רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

האומץ להיות שונה – חלק א’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה…

Deru kugi wa utareru
המסמר שבולט חוטף על הראש” (פתגם יפני)

Literally: The nail that sticks out gets hammered down
Meaning: The nonconformist will be pounded down

אני אוהב פתגמים, ובמיוחד אימרות שפר של תרבויות סביב העולם.
את הפתגם היפני הנמצא לעיל למדתי עם תחילתה של תקופת מגורי ביפן באמצע שנות ה 80.
הפתגם הזה מיד ריתק אותי אבל גם קצת הפריע לי.
הוא “הסתדר לי” בראש עם המראה שראיתי כל יום ביומו, של אלפי גברים יפנים פורצים החוצה מקרנות הרכבת התחתית לכוון מדרגות הנעות בדרכם החוצה.
כולם לבושים בחליפות דומות להפליא, כחול כהה, פנים רציניות, ממהרים להגיע למקומות העבודה לתחילתו של עוד יום ארוך.
אך הפתגם גם קצת ערער את מנוחתי במחשבה של, “מה באמת? כולם רוצים להיות זהים אחד לשני? האם באמת כל-כך נורא להיות קצת שונה פה?”

הכל עניין של חוסר בולטות אוניברסלי
אני מוצא שאמנם פתגם מפורסם זה נולד ביפן וייתכן השפיע על דורות רבים של ילדים יפנים, אך הפחד לבלוט, להיות שונה מוצא את מקומו ללא אפליה של לאום, גזע ודת. זו היא תכונה כללית ידועה של בני האדם לדאוג לכך שנהיה דומים ומקובלים אחד על השני, שחלילה לא נמצא את עצמנו מתנגשים עם “מה יגידו” אחרים, ואכן נמצא את מקומנו בתוך העדה ולא מחוצה לה.
ייתכן ויש קשר לתיאורית האבולוציה והצורך לשרוד, ומשם קצרה הדרך לחקיקת חוקים, משפטים, הלכה, וכדומה.

יש המבקרים אותי על זאת, אבל העובדה היא שאני באופן כללי ממש נרתע מפוליטיקה, ועוד פי כמה מסתייג מהפוליטיקאים עצמם.
למרות זאת, בקמפיין לנשיאות ארה”ב של ברק אובמה התעניינתי, אם כי רק מספר ימים לפני נצחונו.
היתה מנגינה קצת אחרת לפוליטיקה שלו אבל לא למצע ולנאומיו נמשכתי, אלא לסיפור- חייו המיוחד.

ריגש אותי ממש שארצות הברית של אמריקה, ארץ שבה נולדתי ובה גדלתי, אותה אמריקה שתמיד התנהגה כאילו “כל העולם מדבר אנגלית” וכל העולם אוהב לאכול ב “מקדונלדס”, הצביעה ברוב מוחץ שהפעם ייבחר אדם שונה מאוד להוביל אותם.
אדם שנולד לנישואים בין אישה לבנה ממדינת קנסס ואבא שחור מקניה, שאחר-כך גדל במדינה המוסלמית- אינדונזיה- עד גיל 10.
ילד שלא צמח בתוך משפחה גרעינית קלאסית, אלא גר עם סבתו באיי הוואי, רחוק מאימו שחיתה מעבר לאוקיינוס.
אמריקה בחרה באיש ששמו האמצעי הוא “חוסיין”, כאשר רק לפני כמה שנים אדם אחר עם שם זה (סדאם, כמובן), הוביל את “ציר הרשע” של האויב הגדול של ארצות הברית!
להבנתי, ארצות הברית בחרה באובמה בגלל שהוא היה שונה, ולא למרות זאת.
לא יאמן.

אני מוצא שקיים בנו פרדוקס מענין :למרות הרצון של כולנו להתקבל ו”להיות כמו אחרים” בעולם, במקביל יש לרבים מאיתנו תחושה הפוכה, שהיא תחושת ה”שונות” שלנו לעומת אחרים.
לפעמים אני תוהה אם מספר ה”מרגישים שונה” לא עולה על מספר ה”מרגישים דומה” בקרבנו? אולי מישהו חקר את הנושא הזה פעם, מעניין איזה גרפים יצאו לו בסוף.

להרגיש שונה זה “state of mind”
אני, למשל, חושב שהייתי מועמד ראוי להתקבל ל”מועדון המרגישים שונה”, למרות שללא ספק ישנם “שונים ממני” ובהרבה.
הרי תחושת השונות היא מעל הכל state of mind המושפע מדרכי התמודדות, שהן בעצמן תלויי תרבות, דת, חינוך, חברה, בין היתר.

כילד שגדל בבית-ספר יהודי בפרברי ניו-יורק, אזורי קווינס ולונג-איילנד, תמיד הרגשתי שהדשא של החברים לכיתה גדול יותר וירוק יותר.
הורי היו מהגרים בארה”ב, והמבטא בפיהם (אחד פולני\יידיש והשני ישראלי כחול לבן), היה שונה מההורים של חברי.
אני הייתי כמובן “Yankee” לכל דבר, או כך לפחות חשבתי כילד.
היה גם איזשהו נושא שונה נוסף שקראו לו “שואה” ברקע, שלא יכולתי- וגם לא רציתי- להתרחק ממנו לגמרי.

היו נסיעות בחופשות הקיץ לבקר את הקרובים הרבים שהיו בישראל, ושם גיליתי שגם לי היה מבטא- הפעם מדובר במבטא של אמריקאי שמדבר עברית.
נפגעתי קשות שצחקו עלי הילדים וישר התחלתי לעבוד על זה ולתקן את המעוות שאוכל להיות יותר כמוהם.

כשמלאו לי 21, החינוך הציוני נתן את אותותיו בהצלחה כאשר חשתי בעצמותיי שיהודי יכול להיות “יהודי שלם” רק בישראל, ואין לנו ארץ אחרת.
אך מה שגילתי הוא שבארץ קיבלתי זהות חדשה-”עולה חדש”, ולא סתם עולה חדש אלא אחד שבא מ”אמריקה”.
שאלו אותי הרבה למה באתי לפה בכלל ומה היה לי רע באמריקה.
הייתי צריך לחשוב קצת על התשובה, והיא השתנתה לאורך השנים.
במחלקת “שיפור המבטא” התקדמתי יפה, והרבה ישראלים התקשו לנחש מנין הגעתי. לפחות זה, חשבתי.

אבוד בטוקיו – איך מרגיש זר ביפן? זאת עוד בחלק הבא