רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

מה העבודה הזאת לכם? חלק א’

50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת.

Real success is finding your lifework in the work that you love” – David McCullough”

מחקר שיצא ב 2005 בישר לנו ש כ 50% מהעובדים בארה”ב מרוצים מעבודתם. ללא צורך בכישורי חשבון מפותחים, ניתן להבין מתוך זה ש כ 50% מהעובדים בארה”ב אינם מרוצים מעבודתם!

וואו! זאת אומרת שמתוך 300,000,000 אמריקאים ישנם הרבה מיליונים שמסתובבים ללא סיפוק מפעילותם היומיומית. מיליונים שייתכן וקמים ללא חשק כל בוקר, מספר דומה של “מקטרים” על הבוס,  או כאלה  הנמצאים ב”חיפושים” בכל הכוונים. ואני תוהה, כיצד אותו אדם “לא מרוצה” משפיע על שותפיו לחיים, ילדיו וכל סביבתו הקרובה? התמונה שעולה בראשי אינה של אדם מחייך. עצוב, אני חושב, אפילו  עצוב מאוד. נכון זה ”שם” באמריקה, אבל אני מסופק אם בארץ הקודש יש סיבה לחשוב שהמצב שונה. וגם פה  המספרים יגיעו ל שש ספרות.

“There can be no joy of life without joy of your work”,(Thomas Aquinas)

בואו נדבר רגע אחד על כסף

כדאי לעצור רגע ולהרהר עד כמה נושא העבודה הוא מרכזי בחיינו. אתם מכירים את התחושה כאילו העבודה פשוט השתלטה לנו על החיים? נדמה כאילו רובנו מבלים את רוב ימינו- כמעט כל יום בשבוע!- בעבודה, בדרך לשם, בדרך משם, בדיון ושיחה על מה היה שם, בתכנון ובדאגה על “מה יהיה?”. לצערנו, המנגינה הזאת אינה פוסחת עלינו גם בלילה, ולשם היא נדחפת לתוך שנתינו וחלומותינו.

מה זאת “עבודה” בעצם ולמה אנו עושים אותה? שאלת תם זו למעשה הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת. אם נשאל אותה לקהל הרחב ייתכן ונקבל תשובות מהסוג של ” עובדים על מנת לעשות כסף”, “אם אין קמח אין תורה”, וכיוצא באלה. כלומר, ברור כשמש שהסיבה שאנו עובדים היא על מנת להביא את לחמנו. במילים אחרות- כסף!

אך תשובות אלה, נכונות אשר יהיו, הן רחוקות מאוד מלשקף את התמונה השלמה. לנושא העבודה בחיינו יש עוצמה מעל ומעבר לנוסחה הכלכלית. לרבים מאוד מאתנו (רבים מדי?) העבודה בחיינו מהווה חלק מרכזי בזהותנו, בדימוי והביטחון העצמי, בשייכות החברתית שלנו, ובאיזה מצב רוח אנו מתחילים ומסיימים את ימנו. מי מאתנו לא חווה – או  מכיר היטב אדם אחר שחווה-  את הקושי (ולרבים בינינו ניתן לאומר גם הטראומה) של איבוד מקום עבודה עקב פיטורין, סגירת חברה, יציאה לפנסיה, בין שאר סיבות לפירוק החבילה.

מאידך גיסה, אנו חיים בעידן  שבו יש ארגון כמו workaholics anonymous אשר מסייע לאנשים להפסיק לעבוד ולאזן חלקים שונים של חייהם. האם הוורקוהוליסטים האלה הם כך רק בגלל הרצון לעשות כסף?בוודאי שלא! עבודה- פנים שונות לה, ללא ספק.


עבדים היינו ומה קורה היום? על כך ועוד בחלק הבא.

What do I next with my life?Get Coached!

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק א’

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק א’

תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם. איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה ראשונה בסדרה.


“Too many people overvalue what they are not and undervalue what they are”

.Malcom S. Forbes, magazine publisher, millionaire

המתנה היקרה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא תחושה של ביטחון במי שהם ובמי שהם יכולים להיות. אם היו לכם כאלה הורים בילדות, אתם מוזמנים להרביץ חיוך גדול כרגע ולשלוח להם חיבוק וירטואלי חם גם ממני. קבלתם אוצר לכל החיים, אפילו אם הוריכם כבר אינם נמצאים פה איתנו.

כמאמן, חוויתי את התחושה הזאת עשרות אם לא מאות פעמים, וכאדם מהיישוב בוודאי חוויתי אותו אלפי פעמים. אותה תחושה של “משהו לא מסתדר לי”, תחושה של חוסר סימטריות בין מה שעיני רואות ומוחי קולט לבין ה”סיפור” שהאדם מולי מספר. מולי יושב אדם השופע חכמה, כישרון, בעל-יכולות וחן, אבל מה הוא אומר על עצמו? ממש לא מחובר לשם!

מה שהוא משמיע היא שיחה רוויה בביקורת עצמית, שיפוטיות, הרבה מאוד על “למה זה לא יעבוד” ו”הוא לא יכול בגלל…”. זה הסיפור הנפוץ של ה”אין לי” ו”התמונה הקטנה” בהתגלמותה. הדיסוננס חזק כאשר העיניים והחושים רואים פוטנציאל וצמיחה אבל האוזניים שומעות סיפור “קטן ומקטין” של “אין לי”, “לא יכול”, שיחה עשירה עם אמונות מגבילות ופרדיגמות חוסמות.

האם מאוחר מדי לשנות ולהשתנות?

לפעמים כואב הלב לראות אנשים בגילאי ה 40 או 50+ בחייהם שאינם רואים את עצמם כפי שאחרים רואים אותם, וטוענים שהכל כבר “מאוחר מדי” לשנות ולהשתנות (שגם זו בין הפרדיגמות ה”תוקעות” ביותר). אני נזכר במפגש קוצ’ינג ראשון עם אישה כזאת שגוללה סיפור קשה על ילדות במשפחה שאף פעם לא נתנו לה להרגיש שהיא שווה- לא יפה, לא חכמה, לא עשירה, לא מוכשרת וגם לא חברותית. “מה כבר יכול לצאת מילדה במשפחה כזאת?”, היא אמרה, שהמילה “לא מספיק” היא הדומיננטית ביותר?

אני נזכר שבעת שיחה מסוג זה פתאום נזכרתי בספר שקראתי ואהבתי מאוד בהיותי תלמיד תיכון. הספר “התפסן בשדה השיפון” לימים רב מכר קלאסי בספרות האמריקאית, מסופר מגרונו של נער מתבגר בשם הולדין קאופילד. הולדין הוא ילד חסר מנוחה החולם להיות אדם שתפקידו בחיים יהיה “לשמור”. הוא מתאר מצב בו הוא שומר על ילדים המשחקים בשדה פתוח הגובל בצוק, כאשר תפקידו של הולדן הוא לתפוס את הילדים העלולים בטעות להתקרב יתר על מידה לצוק ולהציל אותם “בזמן” פן יתעלמו מהסכנה ויפלו מהצוק. המטפורה היא שהולדין שואף לשמור את התמימות והטוהר של הילדות בטרם “הנפילה” אל ההתבגרות ואל החיים כמבוגרים בעולם.

תהיתי באותו מפגש אימון מה היה קורה אילו יכולנו גם אנחנו לחזור אחורה לילדות של אותם אנשים, “לתפוס” אותם ואת הוריהם בעוד שהם ילדים קטנים ולהחדיר להורים רק טיפה יותר של “תשומת לב”. תשומת הלב שתעיר אותם מהתנהלות על פי האוטומט, ותתריע להם כמה קריטי להעניק לילד את התחושה של ” אני יכול”, “כדאי לי לנסות”, “מקסימום זה לא יעבוד אבל אלמד” . להאיר את דרכם של אותם הורים שיווכחו עד כמה מילותיהם ומעשיהם הינם בעלי השפעה אדירה על חיי ילדיהם כל ימי חייהם. שיבינו עד כמה המושג הזה של “שלמות” הוא לא רק טיפשי אלא אכזרי ולא אנושי כלפי כל בין- אדם, קל וחומר ילדים רכים! הלוואי ורק אפשר היה להיות הולדין קואפילד במסע הדימיוני הזה לתיקון העבר. אני תוהה איזה עולם היה לנו אז….

 

 

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק ב’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי?
מי מוכן לשינוי?
מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.
כתבה שניה ואחרונה.

אז איך מתמודדים עם ה”כן… אבלים”?
איך ומתי הם משתלטים על חיינו?
ניקח לדוגמא את נושא שינוי קריירה לאדם שכבר חווה קצת חיים מאחוריו.
לעשות שינוי במקרה זה הוא לא קצת מופרע? הרי כבר בנינו את חיינו סביב הזהות הראשונה, תפסנו את מקומנו בחברה, בשביל מה

לסכן את :

  • רמת ההכנסה שכבר התרגלנו אליה
  • המיצוב, הכבוד, הוודאות וההוקרה שזכינו להם בגין ניסיוננו והישגנו
  • החברים והמשפחה שהתרגלו לחשוב על מה שהיינו ועשינו ומאוד מפחיד אותם מכל הדיבורים על מה שעוד לא עשינו
  • ה”בטחון” שבא עם ההרגלים שבהם ידענו מה ועד כמה מצפים מאתנו.

וזה בדיוק מה שקורה לנו במעבר קריירה באמצע החיים, כאשר מנסים להפר את האיזון לטובת חלום חדש, חזון חדש או זהות חדשה שטרם התרגל העולם אליה.
ה”כן… אבלים” יוצאים במתקפה חסרת -פשרות:

  • “אני זקן מדי- העולם שייך לצעירים… מי ירצה אותי?”
  • “המשק במצב גרוע, יש מלא מובטלים. אין לי ניסיון. גם אני אהיה אחד מהם!”
  • “לא חבל על כל מה שעשיתי עד כה? אני זורק את הכל לפח” (ה”כן… אבלים” פולניים במיוחד)
  • “הלוואי שבעלי היה תומך. הוא ממש נגד. אני לא אצליח”
  • “אני לא מוכשר מספיק / לא חכם מספיק / אין לי את התואר הנכון / קשה לי להתמיד”
  • “ניסיתי כבר, זה לא יעבוד”
  • “אני לא ארוויח מספיק כסף לשלם את המשכנתא. זה מאוד לא אחראי!”
  • “אולי שישתחרר לי קרן השתלמות… שהילדים יגמרו את הצבא…. כשנגמור את השיפוצים… אי אפשר שני דברים ביחד….
  • “שיבוא השלום כבר, רק אז זה יכול לעבוד…”

כפי שבוודאי כבר הבנתם – היד עוד נטויה..

רוצים שינוי – תוכנית פעולה כבר יש לכם?

אנשים במעבר, הם אנשים שבכיסם “דרכון” מסוג מסוים, רק שהם שכחו לוודא של איזו מדינה. אני עוד זוכר את הקושי שאני חוויתי שהיו שואלים אותי בעבר, באחת מנקודות המעבר המקצועי שלי, את השאלה הנפוצה ביותר והמעצבנת ביותר לאנשים בצומת דרכים:  ”So, Ronnie, what do you do?”
ומה צריך לענות על זה? את מה שעשית וכל כך נמאס לך ממנו? או את מה שאתה רוצה להתחיללעשות ועדיין אין לך יום אחד ניסיון בו ?!

רבותי, כשם שלא יוצאים לכביש במכונית שלא עבר טסט, שאין לו ביטוח ולא ברור כמה דלק יש במיכל הדלק, לא עושים שינוי קריירה באמצע החיים ללא תכנית.
התכנית צריכה לכלול לא רק את החזון שאליו אנו שואפים והולכים לרגלו, אבל גם את טיפוח החשיבה על עצמנו ויכולותנו – הדרך שבאמצעותה ניתן למנף את תשוקותינו, והערוץ שדרכו נקבל את תמיכתנו.

באמצע החיים לא מפנים את גבינו בהכחשה לחובותינו הכספיים, רק מנהלים אותם ולא נותנים להם לנהל אותנו.
באמצע החיים בונים קודם כל את המחויבות שבזכותה נפעיל את התכנית, רותמים את הסביבה ומתמודדים עם נקודות השבר שיצוצו בהמשך.

כי אדם שרוצה לחיות את חייו מתוך משמעות ואהבה לא יוכל להגיד “נוותר על זה… נחכה לשחק עם הנכדים”. ה”דרך” קוראת לו ו”לדרך” לא מסרבים.

חכם השביל מההולך בו” (פתגם עממי)

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק א’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי? מי מוכן לשינוי? מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.   

 אז מי מפחד משינוי? כולנו, כמובן.  אפשר להגיד שזה התחיל עוד מימי “אבותינו” (והכוונה היא אלה שהלכו על ארבע ולא על שתיים), שבזכותם נתברכנו וירשנו את הרגישות, האינסטינקט ומהירות התגובה לכל דבר ואיום היכול להוות סיכון עבורנו. היכולת הבלתי רגילה הזו הידועה היום כ “fight or flight” שמרה עליהם מצוין, על עצם יכולתם להתקיים ולא להפוך ל”חבילת מזון” הבאה לעמיתיהם בממלכת הטבע.

מי שזוכר עוד את שיעורי הביולוגיה שלו מימי ביה”ס (ואני ממש לא ביניהם…) ייזכר במונח שנקרא “homeostasis”- הומיאוסטזיס, כלומר נטיית המערכת הגופנית לשמור על יציבותה ושיווי המשקל הפנימי. אם חושבים על זה קצת יותר לעומק מתחילים להבין עד כמה קיומנו האנושי מתאפשר בזכות המערכות הרבות והמדהימות בגופנו המתפקדות בשיווי משקל ואיזון בלי שנטריד את עצמנו יתר על מידה. לולא כל זה, לא הייתי כותב את המילים האלה ואתם לא הייתם קוראים אותן. 
אם נרחיק עוד טיפה מהתעסקות בגוף לזו של “גוף-נפש” נזהה שגם פה יש כוחות שמעניקים לנו איזון, רק פה קוראים לכוחות האלה מילה אחרת: “הרגל”. ומה הוא הרגל אם לא כוח מאזן המכניס סדר לחיים, על מנת שנדע מה בא קודם ומה צריך להגיע אחר כך. 

הקו הדק שבין איזון להרגל

איזה יופי שהם איתנו – ההרגלים האלה – בלעדיהם אף אחד לא היה מצחצח שיניים, היינו נוסעים כל היום ברוורס באוטו ולא היינו יודעים מה ואיך לקנות דברים בקניון. קיום חברה וחיים נורמאליים = קיום הרבה הרגלים שמרכיבים את הקונסנסוס האנושי.

“The chains of habit are too light to be felt until they are too heavy to be broken”
Warren Buffet

 אבל יש בעיה עם ההרגלים האלה והיא לגמרי לא טריוויאלית: יש להרגלים רבים קצוות חדים ובעלי עוצמה, במיוחד כשהם חורגים ממקומם המכובד וחודרים לאזורים היותר מופשטים של נפש האדם כגון: השאיפה לזהות עצמית ולמשמעות, הדחף להגשמה עצמית, ל”מפעל חיים”, לקול הפנימי הזה השואף להשאיר חותם האישי בתקופת חייו של האדם:
To make a difference to somebody, somewhere, sometime

להרגלים האלה יש שפה משלהם, קוראים להם ה “כן… אבל”, או ברבים “כן… אבלים”. תפקידם בקודש הוא לאותת לנו ב”כן.. אבל”, כל פעם שעולות בנו מחשבות עם פוטנציאל להפר את האיזון של ההרגל במחשבה מהפכנית שהמערכת לא כל-כך מכירה. הם קוראים לך לבד, ה”כן אבלים”,  אין צורך לקרוא להם, והם מופיעים בכל מקום שיש ריח של שינוי בסביבה. מנגנון מצוין להגנה על ביתנו וגופנו- הרי “fight or flight” הוליד הרבה נכדים במשך הדורות. ומצד שני הוא מצליח לעצור לעכב ואפילו לשתק אותנו בלא מעט מגזרים אחרים של ניהול החיים.

 

איך לדחוף את הקריירה שלך קדימה?

אם תשאל אותי תמיד יש נקודה שכל אחד יכול להתחיל ממנה לדחוף את הקריירה שלו קדימה: להאמין בעצמך!!.

נשמע ערטילאי וניו אייג’י?
יתכן. אבל זה גם מאוד “אולד אייג’י” עתיק יומין, עם “רגליים על הקרקע”.
גיליתי את זה עם כל מי שהייתי בקשר כלשהו.
יש בכל אחד או אחת משהו שממקם, שמייצב אותם, על פי מה שהם משדרים לאחרים, והרגשה של עוצמה ומטרה שמשאירים את רישומם לתמיד.

אסור לבלבל את זה עם בטחון עצמי מופרז, אגרסיביות והצהרות פסיכולוגיות קופצניות.
אני מתכוון לאמונה אמיתית של כל אחד בעצמו.
כשאתה שם- אתה יודע את זה.
אתה משקף את זה.
זה מורגש בדיבור שלך, בשפת הגוף שלך, בכתיבה, בצליל של הקול שלך, בניואנסים דקים וקטנים בפנים שלך, ועוד.
אצל חלק זה מתבטא בכריזמה אישית, אצל אחרים זה זה יכול להתבטא בדבקות במטרה, התמדה או השראה.
אבל לא משנה איך זה מתבטא- צריך למצוא את זה.
תאמין לי כשאני אומר לך שזה יקח אותך קדימה וגבוה יותר מאשר כלים “וירטואלים” שרכשת לעצמך בכסף.
“כלים” הם טכניקות וחפצים.
אני מדבר על ה”השראה הגדולה ביותר”  על “הדבר האמיתי” שכשהוא נמצא בתוכך, בגופך ובנפשך, הוא מפעיל את הדברים, הוא משנה את הנסיבות .

קדם את הקריירה שלך קדימה.
עשה זאת מבפנים ותופתע לראות מה קורה סביבך.

ואתה תגרום לזה להתבצע.

 

לא נמאס לכם מהסיסמאות הריקות של הקואוצ’רים?

אני חש לא פעם אי נוחות עם המילה “קואוצ’ר”- מין השחתת המילה coach באנגלית למשהו ישראלי שכאילו מובן לכולם. כנראה שהמילה “קואוצ’ר” באוזני מעלה אסוציאציות של אדם, לעיתים קרובות עם יותר מקצת קריזמה בפיו, הזורק שורה ארוכה של כל מיני מילים יפות, בואו נקרא לזה, אולי נקרא להם Buzzwords. משהו  מעין: “אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה”, “לך על החלום, לך על זה, זה אתה”, “אם רק תחשוב כמו אדם עשיר הכסף יגיע”, “הסוד ממגנט”, וכיו”ב. אוי ואבוי לנו….

למה אנחנו כל כך אוהבים קואוצ’רים?

הציבור אוהב את ה”קואוצ’רים” האלה, הם עושים לו טוב, קצת לחלום נותן כח, הרבה יותר קל מבאמת לחשוב, לבדוק, לתכנן ולצאת לדרך, שלעיתים מפחידה, מאיימת, שוברת מוסכמות ולוקחת אותנו “מחוץ לאזור הנוחות”. מה רע? ה”פתרון” באינסטנט!

חברים, אותי זה גם דוחה וגם מעצבן….ולהגיד את האמת? קצת מבייש אותי להיות מזוהה עם ה”קואוצ’ריות” הזאת.

 

אז מה נשאר אחרי הסיסמאות הריקות מתוכן?

אימון / קואוצ’ינג שיש לו  באמת מה לתת לעולם הזה, בכלל לא נמצא בסיסמאות האלו, וגם בכל האינסטנט שמאכילים אותנו, רק כי זה “מוכר טוב”. בעיני האימון האמיתי נמצא היכן שהחשיבה החיובית האמיתית נמצאת. חשיבה חיובית שמאפשרת לך, המתאמן, לדעת ש:

·        יש לך – המתאמן – משאבים אישיים, חוזקות, כישורים ועליהם צריכים לבנות. לא חשוב מה אתה עושה “לא טוב”, תמצא מה אתה עושה כן טוב ותתחיל שם.

·        שהתודעה שלנו מבלבלת אותנו לא פעם, עם משפטים מגבילים, “פרדיגמות” בשפה שלנו, עם אמונות מגבילות על מה אני לא יכול, לא יודע, אי אפשר. עבודה אמונית נכונה היא לתפוש את דפוסי החשיבה המנגנים אצלנו  לעיתים עמוק בתוך הנשמה, אלה שמעכבים אותנו, לשקף אותם למתאמן.

·        שמבלי להתחבר למה שבאמת חשוב לך בחיים- לערכים שלך – אין לך בשביל מה ללכת למאמן, זה לא יהיה התהליך שלך אלא של מישהו אחר- ובסוף פשוט תעבוד על עצמך.

·        שבאימון צריך לחשוף ולחזק את הדבר החיובי ביותר- מה שאתה באמת רוצה לעשות או  באמת רוצה להיות! ברגע שנפגשת עם זה, והבנת מה ערכיך, היכן כישוריך ומה מעכב אותך- עכשיו האימון מתקדם!

·        שללא תכנית הדברים לא זזים. תכנית אמיתית ולא זריקת מילים יפות למחיאות כפיים, אבל תכנית שייתכן ותאתגר וגם תעצבן, כי ללא מחויבות, מיקוד במטרה ומדדים לא ממש מגיעים רחוק.

·        ואולי הדבר החשוב ביותר- שאתה לא לבד בתהליך הזה! כי כשיש לך מאמן טוב, מוכשר, מנוסה וראוי, יש לך פתאום את כל הדברים שלא מזמן היו חסרים: מי שיחשוב איתך, יקשיב לך, יעמת אותך מול מטרותיך ושאיפותיך, יהיה שם להכפיל את כחך, להכיל את תסכולך, יאמין בך גם בנקודות הקשות שייתכן שאתה בעצמך כבר לא בטוח, ימקד אותך שתתחיל לבלבל את המוח, ישקף לך את הנקודות הלבנות שאתה פתאום רואה רק את השחורות. המאמן יודע שלכל תהליך יש התחלה, הרבה אמצע, מעט סוף והרבה הרבה תובנות, לימוד וחיים בדרך.

המאמן האמיתי יהיה שם בשבילך שנדמה שכל השאר כבר לא כל-כך. הוא שם, בלי באזוורדים, חיוכים וחיבוקים מלאכותיים. כי המאמן שלך הוא בצד החיובי האמיתי שלך, מחזיק לך את הדגל שלך, ביושרה, באומץ ובמסירות. וכנראה גם בלי מצלמות…

 

 

חפשן- האם מקצוע חדש?

למרות שהוא הדבר היחיד שאף פעם לא משתנה, אנו לומדים לפחד מפניו ולחיות את חיינו בהכחשה לקיומו. אני מדבר על ה”שינוי הבלתי פוסק” אצל כל דבר שחי עלי האדמות- אצלי, לפחות, ואצלך לא?

לקח לי שנים להתחבר לעובדה שאני אוהב שינויים, במיוחד שהם באים בתחום המקצועי, ושהמקצוע האמיתי שלי הוא לא זה, ולא ההוא ולא ההוא לפני הזה….אלא פשוט “חפשן”. זה נשמע רע, נכון? אבל אני חושב שהוא מקצוע מעולה כי הוא מזכיר לי תמיד שכך בנויים החיים ולשם כך צריך להתחבר למה שחשוב באמת ולא להתעסק עם כל השאר יותר מדי- בלאו הכי הוא לא יישאר ככה הרבה זמן. כאשר הוא אותנטי,החיפוש הוא לא דבר חלש, נהפוך הוא, הוא עוצמתי ביותר, כל זמן שהמוח מכיר בו ומנהל אותו במידת מה. פשוט צריך ללמוד להכיל את השינוי בחיים ואז הוא שם לטובתך, מקדם אותך, מרחיב את מעגלי הידע, הקשרים הסקרנות והמיקוד במה שבאמת חשוב.

“חכם השביל מההולך בו” (פתגם עממי)

איזה יופי.

אימון לילי עם אריה מליניאק

פעם הוא היה מריץ ספורטאים לאור הירח והכוכבים,  לאחר מכן בין האנשים הבולטים ביותר בתחנה המיתולוגית גלי צה”ל, היום עוסק באימון וגם מקרב את העם לעוצמת האימון מעל גלי האתר. בשבוע שעבר התארחתי בתכניתו של אריה מליניאק “ציפורי לילה מאמנות” וחזרתי עם המון חוויות וקצת ג’ט לג….

ב-22.3.11 הייתה לי את הזכות להתארח באולפן גלי צה”ל, בתכנית הידועה של אריה מליניאק “ציפורי לילה מאמנות”. נזכרתי שהפעם האחרונה שהתארחתי באולפן רדיו הייתה לפני כ- 35 שנה, באולפן של בית-ספר תיכון בעיירה קטנה בלונג-איילנד, ניו-יורק…

אז איך היה? היה כיף! לעשות את דרכי לדרום יפו בשעת לילה מאוחרת (24:00(, להתוודע לבנין ה”מאוד לא מרשים עד מצחיק-כמה-שהוא-מזעזע” שקוראים לו גלי צה”ל. בכניסה פגשתי שומר עם נשק הישן שנת לילה עמוקה בכניסה לבניין (היה לי קצת לא נעים להעיר אותו, מסכן…); לעשות תוכנית ספונטנית לגמרי בהובלתו המוחלטת של אריה מליניאק, מקצוען שחבל על הזמן, ולראות ולחוש איך שכל כך הרבה דברים קורים בו זמנית בזמן שאנו – אלה שמקשיבים לרדיו בבית, באוטו או בכל מקום – ממש לא מודעים להם.

השיחות הליליות שטו להן בקלילות ובנעימות רבה מאימון למאסטרמיינד, דרך סיפורים מהעולם העסקי ועד לכל מיני מטעמים אחרים. מתאמנים וחברי המאסטרמיינד מהעבר וההווה הוזמנו להתקשר לאולפן, כך שנוצרה עבורי מעין תחושה של “פגישת מחזור” כאשר שירי ה- Beatles, Dire Straits ו Joe Cocker, מוסיפים ניחוח מיוחד במינו לאווירה, כמו גם את הרצון להיכנס לשיחות עומק לאור הכוכבים.

בקיצור – חוויה מקסימה, ותודה לכל מי שנתן את חלקו בעשיה.

 

למי שלא שמע (וגם למי שכן) – הלינקים הבאים לרשותכם. בכיף….

 

רוני דוניץ מתארח אצל אריה מליניאק, שעה ראשונה, “ציפורי לילה מאמנות”, גלי צה”ל, 22.3.11.

 

רוני דוניץ מתארח אצל אריה מליניאק, שעה שנייה, “ציפורי לילה מאמנות”, גלי צה”ל, 22.3.11.

 

שינוי קריירה באמצע החיים

העבודה תופסת כ-30% מחיינו כבוגרים ולפחות 60% משעות הפעילות בכל יום, אך מחקרים רבים מראים שרבים האנשים שפשוט לא אוהבים את מה שהם עושים בעבודה.

אנחנו חיים בעידן בו קריירה היא הרבה יותר ממקור כספי, קריירה מקצועית הפכה לערוץ חשוב, לפעמים עיקרי, להגשמתו האישית של אדם ולמיצוי הפוטנציאל שבו, בתחומי חיים רבים.

לבצע שינוי קריירה “באמצע החיים” אינו דבר קל, הוא נוגד את האינסטינקט הבסיסי שלנו להישאר “במקום בטוח ומוגן” (היש דבר כזה?), לברוח מה “סיכון” ולחבק את מה שאנחנו כבר מכירים ומנוסים בו. אך הלב והתשוקה (ה- passion) לשינוי לא נותן לנו מנוח.

 

שינוי קריירה  – זה קורה במשפחות הכי טובות…

כאחד שחווה מספר שינויי קריירה בחיים וליווה ואימן עשרות אנשים בדרך דומה, אני יודע שזה לא קל, וזה גם בלשון המעטה. זה פרויקט רב-ממדי לקשור את כל החוטים השונים והמורכבים: להתחבר לעבודה שבלב ולא רק שבבנק; להתחיל בקריירה חדשה של סיפוק ומשמעות ביחד עם עבודה ש “ניתן ללכת אתה למכולת”; לבנות תכנית להתמודדות עם החשש שבנטישת “המקום הבטוח; לרכוש כלים להתמודדות עם שינוי מקצועי לא-ידוע באמצע החיים.  ואולי הקשה מכל, להתמודד עם הספקנות והחששות של כל הסובבים אותנו, מבן\בת זוג, הורים, חמים, חברים, שכנים ועד הקול השדוני שבמוחנו, ” מה יקרה אם לא תצליח, לא תרוויח, לא ילך? אתה מאבד את הכל !!!!”.

יש הרבה מה להגיד על שינוי קריירה באמצע החיים אבל טיפ אחד הוא אולי חזק מכולם:
לא לעשות אותו לבד
! שינוי קריירה ללא תמיכה והעסק פשוט יתקשה להתרומם.  חייבים לרתום את מעגלי התמיכה – הקרובים יותר והקרובים פחות- החל מבן\בת הזוג (האתגר המהותי לרבים!), אולי גם הילדים, ההורים (לא תמיד קל), החברים (“מה פתאום אתה עוזב, איך תחיה?”), ולא רק אותם.

כדאי מאוד להיעזר באנשי מקצוע השונים והמתאימים ככל האפשר ( לדוגמא מאמן או יועץ או מטפל, מה שזקוק לחיזוק ). חברים-  שינוי קריירה באמצע החיים  יכול להיות שינוי מדהים וחלומי אך תוודאו לגשת לזה כשמישהו נמצא שם לצדכם.