רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

לחיות בארץ לא נורמאלית

כן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש ליכן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש לי רק את התחושות והיכולת להגיד את זה: מדינת ישראל זה מקום לא נורמאלי, על זה אין לי שום ספק. ובכל זאת אני פה ואין לי שום תכנית לא להיות פה…

בעיקר בתקופה הזאת, פעמיים בשנה יורד עלי ה”ענן”, בשני הגושים, הגוש הראשון שמתחיל כשבועיים לפני פסח ונגמר כשלושה ימים אחרי יום העצמאות , נקרא לו “גוש האביב”. והגוש השני, אותו נכנה “גוש הסתיו”, שמתחיל כשבועיים לפני ראש השנה ונגמר שלושה ימים אחרי האיסרו חג של החג האחרון של סוכות, הרי הוא שמיני עצרת וגם שמחת תורה וגם עוד כמה דברים בטח. ביחד שני הגושים תופסים כ 25% של השנה, כאשר המשקל הסגולי שלהם הרבה יותר גדול.

אז מה יש פה לא כל-כך נורמאלי? באמת, אמרו לי באינטרנט צריך לכתוב קצר וזאת שאלה שמצריכה תשובה ארוכה, אז אעשה אותו בקיצור, רק ה highlights. לא נורמאלי בעיני ש:

· שבועיים לפני תחילתו של כל גוש יש את ה”הכנה לגוש” ואנשים כבר לא עונים לך לטלפון, לא מחזירים תשובה ואם כן אז כמובן התשובה היא ” אחרי החגים”, ולא לדבר על זה שאם אתה כן תופס אותם לשיחה אז הם מה זה לחוצים שאין להם זמן לדבר, לעשות, לבצע….וכמובן, מכאן יש לך את כל הדחייה של הפגישות ומזיזים את שעה לכאן ואחר-כך לשם, ואחר-כך מסמסמים לך מהדרך “אני בפקק , אגיע עוד 10 דקות”, שכמובן יוצא 45 דקות…ויחד עם כל זה אני רואה כמה אני הפכתי להיות לא יעיל, פתאום עובד ללא אנרגיה ולא ממש מגיע ליעדים שלי.

· והחגים, אוי החגים! הקטע עם סדר הפסח הוא ממש ראוי לקבל פרס גינס לטקס הבלתי- שפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לא ראיתם את ההצגה של הקאמרי “משפחה חמה” אז רוצו ותראו- ממש יהלום, שם רואים את הכל, מכל הזויות האפשריות. איך אפשר להפוך פולחן עם משמעות מהותית נהדרת לאיחוד משפחות מעצבן, מעייף, מלחיץ, ועוד כמה דברים שאחסוך מכם…

· ואם כבר יצאנו מעבדות, לא עובר שבוע והנה אנחנו ביום הישראלי ביותר שאפשר ליצור- יום השואה. אני בן לניצול שואה המאוד מודע לחשיבות של האסון הנוראי ביותר שקרה לעם היהודי בכל שנות קיומו, אני אומר, “די עם פולחן העצב והמוות”, לקחנו את הדבר הנוראי הזה ועשינו ממנו את כל תורתנו ואת כל זהותנו- ולא פעם מלווה עם תחושה של “כל העולם נגדנו ורק אנחנו עם של מוסר ותורה”- האם זה באמת מכבד את זכרם של ששת מיליוני הנספים? חברים, חייבים לזכור ולא לשכוח, לתעד, ללמד, לתת מקום לניצולים לספר, ולא פחות חשוב, לסייע להם לחיות ולהתמודד עם החיים כקשישים…
מניין הגענו להתמכרות למדיה החוגגת נונ-סטופ, התערובת הזאת בתקשורת לסיפורי זוועה שמזכיר לי יותר צימאון להתמכרות ותרבות הריאלטי מאשר באמת מקום אותנטי לכבד את זכרם של הנספים….
ושלא נשכח את הפוליטיזציה של השואה שתמיד עולה כשכדאי למישהו לעשות משהו עם זה- גועל נפש….ותגידו, איך אנחנו צריכים לעבוד ולהתרכז באי-מיילים שלנו שכל היום יש סיפורי שואה ברדיו, בטלביזיה בעיתונים—-תגידו, זה נורמאלי לעבוד ו”להיות באושוויץ” בו זמנית?

· ולא עבר שבוע, עוד לא התאוששנו מהטלביזיה והשואה, למעשה הטלביזיה מכינה אותנו כבר ממוצאי יום השואה (לא לאבד שנייה מלפמפם לנו כל הזמן על “שואה-תקומה”) והנה מכינים אותנו לפרק ב’- “יום הזיכרון”- שוב אותן מנגינות, אותה מועקה, רק הפעם הוא “כאן ועכשיו” אין שם טעם של גלות אלא ממש כאן בשכונה, בכביש המהיר, הזיכרון של אז הוא הזיכרון של היום, והכי מפחיד- לא רואים את הסוף, וגם לא התחלה של הסוף, ולא ההתחלה של ההתחלה של הסוף….י
ום קשה הוא יום הזיכרון, גם כאן, הצפירה חותכת את הנשמה, מצפים שנענה על אי-מיילים כאשר הבכי באוזן- תגידו, זה נקרא נורמאלי?

· והנה, שעה 20:00 יום הזיכרון, הגיע זמן לעבור ל”ערוץ השמחה”, מתחילים להעביר את הקצב של המוזיקה ברדיו, עוד מעט…
עוד מעט הטקס עם ה”תפארת מדינת ישראל”….
עוד מעט יהיו בילויים מהמטופשים והרדודים ביותר בכל הארץ, הרי צריכים לשמוח, לא?
ולמחרת חג של הקרניבורים, חג המנגל- דבר שאני לא יודע לעשות ולא מתחבר אליו, הנה עכשיו אמרתי, אני ממש לא גבר, אני יודע…

והפקקים!!!!! איך, איך אפשר להעביר כל-כך הרבה שעות בתוך קופסה ומזגן, להמתין, להמתין, ולהמתין ולראות את החוצפנים והשחצנים בג’יפים ועוד כאלה עוקפים ודוחפים, העיקר שהם יגיעו, מה זה משנה שצריכים לעקוף 30 מכוניות ולסכן את כולם…

לא, זה לא נורמאלי, אין לי מילים אחרות.

אבל אני פה, כמו עוד 7 מליון +, פה, מחכה לדרמה החדשה במדינה שכינה אותה ידיד, רופא נוירולוג בכיר, “מדינה של הפרעת קשב וריכוז”, הכל “עכשיו, מהר…בשביל מה כל התכנון ודיבורים האלה….”.

חגים שמחים לששון. מדינה לא נורמאלית.

אתיופיה: מי אמר שהתנ”ך הוא היסטוריה?


 ויחבוש אברהם את חמורו…  ויסעו בני ישראל מ… ויחנו….וַיִּגַּשׁ יַעֲקב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ…

לא, לא התחלתי לכתוב בלשון התנ”ך ואינני מנסה להיכנס לטרנד היפה שיש בארץ לפרשנות של פרשת השבוע- אני פשוט רוצה להעלות זיכרונות מטיול שזה עכשיו חזרתי ממנו לצפון אתיופיה.
טיול של 11 ימים בלבד אפשר לי לנסוע אחורה בזמן כ 3000 שנה! מדינה מרתקת, אתיופיה, ומי שהיה שם יוכל לבדוק אותי: כ- 80% מאוכלוסיה של כ- 85 מיליוני איש גרים בכפר, ורובם חיים בצורה לא מאוד שונה מאברהם אבינו, עד כמה שקשה להאמין.
המגורים בבקתות פשוטות למדי, רבים חיים ממים שצריכים לשאת דרך ארוכה מהבאר אי-שם, חשמל אין, גם הכבישים מעטים אבל הרגליים עובדות מצוין (עובדות ועובדות…):
הולכים יום או כמה ימים להגיע לשוק, כמה שעות לבית-ספר (אם בכלל הולכים), חיות המשק חיות עם האדם והאדם עם החיות- ממש כמו “אז”.
אז מהו החידוש הבולט ביותר? אתם באמת לא יודעים? ראיתי כמה מחזות מדהימים שאותו אדם כפרי שאין לו מים, חשמל או כביש, מחזיק בידו טלפון נייד!!

טיול לאתיופיה - רוני דוניץ
התוודענו לדברים שעיננו לא רגילים לראות כל יום: לפסטיבל Axum Tzion בעיר הצפונית אקסום, אליה הגיעו כ- 200 אלף עולים לרגל, כמעט כולם עטופים בלבן, המונים זורמים ברחוב מעלות השחר (ואנחנו בתוכם), זורמים לעבר כנסיית מריה הקדושה לקבל ברכה, להתפלל וליפול אפיים ארצה בתפילה ותחנונים לבריאות, פוריות, מזל, הצלחה ואריכות ימים.
בצידי הדרך יושבים מאות קבצנים, לבושים סחבות, לעיתים מדגישים את עוותי הגוף או הנכות, צועקים לעוברי האורח לתת מכספם, או ממרכולתם בזרעים, דגנים או לחם.

היינו שני “מערביים”- אשתי ואנוכי (אפשר להגיד שאשתי יכלה- אולי-  גם לנסות להשתלב לנוף המקומי הודות לאבותיה התימניים), בתוך ההמון של אלפי אנשים כהה- עור הלבושים בלבן, אחד דוחף את השני וכולם נדחפים קדימה.
במצבים כאלה כולם מגיבים מהמקום “שלהם”- אני קבלתי מין מנת האושר מהאדרנלין- אם כי חיבקתי את התיק קרוב וחזק אלי (הכסף היה בחגורת הכסף מתחת לבגדי) -אשתי, מירב, לקחה את האדרנלין לכוון השני- “מפחיד!”- כאשר הצד השני שלה מנסה גם ליהנות מהחוויה (ללא הצלחה יתרה).

אתיופיה היא הרבה יותר מעוני ואנשים כהים הלבושים בלבן.
האנשים מרתקים! מכניסי אורחים, מתייחסים בכבוד לזר המבקר בתוכם, ישנם אתרי הסטורייה רבים, כנסיות מרהיבות עין, טבע משגע בהרים שעולים מעבר ל 4000 מטר, וכל-כך הרבה אקשן ברחובות.
המדריכים ששכרנו את שירותם בכל פינה ופינה הסבירו לנו על המקומות השונים, בו בזמן שהיה עלינו לנחש ולתרגם את האנגלית שלהם אל האנגלית שלנו…

ערי אתיופיה הן כבר שייכות למאה שלנו, למרות שקשה להגיד שהרוגע שורר ברחוב.
החדש נמצא צמוד לישן, המטופח הולך לאיבוד בתוך המוזנח, הפסקות חשמל וחוסר במים זורמים הוא דבר של יום ביומו, אבל בכל פינה רואים גם אנשים הולכים יד ביד, צוחקים, מתבדחים והולכים,  והולכים, והולכים…
דאגנו מראש ליצור קשר עם אנשים מקומיים, דוברי אנגלית, משכילים, שאיתם נפגשנו לשיחה וארוחה, להכיר אחד את השני על בסיס שווה, של בני-אדם הבאים ממקומות שונים למפגש עם ראש  ולב פתוחים.
פגשנו אנשים יקרים, חכמים ונדיבים בכל מקום שבו ביקרנו.

תודה לאל, יש מקום אחד שעדיין אוהב את הישראלים, הרבה יותר משישראלים אוהבים את עצמם- אתיופיה!
זאת המדינה הנוצרית עם הקשר הקרוב ביותר לארץ ישראל, ירושלים, התנ”ך שלנו, עם שמייחס את שורשיו למלכת שבא ושלמה המלך.
מזמן שכחתי מה זה להיות גאה כישראלי בחוץ לארץ, אתיופיה הזכירה לי שהמקום שבו אנו חיים אינו רק “עוד מקום” אבל המקום שמיליונים סופרים ממנו הלאה.

לכל אורך הנסיעה קראנו רבות, דסקסנו וגם ביקרנו בכפרים הנטושים של יהודי אתיופיה.
המסע של יהודי אתיופיה- מסע של בריחה מהמדינה למטרת עלייה ארצה ב 1984-5, שכלל את “מבצע משה” הסודי לעלייה ארצה דרך סודן, הינו סיפור טראגי.
בתקופה הזאת קפחו את חייהם 4000 מתוך20000 יהודים שעזבו את ביתם- אלפים נוספים עברו התעללות, שוד, אונס וכל מיני ייסורים נוספים בדרך לארץ המובטחת “ירושלים”…
לא יכולתי לא להתרגש מהסיפורים האישיים שקראנו, בעוד אנחנו נמצאים “שם”, ועוד אנחנו יודעים שמה שחיכה לעולים האתיופיים שעברו את הגיהנום היה רחוק מאוד מארץ זבת חלב ודבש וחיים שווים בין שווים שעליהם חלמו.
קשה להשתחרר מהמחשבה המטרידה- האם המטרה הצדיקה את המחיר?…

עברו יותר מארבעה ימים מאז שחזרתי הביתה מאתיופיה, רק עכשיו אני מתחיל להרגיש שחזרתי באמת.
מה היה שם שכל-כך סחף אותי רחוק ועמוק כל-כך? גם הפעם אני מרגיש את החיזוק שאני מקבל שאני חוזר אחרי עוד מפגש חוצה-תרבות – החיזוק שלמרות כל השוני העצום ביננו, ניתן תמיד לחוש את התקשורת האחת שזורמת בין כולנו, רקמה אנושית אחת היא, למי שרק נותן לעצמו לצאת מאזור הנוחות.
ואני לא מדבר על הטלפון הסלולרי בתוך הביקתה בכפר האתיופי…

What do I next with my life?Get Coached!

הזמנה לשיחה עם טעם של פעם. ערב שילוב מוחות באווירה ביתית

הזמנה לערב מסוג אחר ובעומק אחר!

לעיתים, שיחה טובה דווקא בין אנשים שלא מכירים, או לחלופין בין בני משפחה וחברים קרובים מדורות או מקומות שונים, תגלה לשני הצדדים דברים בעלי ערך על עצמם, על אמונותיהם ועל הדברים החשובים להם.

ערב שילוב מוחות מורכב ממפגשים אותנטיים, פתוחים ודינאמיים, המבוססים על פורמט של ‘שולחנות מסתובבים’. כל שולחן מונה כ-4 אנשים, הדנים יחדיו בסוגיות מעניינות באמצעות שיחה טובה עם טעם של פעם. כל משתתף לוקח חלק במספר קבוצות שונות במהלך הערב, וזוכה לשוחח עם מגוון אנשים באווירה חברתית מהנה. ערב מרתק, מאתגר עם “יציאה מתוך השגרה” לכל המשתתפים.

זוכרים את השיחות ה”הן”…?

אני זוכר את השיחות המדהימות שהיו לי פעם… הן התנהלו בכל מקום, עם אנשים שלא הכרתי מימי.
במקומות הרחוקים ביותר: באמצע טרק בהרי ההימלאיה, בנסיעות רכבת ארוכות בהודו, בפאב אנונימי בצפון סקוטלנד או באמצע טרמפ במדבריות של ארה”ב.
במקומות הכי קרובים לבית: באמצע שמירה במילואים, בתור לקופת חולים או תוך כדי נסיעה בפקק שלא נגמר.
לפעמים השיחה עם אנשים לא מוכרים לוקחת אותנו למקומות שלא קל להגיע אליו בשגרת היום-יום.

שיחה טובה יכולה אפילו לשנות קצת את החיים, לגרום לכך שתהיה אדם טיפה שונה בסופה, מזה שהיית בתחילתה.

אני חושש שהחברה שלנו הולכת ומאבדת את הערך המהותי הגלום בשיחה “ללא מטרה”, שיחה של אנשים הצועדים בדרכי  החיים הבוחרים פשוט לשתף אחד את השני במה שעובר להם בראש ומה שקורה להם בנשמה: בזמן נתון, במקום מסוים – ללא תכנון, מסע שכנוע, מטרה או “תכנית על”.

סתם, שיחה טובה בין בני אדם. כמו השיחות “ההן” שאני זוכר מפעם…