech is the mirror of the soul; as a man speaks, so is he”
(Publilius Syrus, 1st century B.C Roman author)

תכניות אימון אפקטיביות: הכל מתחיל עם הרצון לשיפור

לעיתים יותר מדי קרובות אני מוצא את עצמי במצב שבו אדם פונה אלי בשם מישהו אחר (“צד שלישי”)- שלדעתו ” הוא/היא נורא צריך/כה אימון”, ואומר להם שכמעט בלתי- אפשרי לאמן אדם שאומר או חושב ש”אני פה בגלל אשתי”…
לרוב מדובר באישה טובה שרוצה לסייע לבעלה, או אמא שדואגת לבנה, ויש גם חברה טובה למען חבר או חברה אחרת (כן במרבית המקרים זאת היא שפונה עבורו, ככה זה…).
ובמקרים האלה ה”מתאמן” לרוב לא מגיע, ואם הוא כבר מגיע אז הוא לא ממש “בפנים”, בתוך התהליך, אלא יותר מגיע מתוך אי- נעימות מסוג זה או אחר.

תכנית אימון אפקטיבית מתחילה ברצון של המתאמן\נת, ועוד לא השתכנעתי שניתן לעשות אימון אפקטיבי בלי הרצון האמיתי הזה.
Where there is a will there is a way, כפי שאומרים, והיכן שאין רצון בסוף די גוררים רגליים, דוחים פגישות ביומן וכל הספור לא עושה את מה שהוא אמור לעשות.

וההפך הוא גם נכון: כאשר הרצון בוער בעצמות המתאמן, די פשוט לבנות תכניות אמון אפקטיביות, התוצאות מגיעות, חדוות האימון אופפת את המתאמן (וגם את המאמן!). על זה מושתת כל הגישה ומשום כך אין פלא שהמילה passion מופיעה לעיתים כב קרובות בחומר האימוני.

הכל מתחיל ברצון. כן יהי רצון.

מחוייבות אישית… מחוייבות ארגונית… ולמה אתה מחוייב?

יש מספר מילים שיכולות לטלטל אותנו רבות בהתנהלות חיינו. אחת היאסקס“, השנייהכסף“, והשלישית???… מה עםמחויבות” “מחוייבות אישית” “מחוייבות ארגונית” ?? באנגלית קוראים לה בידידות (או בחרדה) The C Word”…………

מחויבות = הכוונה העמוקה והכנה להביא לידי תוצאה מסוימת. למה אנו מחויבים????

אולי המקום הראשון שאליו צריכים להסתכל הוא חמה שאנו עושים היום בחיינו. כי מה שאנו עושים יום אחרי יום ייתכן והוא משקף בצורה אמיתית יחסית למה אנו מחוייבים. האם השעון על ידינו לא מצביע על מחוייבות לזמן? והארנק בכיסנו (ולא על הרצפה) האם איננו מעיד על מחויבותנו לשמור על כספנו? והאוטו שחונה במקום מותר ולא ב”אדום לבן” האם איננו מעיד על מחויבותנו לא לשלם קנסות ?

יש הבדל עצום בין רצוננו שיקרה  או שלא יקרה לנו משהו והמחויבות שאנו לוקחים על עצמנו בנידון. אלו שני סיפורים שונים לגמרי. חסר דוגמאות?? הפסקת עישון, אכילה לא נכונה, פעילות גופנית “תיאורטית בלבד”, והרשימה הארוכה תוכלו להשלים לבד…

“Commitment is what transforms a promise into a reality” (Abraham Lincoln)

יש שימוש רחב במילה “מחויבות”, עד כי נדמה כאילו האצבע קלה על ההדק (או על הלשון יותר נכון) במובן הזה. היא נשמעת טוב המיחה הזאת “מחויבות”, עושה רושם טוב.  אך מחויבות אמיתית  נמדדת דווקא בשעות הקשות, דווקא כשהענייניים לא כל-כך הולכים חלק ולא בשיוחת סלון ובנאומי חוצבי לבבות.


אפשר להבחין במספר רמות של מחוייבות:

רמה א’- כשהחלטת לעשות משהו

רמה ב’- כשהתחלת לעשותו

רמה ג’- כשהתחלת להתמיד ולא להרפות עד קבלת התוצאה הרצויה

Losers make promises; Winners make commitments

 

ה”גורו” של עולם השווק, פיטר דרוקר, אמר פעם: “עד שאין מחוייבות אין שום תכנית. התכנית היא תכנית ברגע שיש מחוייבות“. בעולם העסקי רואים את המחויבות בהרבה אופנים, הנה כמה דוגמאות:

  1. מחוייבות לשוק ולמוצר: בשנת 1982 חברת התרופות ג’ונסון אנד ג’ונסון עמד בפני מצב קשה כאשר פושעים הצליחו להחדיר רעל ציאניד לתוך מספר בקבוקי כדורי “טיילנול”, התרופה של  החברה לטיפול בכאב ראש. כתוצאה מכך מתו 7 אנשים תמימים. החברה הענקית לקחה החלטה אמיצה: היא החזירה על חשבונה את כל הסחורה, בהפסד של $1.4 מיליארד. ההפסד כאב, אבל המחוייבות הוכיחה את עצמה לטובת החברה.
  2. מחוייבות ללקוח: מה זה שרות לקוחות של 24 שעות, שרות החזר מוצר ללא שאלות וויכוחים לחנות, גישה “פרו-אקטיבית” בטלפון יזום ללקוח לבדוק שביעות רצון, אם לא מחוייבות עסקית ללקוח??
  3. מחוייבות לעובדים: לדוגמא-  הכשרות, מתנות לחג, קידום מקצועי, תשלום משכורת חודשית בזמן, שיתוף העובדים במידע על מה קורה לחברה. חלק מה”חוזה” של המחויבות של המעביד לעובד שעובד למען הארגון.
  4. מחוייבות המנהל למעסיקו ולעבודתו-  איך הייתם מכנים את הימים הארוכים ה”גלובאליים” של אלפי מנהלים? יום עבודה שיכול בקלות להגיע ל 10-12 שעות נחשב די “סטנדרד” (כמובן,”לא רשמי”), לעשרות אלפי מנהלים במפעלים ומיזמי היי-טק ואחרים??  ולא לדבר על החופשות שלא נלקחו, ומסיבות ילדי הגן והבית-ספר שנערכו ללא הורה מסוים שהיה “בעבודה”,  בחו”ל, “בצבא”, וכיוצא באלה-  האם זאת לא מחויבות בהתגלמותה?

 

ומה איתנו בעסק הקטן? האם אנו מחויבים לעצמנו במובן העסקי?

האם כתבנו את התוכניות השווקית שהבטחנו לעצמנו? האם השקענו בפעילות השווקית שהתחייבנו עליה כלפי עצמנו? ומה עם המעקבים על ההפניות ולידים שקיבלנו, וביצוע עבודה על פי מטרות ולא לפי “משבר התורן”? האם אנחנו מודעים היכן המחויבות שלנו והיכן לא????

הצלחות מורכבות מהרבה דברים, אבל איפה שהוא בפנים תמיד תמצאו אותה… את המחוייבות הזאת שבזכותה הגענו לאן שהגענו. אין פה הרבה על מה לחשוב: המעורבות וההתכוונות יוצרות מחוייבות; והמחויבות מחזירה באותו מטבע ומחזירה מעורבות ושייכות, וההצלחה מכירה את הנוסחה הזאת היטב.

 

“Without involvement there is no commitment. Mark it, circle it, underline it. No involvement, no commitment”. (Stephen Covey)

חוק פרטו / חוק 80-20 – ואיפה ה-20 שלך?

האם ייתכן ש- 80% מהמכירות שלך נובעות מ 20% מהמוצרים של החברה? או אולי 80% מהבעיות נובעות מ- 20% מהסיבות? חוק הפרטו, או חוק 20-80 מגדיר מחדש את הרגלי חיינו ואת ההתנהלות העסק שלנואז איפה ה- 80-20 שלך?

The main thing is keeping the main thing the main thing. (German proverb)

 

חוק זה חוק, כמו שאומרים. מלבד מהחוקים האלה שהם באמת לא כל-כך חוקים. כך למשל הוא חוק  פרטו, “חוק ה ”80-20. ה”חוק” על שם פרטו מצהיר שבמצבים רבים מאוד בחיים  80% מהתוצאות נגרמות על ידי 20% מהסיבות. לדוגמא, ייתכן ש 80% מהמכירות נובעות מ 20% מהמוצרים של החברה שלנו, אולי 80%  מהבעיות נובעות מ 20% מהסיבות, או ש 20% מהלקוחות מביאים לנו את 80% מההכנסות החודשיות.

הכלל יכול לתפוס גם לגבי דברים פחות דרמטיים: אנחנו לובשים 20% מהבגדים שלנו 80% מהזמן, או שאנו מבלים 80% מזמננו עם 20% מאנשים המוכרים לנו, וכן הלאה, וכן הלאה….

 

80-20 או 90-10…?

אך חוק פרטו הוא רחוק מלהיות חוק היות וברוב המקרים הוא לא יהיה ממש מדויק. האמת היא שמרבית הזמן נמצא שהיחס לא יהיה 80-20, אלא יותר קרוב ל 90-10, 70-30 וכל מיני צירופים שונים במרחק מסוים מ-80-20. אז איזה מין חוק מוזר זה שאי-הדיוק שלו גדול מדיוקו?

עיקרון? אולי. חוק? בודאי שלו.

חוק פרטו, נקרא על שמו של  כלכלן איטלקי במאה הקודמת שמצא ש 80% מהקרקעות במדינתו היו מוחזקים על ידי 20% מהאוכלוסייה. בהמשך מחקרו מצא שהמצב במדינות שונות לא היה שונה בהרבה. משם נכנס חוק פרטו ליישומים נרחבים  במרוצת השנים בתחומי הניהול, ההנדסה והמחשבים, בין היתר. מסתבר שהערך שבחוק פרטו הוא דווקא בחוסר הדיוק שלו. פרטו נכנס לעולמנו בזכות כלי החשיבה והראייה שהוא מעניק לנו. משקפיים משופרות  שבהן ניתן להסתכל ולנהל את החיים ואת העסקים:

  • 80% מהתוצאות באות מ- 20% מהמאמצים
  • 80% מהשימוש בשירות  מתבצע על ידי 20% המשתמשים
  • 80% מהתלונות מוגשות על ידי 20% מהאנשים
  • 80% מתאונות הדרכים נגרמות על ידי 20% מהנהגים
  • וכו’, וכו’…

 

בעקבות חשיבה משופרת זו ניתן ללכת הלאה ולהתחיל לנהל את המצב בהתאם:

אם 80% מהתוצאות באות מ 20% אחוז מהעובדים אז האם לא מתבקש שנרכז מאמץ לתגמל את אותם ה 20% בחברה בהתאם לתרומתם? אם 20% מדרכי הפעולה שאנו נוקטים בהן בפרויקט כלשהו מביאים את 80% מההצלחה אז האם נוכל להתעלם מהצורך להעניק לאותם 20% יותר זמן, תשומת לב וטיפוח לעומת האחרות?

 

אז מה כל זה אומר עלינו?

כמאמן, אהבתי את פרטו ממבט ראשון. לא את החוקיות אהבתי אלא  את יכולת ההעצמה שלו לתת לנו להסתכל על דברים ממבט על, לראות את התמונה בשלמותה, עם הקווים התחתונים במקומות הנכונים. באימון לחיים- כמו באימון לעסקים- נדרש מאיתנו לחזור ולשנן לעצמנו “מה באמת חשוב לנו?”  כיצד מבצעים שינוי, כאשר מוחנו מתלבט ומתחבט בין שיקולים רבים למדי. חוק פרטו עומד לרשותנו בקבלת ההחלטות. כמו-כן, כאשר האדם הפרפקציוניסט, (והם נמצאים סביבנו ובתוכנו כל הזמן!), מוצא את עצמו שוקד על כל פרט ופרט כי “זה מייצג אותו” ולא מצליח “לשחרר”- גם כאן חוק פרטו נחלץ לעזרתו ודורש ממנו להפריד בין העיקר והטפל.

חוק פרטו, בשבילי, הוא קול הקורא לנו להתמקד בעיסוקנו ובחיינו, לבחור על פי ראייה רחבה, שקרוב לוודאי תעשה שימוש לא רק בלוגיקה אשר במוחנו אלא גם בכוחות האינטואיציה שבתוכנו.

80% מהקושי בביצוע נגרם על ידי 20% מהאתגר

80% מהתקיעות נמצאת ב 20% האמונות העוצרות אותנו מביצוע השינוי

 

חוק פרטו הוא, למעשה,  בכלל לא חוק אלא זוג משקפיים המאפשר ראייה חדה, חכמה ומעמיקה.  אולי היו צריכים לקרוא לו בכלל  “משקפי פרטו”. מעניין אם מישהו יחשוב לפתח מוצר כזה יום אחד …

 

 

 

מה מוסיפה הדאגה? לא הרבה…

לפעמים אני רואה אנשים שכל כולם עמוקים במעטפת של “אני דואג\ת”. סביר להניח שגם אני שם לעיתים, אבל הדבר הזה הוא די מסוכן בעיני. אני מוצא שבחיים – וזה כולל גם העבודה- מה שאתה מעצים הוא מה שאתה מקבל: זרעת דאגה? קבלת דאגה. ואיך הדאגה המוגזמת מקדמת את האדם? לא הרבה….לא מדובר בבדיקות, תכנון, בקרה ואחריות- זה לא “דאגה” בעיני- אלא מדובר בדאגה האובססיבית הזאת המעבירה את תחושת ה “אוי, מה יהיה? ” מנושא אחד לשני ללא אתנחתא קטנה.

ללמוד לחיות עם כישלון, סירוב, אי- הגשמה של ציפיות- ולהמשיך להתקדם- הוא אחד העקרונות הגדולים בחיים להצלחה. כולנו תלמידים בקטע הזה. ומה מוסיפה הדאגה? לא הרבה…

מחקר קטן שנעשה בקרב אנשי היי-טק מצא שעובדים שהעידו על עצמם כ”טיפוסם דאגניים” לגבי העבודה שלהם הפיקו 17% פחות תוצאות בביצועים מאלה שראו את עצמם כ”דואגים לעיתים רחוקות” או “אף פעם לא דואגים” לגבי עבודתם. לא מפליא, נכון? ומה מוסיפה הדאגה? לא הרבה…

If the problem can be solved why worry? If the problem can’t  be solved, then  why worry?”


Shanti Deva, 8th century Buddhist teacher

 

 

 

הפרפקציוניסט והמאמן

לא פלא שפרפקציוניסטים מגיעים לאימון במספרים גדולים. אני מוצא שתחושת הפער שהם חווים בין הציפיות הגבוהות והמציאות הפחות גבוהה מציקה להם וגורמת לתחושה מסוימת של תקיעות ואי-ניצול הפוטנציאל להגשים מטרות. אין בכוונתי להציע “טיפים לפרפקציוניסט” כי איני סבור שגישה זו מכבדת דיו את הנושא. אך ברצוני לשתף במספר מחשבות ושאלות לחקירה עצמית לכל אלה שההתבוננות בפרפקציוניזם מעניינת וחשובה עבורם:

  1. עלות – תועלת: האם עצרתם פעם והתבוננתם בכמה עולה לכם הפרפקציוניזם? האם תוכלו לדמיין את עצמכם מתפקדים ללא הדחף להיות מושלם?
  2. תהליכים, ולא רק תוצאות: אם אתם מודעים לחשיבות התהליכים שקורים בחיים ולא רק ל”קו התחתון” שבתוצאה?
  3. מודעות לחשיבה חיוביות: ברגע שתראו משהו שנראה לכם לא טוב בכם או בעבודתכם, האם תוכלו למצוא עוד 2 תכונות שאתם כן אוהבים בעצמכם ובעבודתכם? האם אתם מודעים לדיאלוג הפנימי שבראשכם, אותו דיאלוג השופט אתכם ללא הרף?
  4. ציפיות: האם אתם מודעים לתהליך קביעת הציפיות שלכם ביום יום? מה היה קורה אילו המיקוד שלכם היה יותר בלקיחת צעדים קטנים ומדודים לביצוע ההצלחה ופחות בניסיון להצטיין “בגדול”?
  5. ביקורת ומשוב “כחברים נאמנים”: האם ניתן לראות כישלון וביקורת כמקורות למידע חדש ולא כתוצאות מקובעות? האם ניתן לראות את המשוב והביקורת כמורים ורמזורים המתריעים על הצורך לשקול שינוי או גישה אחרת?
  6. חמלה: האם יש מקום לחמלה בחייכם?
התיאולוג הנוצרי המפורסם מהמאה הרביעית לספירה, סיינט אוגוסטין, כתב פעם שהמושלמות של האדם נמצאת דווקא ביכולתו למצוא את חוסר המושלמות שלו עצמו. ואני תוהה האם האתגר שלנו הוא בלנסות להבין, כל יום מחדש, שה”פרויקט” הגדול בחיינו אינו האחיזה באשליה של מושלמות אלא במודעות שניתן לאהוב, ליצור, להגשים ולחיות במלואו גם בעולם שרחוק מאוד מהמושלמות.

“A beautiful thing is never perfect” — Egyptian Proverb

 

 

ניהול זמן: למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים?

כל אחד מכיר בחשיבות של ניהול זמן, אבל על אומנות הדחיינות כבר שמעתם? כולנו מזדהים עם התחושה והחוויה שלפעמים “לא בא לנו” לעשות משהו ואז פשוט… לא עושים אותו! ואז ממשיכים לא לעשות אותו הרבה זמן! זאת תופעה אנושית, ללא ספק, אך יש אנשים שפיתחו את נושא הדחיינות ל”אומנות” לכל דבר, ועל זה הם משלמים מחיר לא מבוטל. ניהול זמן – ככה תנהלו אותו, במקום שהוא ינהל אתכם.

לא מזמן קראתי בדיחה על דחיינות וניהול זמן לקוי מפי מרצה אמריקאי מפורסם: הרופא פונה לפציינט שלו בקליניקה ואומר לו: “ביל, יש לי חדשות רעות וגם חדשות גרועות יותר. במה להתחיל?”. ביל ביקש את החדשות הרעות קודם. “נו, טוב”, אמר הרופא בעצב, “קיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות שלך ויש לך רק 24 שעות לחיות”. ביל, המום, שואל: “דוקטור, אם אלה החדשות הרעות מה יכול להיות גרוע מזה?”. הרופא ענה בהתנצלות: “קיבלנו את התשובה אתמול אבל שכחנו לעדכן לך”.
כולנו היינו שם, וגם נהיה שם שוב
יש משהו משעשע בהתבוננות באדם שעושה כל-כך הרבה מאמצים לא לעשות משהו. משעשע, אולי, אבל שעשוע די יקר יש לומר. בארה”ב מעריכים שכ- 20% מכלל האוכלוסייה כולה נחשבים ל”דחיינים כרוניים” (כשמדובר בסטודנטים המספרים עולים ל 90% !)
סקר שעשתה חברת H&R Block בארה”ב מצא שאנשים שהמתינו עד הרגע האחרון להגשת הדו”ח השנתי לתשלום מיסים שילמו בממוצע$ 400 יותר מאלה שדאגו לכך קודם. הנזק הכולל של סכומים אלה הגיע כמעט לחצי מיליארד דולר ב-2002! ואני תוהה, חוץ מהמחירים הפיננסים, מהם המחירים האישיים, הבריאותיים והחברתיים שאותם דחיינים בינינו משלמים על ה”תענוג” הזה בחייהם?
מדוע אנו דוחים כל-כך הרבה בחיינו? מדוע אנו לא מקפידים על ניהול זמן נכון? אם כה ברור שיש לנו הרבה מה להפסיד ומעט מדי להרוויח מכך?
דחיית משימה מצביעה על חוסר בטחון בביצועה.
המומחים מספרים שיכולות להיות מגוון סיבות להסביר למה אדם דוחה דברים בצורה כרונית בחיים: מצוקות פסיכולוגיות עמוקות אצל האדם (כמו דיכאון), ביטוי מסוים ולא מודע של כעסים או מרדנות, סימפטום של ADHD, הפרעת קשב וריכוז או תופעות מורכבות יותר.
אך הסיבה הנפוצה ביותר לתופעת הדחיינות היא כנראה תחושה של חוסר ביטחון שיש לנו לגבי יכולתנו למלא משימה מסוימת או להתמודד עם מצב מסוים. במרבית המקרים התחושה הזאת מתקשרת לפחד מכישלון שמא לא נצליח “לספק את הסחורה” , ואז הרעיון לדחות את כל הסיפור הזה פתאום נראה לנו לא כל- כך רע…
הדד ליין: חרב פיפיות ב-ניהול זמן

החוקרים מספרים על קשר הדוק בין הדחף שלנו לאימפולסיביות, הצורך בסיפוקים מיידים, והתופעה של “אעשה את זה מחר, יש לי זמן”. אנשים אימפולסיביים מעריכים מה שנמצא מולם היום הרבה יותר ממה שעשוי או עלול לקרות מחר. עמידה בלוחות זמנים לא מדבר אליהם, אין מוטיבציה ואין אנרגיה להתחיל לפעול כי לא ממש חשים את הלחץ של אותו תאריך העתידי כאשר כל תשומת ליבם נמצאת ב”כאן ועכשיו”.
ומה קורה שהדד ליין בפתח? אלא שאז הדחיינים קמים פתאום לתחייה, מקבלים את ה”מוזה” ועובדים לתוך הלילה. כוס קפה אחת אחרי השנייה, אבל עם שחר החומר מוכן (איכשהו) ורק אז הגוף והמוח מוכנים ללכת לישון.
מחקר קנדי באוניברסיטת קלגרי מצא שכאשר דחיינים מתחילים לפעול הם עושים זאת בצורה מסחררת, בקצב של פי 11 מהממוצע! ומכאן נולדה, כנראה, האמרה הידועה, “אני עובד הכי טוב תחת לחץ”. התיזה מעניינת, ללא ספק, אך ייתכן והמיתוס מסתיר קצת את האמת. חוקרים בנושא רואים את התופעה יותר כ”סיפור נחמד לדחיין”, רציונל תומך עבורו בכדי שיכול להצדיק לעצמו את ההרגלים המושרשים. לא קל לאדם להכיר בבזבוזים אדירים במשאביו ובמחירים שונים וכואבים שהוא משלם בנושאים שפחות נראים לעין כגון סטרס, בריאות ומערכות יחסים.
פרפקציוניזם או דחיינות לשמה?

יש מילה נוספת שבדרך כלל משתרבבת לתוך תופעת הדחיינות והיא הפרפקציוניזם. אם תשאלו דחיינים רבים למה הם צריכים להגיע לדקה ה90 בכדי להזיז עניינים ייתכן ותקבלו תשובה מעין, “אני פרפקציוניסט- אם זה לא מושלם קשה לי לוותר על האיכות ולסיים את העבודה (או לקבל את ההחלטה)”.
האמנם? האם השאיפה לשלמות היא סיבה לדחיינות או שמא עוד “סיפור” נוח לדחיין המשמש בו כתירוץ לגיטימי (ואפילו מוערך!) לדחיינות בעיני הסביבה? ולפי אותו מחקר קנדי, פרפקציוניסטים לא נוטים לדחות יותר אלא רק מודאגים יותר מהשלכות הדחייה ומדברים על זה יותר. בקיצור, יש הרבה דחיינים שהם פרפקציוניסטים וגם ההיפך הוא נכון, אבל אין בהכרח קשר נסיבתי בין השניים.
אז איך מתגברים על דחיינות?
על כך בכתבה הבאה.
“אמונת הדחיין”:
I shall always decide not to decide, unless of course I decide to change my mind. (from “The Procrastinator’s Creed”)

העסק תקוע…מה עושים?

איך זה שתקלה במכונית באמצע הלילה יכולה להסתיים תוך שעה קלה ובסדר מופתי, בעוד תקיעות בחיים, או עסק תקוע זה משהו שאנחנו יכולים לגרור שנים? היות ועסק תקוע מתחיל בראש, הנה כמה כלים שיסייעו לך לצאת מהקיבעון ולהתחיל דרך חדשה .

מאוד מרשימה בעיני העובדה שלאחר שהמכונית נתקעת בכביש ויוצא הנהג עם הז’קט פסים הזוהר ושם את המשולש על הקרקע, כולם כאילו “מסתדרים” בכביש, וכעבור שעה קלה (או קלה פחות), המכונית כבר לא שם וגם האדם עם הז’קט הזוהר נעלם מהאופק. איזו עבודה אלגנטית ומהירה.

אז למה כשנתקעים כך עם האוטו, לעיני אלפי אנשים אנונימיים המזדרזים לעבודתם, הכל נגמר חיש מהר, אבל במקומות אחרים בחיים שלנו – כגון בעבודה, יחסים, משפחה, בריאות – אנחנו יכולים לסחוב “תקיעות” שנים רבות ועדיין להמשיך לקטר ולא לעשות כלום?

עסק תקוע זה בסך הכל סוג של עצירות עסקית…

מה זו בעצם תקיעות? נגיד שאתה מוצא את עצמך באמצע המדבר ללא מים, אוכל ובגדים, לבד, בלי מפה – זאת ללא ספק תקיעות. או אם פתאום הבנת שנכנסת עם האוטו לא לסתם לבוץ אלא ל”בוץ טובעני” ואין לך מושג איך יוצאים משם – גם זו תקיעות רצינית.

אך ב 99% מהמקרים לא ממש נתקענו בחיים אלא “נעצרנו”. להיעצר הכוונה שעלינו על דרך שאין לה פתאום המשך. נכנסנו לפינה כלשהי ללא מוצא ועכשיו לא כל-כך יודעים איך לצאת משם. פתאום יש את התחושה שלא רואים את המוצא, (וחברים – זו בעיקר תחושה!) ומופעל מין “כפתור” כזה שמוריד לנו את הביטחון עצמי, ומעלה בפולס אדיר את  “מדד הפחד”. התוצאה היא שהעסק  פשוט נעצר.  זאת “עצירה” ולא “תקיעות”.  עצירה היא איננה מקום של קבע אלא מקום ארעי שעוברים דרכו בדרך למקום אחר. אם כן, מנין נובעת התחושה  הזאת של “תקיעות”  שכולנו מכירים מקרוב? נדמה לי שישנן  מספר סיבות לכך:

חוסר בהירות לגבי מה שרוצים

יש לנו דחף פנימי חזק לעשות משהו, לבצע שינוי כלשהו. אבל יחד עם זה, יש איזשהו קול נוסף, יש שיגידו איזה “שדון קטן”, המנגן מוזיקה אחרת. בעת ובעונה אחת קיים הרצון לזוז עם הרצון לא לזוז אלא “לשמור על הקיים”.  ייתכן שזה המאבק בין הכוחות  של “אני רוצה” והכוחות  של “אני צריך”. ופה נכנסת לתמונה האמרה המפורסמת באנגלית: ?Is it your agenda or is it “other people’s” agenda

דיבור עצמי שלילי

הדיאלוג הכי ארוך בהיסטוריה של החיים שלנו הוא בעצם המונולוג הבלתי נגמר שיש לנו עם עצמנו. המחשבות הפנימיות שולטות בנו בחיים, ומה לעשות, באחוז גבוה מהזמן המונולוג הזה עסוק בלשדר לנו למה משהו לא יעבוד, למה לא מגיע לנו, למה אנחנו לא מסוגלים ומה יכול לקרות כאשר ניכשל. הדיבור העצמי השלילי הוא למעשה ה”שדון” הכי ממזר שיכול להיות, והוא הוא האויב מספר אחד שלנו במרבית המקרים של “תקיעות יתר”.

מחויבות נמוכה

רבותי, לפחות דבר אחד לבטח למדתי ב 48 שנים שאני זוכר את עצמי: ללא מחויבות לא קורה כלום! זאת המחויבות העיקשת והבלתי מתפשרת המאשפרת לנו לבנות מדינה, להתחתן, ללדת ילדים ולבנות עסקים מצליחים. ומבלי מחויבות גם למכולת יהיה לנו קשה להגיע. ישנן סיבות מרובות ל”חוסר מחויבות” אצלנו,  אבל כולם מתגמדים לעומת המילה הגדולה מכול- הפחד!! אין אדם שאין לו פחד, וכנראה זה חלק מה DNA שבא כחלק מעסקת החבילה הנקראת  ”חיים”. הלוואי והיה לי פתרון קסמים לדבר הזה. איך שאני רואה את זה, עם פחד מתמודדים, ושיטות ותיאוריות רבות קיימות בנושא. ואני בוחר בדרך האימון.

He who is not everyday conquering some fear has not learned the secret of life.

(Ralph Waldo Emerson, American poet and lecturer).

 

בהקשר הזה, תהליך האימון קורא לנו לבדוק את עצמנו גם ב- being, כלומר מי אנחנו בעיני עצמנו ומי אנו שואפים להיות, וגם ב- doing, מה אנו עושים לטובת עצמנו והיכן נמצאת המחויבות במשוואה הזו.