רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

לחיות בארץ לא נורמאלית

כן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש ליכן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש לי רק את התחושות והיכולת להגיד את זה: מדינת ישראל זה מקום לא נורמאלי, על זה אין לי שום ספק. ובכל זאת אני פה ואין לי שום תכנית לא להיות פה…

בעיקר בתקופה הזאת, פעמיים בשנה יורד עלי ה”ענן”, בשני הגושים, הגוש הראשון שמתחיל כשבועיים לפני פסח ונגמר כשלושה ימים אחרי יום העצמאות , נקרא לו “גוש האביב”. והגוש השני, אותו נכנה “גוש הסתיו”, שמתחיל כשבועיים לפני ראש השנה ונגמר שלושה ימים אחרי האיסרו חג של החג האחרון של סוכות, הרי הוא שמיני עצרת וגם שמחת תורה וגם עוד כמה דברים בטח. ביחד שני הגושים תופסים כ 25% של השנה, כאשר המשקל הסגולי שלהם הרבה יותר גדול.

אז מה יש פה לא כל-כך נורמאלי? באמת, אמרו לי באינטרנט צריך לכתוב קצר וזאת שאלה שמצריכה תשובה ארוכה, אז אעשה אותו בקיצור, רק ה highlights. לא נורמאלי בעיני ש:

· שבועיים לפני תחילתו של כל גוש יש את ה”הכנה לגוש” ואנשים כבר לא עונים לך לטלפון, לא מחזירים תשובה ואם כן אז כמובן התשובה היא ” אחרי החגים”, ולא לדבר על זה שאם אתה כן תופס אותם לשיחה אז הם מה זה לחוצים שאין להם זמן לדבר, לעשות, לבצע….וכמובן, מכאן יש לך את כל הדחייה של הפגישות ומזיזים את שעה לכאן ואחר-כך לשם, ואחר-כך מסמסמים לך מהדרך “אני בפקק , אגיע עוד 10 דקות”, שכמובן יוצא 45 דקות…ויחד עם כל זה אני רואה כמה אני הפכתי להיות לא יעיל, פתאום עובד ללא אנרגיה ולא ממש מגיע ליעדים שלי.

· והחגים, אוי החגים! הקטע עם סדר הפסח הוא ממש ראוי לקבל פרס גינס לטקס הבלתי- שפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לא ראיתם את ההצגה של הקאמרי “משפחה חמה” אז רוצו ותראו- ממש יהלום, שם רואים את הכל, מכל הזויות האפשריות. איך אפשר להפוך פולחן עם משמעות מהותית נהדרת לאיחוד משפחות מעצבן, מעייף, מלחיץ, ועוד כמה דברים שאחסוך מכם…

· ואם כבר יצאנו מעבדות, לא עובר שבוע והנה אנחנו ביום הישראלי ביותר שאפשר ליצור- יום השואה. אני בן לניצול שואה המאוד מודע לחשיבות של האסון הנוראי ביותר שקרה לעם היהודי בכל שנות קיומו, אני אומר, “די עם פולחן העצב והמוות”, לקחנו את הדבר הנוראי הזה ועשינו ממנו את כל תורתנו ואת כל זהותנו- ולא פעם מלווה עם תחושה של “כל העולם נגדנו ורק אנחנו עם של מוסר ותורה”- האם זה באמת מכבד את זכרם של ששת מיליוני הנספים? חברים, חייבים לזכור ולא לשכוח, לתעד, ללמד, לתת מקום לניצולים לספר, ולא פחות חשוב, לסייע להם לחיות ולהתמודד עם החיים כקשישים…
מניין הגענו להתמכרות למדיה החוגגת נונ-סטופ, התערובת הזאת בתקשורת לסיפורי זוועה שמזכיר לי יותר צימאון להתמכרות ותרבות הריאלטי מאשר באמת מקום אותנטי לכבד את זכרם של הנספים….
ושלא נשכח את הפוליטיזציה של השואה שתמיד עולה כשכדאי למישהו לעשות משהו עם זה- גועל נפש….ותגידו, איך אנחנו צריכים לעבוד ולהתרכז באי-מיילים שלנו שכל היום יש סיפורי שואה ברדיו, בטלביזיה בעיתונים—-תגידו, זה נורמאלי לעבוד ו”להיות באושוויץ” בו זמנית?

· ולא עבר שבוע, עוד לא התאוששנו מהטלביזיה והשואה, למעשה הטלביזיה מכינה אותנו כבר ממוצאי יום השואה (לא לאבד שנייה מלפמפם לנו כל הזמן על “שואה-תקומה”) והנה מכינים אותנו לפרק ב’- “יום הזיכרון”- שוב אותן מנגינות, אותה מועקה, רק הפעם הוא “כאן ועכשיו” אין שם טעם של גלות אלא ממש כאן בשכונה, בכביש המהיר, הזיכרון של אז הוא הזיכרון של היום, והכי מפחיד- לא רואים את הסוף, וגם לא התחלה של הסוף, ולא ההתחלה של ההתחלה של הסוף….י
ום קשה הוא יום הזיכרון, גם כאן, הצפירה חותכת את הנשמה, מצפים שנענה על אי-מיילים כאשר הבכי באוזן- תגידו, זה נקרא נורמאלי?

· והנה, שעה 20:00 יום הזיכרון, הגיע זמן לעבור ל”ערוץ השמחה”, מתחילים להעביר את הקצב של המוזיקה ברדיו, עוד מעט…
עוד מעט הטקס עם ה”תפארת מדינת ישראל”….
עוד מעט יהיו בילויים מהמטופשים והרדודים ביותר בכל הארץ, הרי צריכים לשמוח, לא?
ולמחרת חג של הקרניבורים, חג המנגל- דבר שאני לא יודע לעשות ולא מתחבר אליו, הנה עכשיו אמרתי, אני ממש לא גבר, אני יודע…

והפקקים!!!!! איך, איך אפשר להעביר כל-כך הרבה שעות בתוך קופסה ומזגן, להמתין, להמתין, ולהמתין ולראות את החוצפנים והשחצנים בג’יפים ועוד כאלה עוקפים ודוחפים, העיקר שהם יגיעו, מה זה משנה שצריכים לעקוף 30 מכוניות ולסכן את כולם…

לא, זה לא נורמאלי, אין לי מילים אחרות.

אבל אני פה, כמו עוד 7 מליון +, פה, מחכה לדרמה החדשה במדינה שכינה אותה ידיד, רופא נוירולוג בכיר, “מדינה של הפרעת קשב וריכוז”, הכל “עכשיו, מהר…בשביל מה כל התכנון ודיבורים האלה….”.

חגים שמחים לששון. מדינה לא נורמאלית.

הזמנה לשיחה עם טעם של פעם. ערב שילוב מוחות באווירה ביתית

הזמנה לערב מסוג אחר ובעומק אחר!

לעיתים, שיחה טובה דווקא בין אנשים שלא מכירים, או לחלופין בין בני משפחה וחברים קרובים מדורות או מקומות שונים, תגלה לשני הצדדים דברים בעלי ערך על עצמם, על אמונותיהם ועל הדברים החשובים להם.

ערב שילוב מוחות מורכב ממפגשים אותנטיים, פתוחים ודינאמיים, המבוססים על פורמט של ‘שולחנות מסתובבים’. כל שולחן מונה כ-4 אנשים, הדנים יחדיו בסוגיות מעניינות באמצעות שיחה טובה עם טעם של פעם. כל משתתף לוקח חלק במספר קבוצות שונות במהלך הערב, וזוכה לשוחח עם מגוון אנשים באווירה חברתית מהנה. ערב מרתק, מאתגר עם “יציאה מתוך השגרה” לכל המשתתפים.

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק ב’


תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם.
איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה שניה בסדרה.

על הערכה עצמית, ביטחון עצמי ואימון אישי

בעולם הפסיכולוגיה משתמשים במונח הערכה עצמית, למרות שלא כולם מסכימים מהו בדיוק, אם וכיצד למדוד אותו ואם וכמה הערכה עצמית יכולה להשתנות אצל אדם על ציר הזמן של חייו. הערכה עצמית הוא מונח המביע את מידת ההערכה שאדם רוכש לעצמו.
הערכה זו מתקיימת אצל הפרט בראש ובראשונה כלפי זכותו הבסיסית להיות בעולם כפי שהוא, ללא צורך בתארים שונים (יפה, עשיר, חכם, מוצלח) על מנת להצדיק זאת.
הערכה עצמית תקינה יוצרת ביטחון עצמי ותחושת יציבות וערך.

אולם הקהל הרחב נוטה להחליף בין שני המונחים, הערכה עצמית וביטחון עצמי, ובוודאי קיים קשר קרוב בין השניים.
המונח ביטחון עצמי מתייחס לאמונה של אדם ביכולתו להצליח במעשיו או בצדקת דרכו או בנכונות החלטותיו.
לעומת המונח ”הערכה עצמית”, ב”ביטחון עצמי” הדגש הוא יותר על האמונה של אותו אדם להצליח בביצוע, בפעולה ובמעשה, ופחות על התחושה הכללית שהוא רוכש לעצמו.
אדם עם ביטחון עצמי במצב מסוים משדר חיוביות בדרך-כלל , ואת והנכונות לקחת סיכונים מסוימים, להציב מטרות ולהתאמץ להגיע לתוצאות.
לעניות דעתי, בתור מאמן, איני מוצא שיש באפשרותי באמת לסייע לאדם עם הערכה עצמית נמוכה להגיע ל “תכלס” שהוא ואני היינו שמחים להגיע אליו (ואני לא מדבר על “שיחה אמפטית וחברית” שעבורה לא צריך לשלם למאמן).
מניסיוני, אני מוצא שאדם עם הערכה עצמית נמוכה יכול להיעזר טוב יותר במגוון הגישות בעולם הטיפולי, אם יהיה מוכן לכך.

על הקשר בין אימון אישי לשיפור הבטחון העצמי

לעומת זאת,  עולם הקוצ’ינג הוא בהחלט המגרש הנכון לאדם החפץ לשפר את הביטחון העצמי, ולשם זאת מסגרת האימון עם מאמן מנוסה ובעל יושרה היא גם ראויה וגם אפקטיבית.
בהתחשב בעובדה שלעיתים קרובות מה שמבדיל בין אדם מצליח ואדם פחות מצליח הוא הביטחון העצמי שהוא חש פנימה ומשדר החוצה, ההשקעה בשיפור ביטחון העצמי מבטיחה תשואה שערכה מעל ומעבר.

כיצד משפרים את הביטחון העצמי? אילו הצעות, צעדים, עקרונות וטיפים יכולים לעזור לנו לחוש ש”יש לנו את זה” וההצלחה היא בידנו ומנת חלקנו?

ביטחון עצמי: יחסי ולא אבסלוטי

הדבר הראשון חשוב להעיר הוא שביטחון עצמי אינו דבר אבסטולוטי אך דבר שעלול להשתנות ביחס למשימה, לציפייה ולמצב.
לכל אדם יש רמות שונות של ביטחון עצמי במצבים שונים. למשל, תלמיד יכול להרגיש ביטחון ביכולתו להתמודד עם מבחן באנגלית ובו בזמן לחוש חוסר ביטחון במקצוע המתימטיקה.
מנהל בארגון יכול לחוש ביטחון בידע המקצועי שלו אבל חוסר ביטחון עצמי משווע ביכולתו ליצור תקשורת טובה עם עובדיו או ביכולתו להעביר מצגת או לכתוב תכנית להנהלה.
עצמאים רבים חשים ביטחון רב ביכולתם לספק את השרות המקצועי שבו הם מתמחים אבל כשמדובר בשווק, שרות וגיוס לקוחות, סף הביטחון העצמי נמצא “על הקרשים”.

אני זוכר איך שהביטחון העצמי שלי ירד ועלה בצורה קבועה במשך 15 שנות עבודה בתחום שווק הבינלאומי.
היו מקומות עבודה ופרויקטים ששלטתי היטב במצב, הלכתי לעבודה עם שיר בלב, ניהלתי ובצעתי משימות בביטחון רב והתוצאות וההצלחות היו מרשימות.
והיו מקומות ומצבים שתפקודי היה פשוט “על הפנים”, חיפשתי ללא-לאות עבודה אחרת בצד בצורה היסטרית, שנאתי להגיע בבוקר ולעיתים לא ישנתי בלילה מרוב דאגה.
המרוץ היה מה יקרה קודם: האם אני אתפטר או שהבוסים שלי יפטרו אותי.
בדיעבד ולימים (ימים רבים מדי, לטעמי), למדתי שהביטחון העצמי שלי מאוד מושפע מיכולתי להרגיש שאני חופשי לנצל את כישורי הטבעיים ולא נאלץ להכניס את עצמי לרובריקות וציפיות של אדם אחר שמחליט עלי ובשבילי (לרוב הבוס שלי).
כנראה שבחיים קוראים לזה “התפכחות”, שהינו תהליך פנימי שלוקח זמן ולא “תכנית לבקשתך” באינסטנט.

עוד על המסע לשיפור הבטחון העצמי – קראו כתבה שלישית בסדרה בקרוב

על מנת להתגבר על מחסומים צריך להבין את היתרון שבכישלון

אחד הדברים המוזרים ששמעתי בכנס משקיעי הון סיכון בעבר היה שלא אחד מהמשקיעים הדגולים שנתנו מצגת היו יוצאים עם אמירה מהסוג של “אנחנו מחפשים מנהלים שעשו דברים, גם אלה שנכשלו”.
לכאורה נראה שמישהו קצת התבלבל כאן  כי ברור כשמש שכולנו מחפשים את המצליחנים, את האקזיט הגדול, וזה ממש לא מסתדר ב”קדושת הכישלון”.
אך במבט יותר עמוק מתחילים לראות תמונה אחרת:

Failure is only the opportunity to begin again more intelligently. ~ Henry Ford

כן, כשרואים מישהו שנכשל גם רואים מישהו שפעם ניסה.
עצם הניסיון כבר מראה על התכווננות. וכשאדם מתכוונן, ממקד מטרה ומנסה להתגבר על מחסומים, כל כישלון הוא למעשה מהווה עוד צעד אחד לכוון ההצלחה.
הבעייה אצלנו, בני האדם, שקשה לנו להיות במקום  הזה ש” אני לא מצליח” כי כשאנו שם  ישר רצים להעביר כל מיני מסרים למוח שלנו להאיט את הקצב, להיזהר לא לטעות, הכל על מנת שלא נופיע בעיני אחרים כ”לא מצליחים…”.
ומה קורה בעקבות זה?
אנחנו יותר זהירים, פחות מנסים אז פחות לומדים,אז פחות מתקדמים, מתקשים להתגבר על מחסומים ובזה מרחיקים עוד את ההצלחה.
אני חושב שהרבה מאיתנו רוכשים כבוד לאדם שלא מוותר ועושה הכל על מנת להתגבר על מחסומים. במובן מסוים, ידידנו המוצלחים הם לא מעט פעמים גם “אלופי הכישלון” !
כמה שזה בהחלט נשמע מוזר, יש הרבה חכמה כשמשקיע  מדבר על המנהלים ש”לא הצליחו” כ “אוכלוסיה מצוינת.
המפתח הוא אינו בכישלון מול ” אי הכישלון” אלא במה שקורה בהמשך כאשר מה שעשית לא עבד…ובשלב הקשה הזה מתחילים להבחין בין אלה שלומדים מה לעשות עם הכישלון ולאלה שבורחים ממנו.
כי הכישלון הוא דרך מצוינת להתקדם בחיים כל זמן כשזוכרים לעצור, לנשום, לנתח ו…להמשיך הלאה לעבר המטרה!

זוכרים את השיחות ה”הן”…?

אני זוכר את השיחות המדהימות שהיו לי פעם… הן התנהלו בכל מקום, עם אנשים שלא הכרתי מימי.
במקומות הרחוקים ביותר: באמצע טרק בהרי ההימלאיה, בנסיעות רכבת ארוכות בהודו, בפאב אנונימי בצפון סקוטלנד או באמצע טרמפ במדבריות של ארה”ב.
במקומות הכי קרובים לבית: באמצע שמירה במילואים, בתור לקופת חולים או תוך כדי נסיעה בפקק שלא נגמר.
לפעמים השיחה עם אנשים לא מוכרים לוקחת אותנו למקומות שלא קל להגיע אליו בשגרת היום-יום.

שיחה טובה יכולה אפילו לשנות קצת את החיים, לגרום לכך שתהיה אדם טיפה שונה בסופה, מזה שהיית בתחילתה.

אני חושש שהחברה שלנו הולכת ומאבדת את הערך המהותי הגלום בשיחה “ללא מטרה”, שיחה של אנשים הצועדים בדרכי  החיים הבוחרים פשוט לשתף אחד את השני במה שעובר להם בראש ומה שקורה להם בנשמה: בזמן נתון, במקום מסוים – ללא תכנון, מסע שכנוע, מטרה או “תכנית על”.

סתם, שיחה טובה בין בני אדם. כמו השיחות “ההן” שאני זוכר מפעם…

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק ב’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי?
מי מוכן לשינוי?
מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.
כתבה שניה ואחרונה.

אז איך מתמודדים עם ה”כן… אבלים”?
איך ומתי הם משתלטים על חיינו?
ניקח לדוגמא את נושא שינוי קריירה לאדם שכבר חווה קצת חיים מאחוריו.
לעשות שינוי במקרה זה הוא לא קצת מופרע? הרי כבר בנינו את חיינו סביב הזהות הראשונה, תפסנו את מקומנו בחברה, בשביל מה

לסכן את :

  • רמת ההכנסה שכבר התרגלנו אליה
  • המיצוב, הכבוד, הוודאות וההוקרה שזכינו להם בגין ניסיוננו והישגנו
  • החברים והמשפחה שהתרגלו לחשוב על מה שהיינו ועשינו ומאוד מפחיד אותם מכל הדיבורים על מה שעוד לא עשינו
  • ה”בטחון” שבא עם ההרגלים שבהם ידענו מה ועד כמה מצפים מאתנו.

וזה בדיוק מה שקורה לנו במעבר קריירה באמצע החיים, כאשר מנסים להפר את האיזון לטובת חלום חדש, חזון חדש או זהות חדשה שטרם התרגל העולם אליה.
ה”כן… אבלים” יוצאים במתקפה חסרת -פשרות:

  • “אני זקן מדי- העולם שייך לצעירים… מי ירצה אותי?”
  • “המשק במצב גרוע, יש מלא מובטלים. אין לי ניסיון. גם אני אהיה אחד מהם!”
  • “לא חבל על כל מה שעשיתי עד כה? אני זורק את הכל לפח” (ה”כן… אבלים” פולניים במיוחד)
  • “הלוואי שבעלי היה תומך. הוא ממש נגד. אני לא אצליח”
  • “אני לא מוכשר מספיק / לא חכם מספיק / אין לי את התואר הנכון / קשה לי להתמיד”
  • “ניסיתי כבר, זה לא יעבוד”
  • “אני לא ארוויח מספיק כסף לשלם את המשכנתא. זה מאוד לא אחראי!”
  • “אולי שישתחרר לי קרן השתלמות… שהילדים יגמרו את הצבא…. כשנגמור את השיפוצים… אי אפשר שני דברים ביחד….
  • “שיבוא השלום כבר, רק אז זה יכול לעבוד…”

כפי שבוודאי כבר הבנתם – היד עוד נטויה..

רוצים שינוי – תוכנית פעולה כבר יש לכם?

אנשים במעבר, הם אנשים שבכיסם “דרכון” מסוג מסוים, רק שהם שכחו לוודא של איזו מדינה. אני עוד זוכר את הקושי שאני חוויתי שהיו שואלים אותי בעבר, באחת מנקודות המעבר המקצועי שלי, את השאלה הנפוצה ביותר והמעצבנת ביותר לאנשים בצומת דרכים:  ”So, Ronnie, what do you do?”
ומה צריך לענות על זה? את מה שעשית וכל כך נמאס לך ממנו? או את מה שאתה רוצה להתחיללעשות ועדיין אין לך יום אחד ניסיון בו ?!

רבותי, כשם שלא יוצאים לכביש במכונית שלא עבר טסט, שאין לו ביטוח ולא ברור כמה דלק יש במיכל הדלק, לא עושים שינוי קריירה באמצע החיים ללא תכנית.
התכנית צריכה לכלול לא רק את החזון שאליו אנו שואפים והולכים לרגלו, אבל גם את טיפוח החשיבה על עצמנו ויכולותנו – הדרך שבאמצעותה ניתן למנף את תשוקותינו, והערוץ שדרכו נקבל את תמיכתנו.

באמצע החיים לא מפנים את גבינו בהכחשה לחובותינו הכספיים, רק מנהלים אותם ולא נותנים להם לנהל אותנו.
באמצע החיים בונים קודם כל את המחויבות שבזכותה נפעיל את התכנית, רותמים את הסביבה ומתמודדים עם נקודות השבר שיצוצו בהמשך.

כי אדם שרוצה לחיות את חייו מתוך משמעות ואהבה לא יוכל להגיד “נוותר על זה… נחכה לשחק עם הנכדים”. ה”דרך” קוראת לו ו”לדרך” לא מסרבים.

חכם השביל מההולך בו” (פתגם עממי)

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק א’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי? מי מוכן לשינוי? מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.   

 אז מי מפחד משינוי? כולנו, כמובן.  אפשר להגיד שזה התחיל עוד מימי “אבותינו” (והכוונה היא אלה שהלכו על ארבע ולא על שתיים), שבזכותם נתברכנו וירשנו את הרגישות, האינסטינקט ומהירות התגובה לכל דבר ואיום היכול להוות סיכון עבורנו. היכולת הבלתי רגילה הזו הידועה היום כ “fight or flight” שמרה עליהם מצוין, על עצם יכולתם להתקיים ולא להפוך ל”חבילת מזון” הבאה לעמיתיהם בממלכת הטבע.

מי שזוכר עוד את שיעורי הביולוגיה שלו מימי ביה”ס (ואני ממש לא ביניהם…) ייזכר במונח שנקרא “homeostasis”- הומיאוסטזיס, כלומר נטיית המערכת הגופנית לשמור על יציבותה ושיווי המשקל הפנימי. אם חושבים על זה קצת יותר לעומק מתחילים להבין עד כמה קיומנו האנושי מתאפשר בזכות המערכות הרבות והמדהימות בגופנו המתפקדות בשיווי משקל ואיזון בלי שנטריד את עצמנו יתר על מידה. לולא כל זה, לא הייתי כותב את המילים האלה ואתם לא הייתם קוראים אותן. 
אם נרחיק עוד טיפה מהתעסקות בגוף לזו של “גוף-נפש” נזהה שגם פה יש כוחות שמעניקים לנו איזון, רק פה קוראים לכוחות האלה מילה אחרת: “הרגל”. ומה הוא הרגל אם לא כוח מאזן המכניס סדר לחיים, על מנת שנדע מה בא קודם ומה צריך להגיע אחר כך. 

הקו הדק שבין איזון להרגל

איזה יופי שהם איתנו – ההרגלים האלה – בלעדיהם אף אחד לא היה מצחצח שיניים, היינו נוסעים כל היום ברוורס באוטו ולא היינו יודעים מה ואיך לקנות דברים בקניון. קיום חברה וחיים נורמאליים = קיום הרבה הרגלים שמרכיבים את הקונסנסוס האנושי.

“The chains of habit are too light to be felt until they are too heavy to be broken”
Warren Buffet

 אבל יש בעיה עם ההרגלים האלה והיא לגמרי לא טריוויאלית: יש להרגלים רבים קצוות חדים ובעלי עוצמה, במיוחד כשהם חורגים ממקומם המכובד וחודרים לאזורים היותר מופשטים של נפש האדם כגון: השאיפה לזהות עצמית ולמשמעות, הדחף להגשמה עצמית, ל”מפעל חיים”, לקול הפנימי הזה השואף להשאיר חותם האישי בתקופת חייו של האדם:
To make a difference to somebody, somewhere, sometime

להרגלים האלה יש שפה משלהם, קוראים להם ה “כן… אבל”, או ברבים “כן… אבלים”. תפקידם בקודש הוא לאותת לנו ב”כן.. אבל”, כל פעם שעולות בנו מחשבות עם פוטנציאל להפר את האיזון של ההרגל במחשבה מהפכנית שהמערכת לא כל-כך מכירה. הם קוראים לך לבד, ה”כן אבלים”,  אין צורך לקרוא להם, והם מופיעים בכל מקום שיש ריח של שינוי בסביבה. מנגנון מצוין להגנה על ביתנו וגופנו- הרי “fight or flight” הוליד הרבה נכדים במשך הדורות. ומצד שני הוא מצליח לעצור לעכב ואפילו לשתק אותנו בלא מעט מגזרים אחרים של ניהול החיים.