רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

לחיות בארץ לא נורמאלית

כן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש ליכן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש לי רק את התחושות והיכולת להגיד את זה: מדינת ישראל זה מקום לא נורמאלי, על זה אין לי שום ספק. ובכל זאת אני פה ואין לי שום תכנית לא להיות פה…

בעיקר בתקופה הזאת, פעמיים בשנה יורד עלי ה”ענן”, בשני הגושים, הגוש הראשון שמתחיל כשבועיים לפני פסח ונגמר כשלושה ימים אחרי יום העצמאות , נקרא לו “גוש האביב”. והגוש השני, אותו נכנה “גוש הסתיו”, שמתחיל כשבועיים לפני ראש השנה ונגמר שלושה ימים אחרי האיסרו חג של החג האחרון של סוכות, הרי הוא שמיני עצרת וגם שמחת תורה וגם עוד כמה דברים בטח. ביחד שני הגושים תופסים כ 25% של השנה, כאשר המשקל הסגולי שלהם הרבה יותר גדול.

אז מה יש פה לא כל-כך נורמאלי? באמת, אמרו לי באינטרנט צריך לכתוב קצר וזאת שאלה שמצריכה תשובה ארוכה, אז אעשה אותו בקיצור, רק ה highlights. לא נורמאלי בעיני ש:

· שבועיים לפני תחילתו של כל גוש יש את ה”הכנה לגוש” ואנשים כבר לא עונים לך לטלפון, לא מחזירים תשובה ואם כן אז כמובן התשובה היא ” אחרי החגים”, ולא לדבר על זה שאם אתה כן תופס אותם לשיחה אז הם מה זה לחוצים שאין להם זמן לדבר, לעשות, לבצע….וכמובן, מכאן יש לך את כל הדחייה של הפגישות ומזיזים את שעה לכאן ואחר-כך לשם, ואחר-כך מסמסמים לך מהדרך “אני בפקק , אגיע עוד 10 דקות”, שכמובן יוצא 45 דקות…ויחד עם כל זה אני רואה כמה אני הפכתי להיות לא יעיל, פתאום עובד ללא אנרגיה ולא ממש מגיע ליעדים שלי.

· והחגים, אוי החגים! הקטע עם סדר הפסח הוא ממש ראוי לקבל פרס גינס לטקס הבלתי- שפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לא ראיתם את ההצגה של הקאמרי “משפחה חמה” אז רוצו ותראו- ממש יהלום, שם רואים את הכל, מכל הזויות האפשריות. איך אפשר להפוך פולחן עם משמעות מהותית נהדרת לאיחוד משפחות מעצבן, מעייף, מלחיץ, ועוד כמה דברים שאחסוך מכם…

· ואם כבר יצאנו מעבדות, לא עובר שבוע והנה אנחנו ביום הישראלי ביותר שאפשר ליצור- יום השואה. אני בן לניצול שואה המאוד מודע לחשיבות של האסון הנוראי ביותר שקרה לעם היהודי בכל שנות קיומו, אני אומר, “די עם פולחן העצב והמוות”, לקחנו את הדבר הנוראי הזה ועשינו ממנו את כל תורתנו ואת כל זהותנו- ולא פעם מלווה עם תחושה של “כל העולם נגדנו ורק אנחנו עם של מוסר ותורה”- האם זה באמת מכבד את זכרם של ששת מיליוני הנספים? חברים, חייבים לזכור ולא לשכוח, לתעד, ללמד, לתת מקום לניצולים לספר, ולא פחות חשוב, לסייע להם לחיות ולהתמודד עם החיים כקשישים…
מניין הגענו להתמכרות למדיה החוגגת נונ-סטופ, התערובת הזאת בתקשורת לסיפורי זוועה שמזכיר לי יותר צימאון להתמכרות ותרבות הריאלטי מאשר באמת מקום אותנטי לכבד את זכרם של הנספים….
ושלא נשכח את הפוליטיזציה של השואה שתמיד עולה כשכדאי למישהו לעשות משהו עם זה- גועל נפש….ותגידו, איך אנחנו צריכים לעבוד ולהתרכז באי-מיילים שלנו שכל היום יש סיפורי שואה ברדיו, בטלביזיה בעיתונים—-תגידו, זה נורמאלי לעבוד ו”להיות באושוויץ” בו זמנית?

· ולא עבר שבוע, עוד לא התאוששנו מהטלביזיה והשואה, למעשה הטלביזיה מכינה אותנו כבר ממוצאי יום השואה (לא לאבד שנייה מלפמפם לנו כל הזמן על “שואה-תקומה”) והנה מכינים אותנו לפרק ב’- “יום הזיכרון”- שוב אותן מנגינות, אותה מועקה, רק הפעם הוא “כאן ועכשיו” אין שם טעם של גלות אלא ממש כאן בשכונה, בכביש המהיר, הזיכרון של אז הוא הזיכרון של היום, והכי מפחיד- לא רואים את הסוף, וגם לא התחלה של הסוף, ולא ההתחלה של ההתחלה של הסוף….י
ום קשה הוא יום הזיכרון, גם כאן, הצפירה חותכת את הנשמה, מצפים שנענה על אי-מיילים כאשר הבכי באוזן- תגידו, זה נקרא נורמאלי?

· והנה, שעה 20:00 יום הזיכרון, הגיע זמן לעבור ל”ערוץ השמחה”, מתחילים להעביר את הקצב של המוזיקה ברדיו, עוד מעט…
עוד מעט הטקס עם ה”תפארת מדינת ישראל”….
עוד מעט יהיו בילויים מהמטופשים והרדודים ביותר בכל הארץ, הרי צריכים לשמוח, לא?
ולמחרת חג של הקרניבורים, חג המנגל- דבר שאני לא יודע לעשות ולא מתחבר אליו, הנה עכשיו אמרתי, אני ממש לא גבר, אני יודע…

והפקקים!!!!! איך, איך אפשר להעביר כל-כך הרבה שעות בתוך קופסה ומזגן, להמתין, להמתין, ולהמתין ולראות את החוצפנים והשחצנים בג’יפים ועוד כאלה עוקפים ודוחפים, העיקר שהם יגיעו, מה זה משנה שצריכים לעקוף 30 מכוניות ולסכן את כולם…

לא, זה לא נורמאלי, אין לי מילים אחרות.

אבל אני פה, כמו עוד 7 מליון +, פה, מחכה לדרמה החדשה במדינה שכינה אותה ידיד, רופא נוירולוג בכיר, “מדינה של הפרעת קשב וריכוז”, הכל “עכשיו, מהר…בשביל מה כל התכנון ודיבורים האלה….”.

חגים שמחים לששון. מדינה לא נורמאלית.

מה העבודה הזאת לכם? חלק ב’


50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת. חלק שני ואחרון.

עבדים היינו. ומה קורה היום? במבט חפוז על “רגל אחת” לנושא העבודה בחברה האנושית אפשר לראות תמונה שקשה להתעלם ממנה:

  • בפרשת “בראשית” אדם חטא ב”גדול”, נגזר עליו “בזיעת אפך תאכל לחם”, העונש מתבטא בכך שעליו יהיה לטרוח ולעמול כדי להשיג את פרנסתו.
  • על בני ישראל במצרים אין צורך, כמובן, לספר.
  • ביוון וברומא העתיקה רוב האנשים פשוט היו עבדים. למעשה, המילה ביוונית קלאסית לעבודה היא “עצב”. ולא מדובר בעבודה פיזית בלבד, עבודה בכלל לא הייתה “in” בתרבות העתיקה, כאשר לתרבות הפנאי היה ה”רייטינג” הגבוה ביותר.
  • בימי הביניים המצב פחות או יותר היה דומה.
  • המהפכה התעשייתית הובילה לכך שמיליוני אנשים מצאו את עצמם “סגורים” במפעלים- הרבה מכונות, מעט אוויר. העבודה נתפסה לתשומה לייצור, עלות שיש להתמודד איתה.
  • המרקסיסטים ראו (עוד רואים!) את העבודה כמגרש שעליו הקפיטליזם גורם לחוסר שוויון בין המעמדות וכאחת הסיבות שהחברה שלנו היא מלאת דיכוי ומועקה.
  • אם היה לך את ביש המזל להיות פרופסור או אינטלקטואל מסוג אחר בסין במשך המהפכה התרבותית, קרוב לוודאי שהיית מוצא את עצמך רעב ללחם, בכלא או.. לא היו מוצאים אותך בכלל.
  • ובעידן הפוסט מודרני קיבלנו את המחשב ובעקבותיו התפוצצות המידע, החיים ב”אינסטנט”, ואין סוף בחירות והחלטות המאפיינות את חיינו. במקביל קיבלנו את חוסר הוודאות של תחרויות בינלאומיות ואיבוד תחושת הביטחון במקום העבודה. עידן השינויים הגיעו אפילו ליפן, ושחק גם שם את האמון רב השנים של מקום עבודה “מהערסל עד לקבר”.

כתוצאה, אנשים היום יותר  מתמיד דורשים ומצפים מהמקום ומעצמם בנושא העבודה. דורשים ומצפים לדברים מופשטים אך ערכיים כגון אתגר, אוטונומיה, קידום מקצועי ואישי. השאיפה היום היא זאת של קריירה, במובן הרחב של המילה, היכן שהאדם מפתח את עצמו ועבודתו בכיוונים ומקומות שונים במשך חייו.

שמועות על אהבה ומשמעות במקום העבודה
מחקר אמריקאי אחר מראה שבמקביל לעליית רמת הציפיות מעצמנו כאנשים עובדים ישנה עלייה בתסכול שלנו בניהול האיזון בין החיים לעבודה.
כ- 80% מעובדים אמריקאים רוצים להיות בבית יותר, ו כ- 60% נותנים לעצמם ציון נכשל” בהצלחתם לאזן בין מה שקורה בעבודה ובין מה אמור לקרות בבית.
העובדה היא שאנו מבלים הרבה יותר במחיצת אנשים זרים ופחות אהובים עלינו מאשר הפוך. מוזר, אבל זו המציאות.

קשה להתעלם מהדמיון בין שימוש המילה “עבודה” במובן הדתי (למשל, “לעבוד את ה’ “) והעבודה שאנו מבלים בה כל-כך הרבה שעות.
בשני המקרים עולה תחושה של טוטאליות. בעידן המודרני, נדמה שכאילו הרווחנו דברים מסוימים ואיבדנו אחרים.
הפסיכולוג אריק פרום פעם כתב שבעידן המודרני פיתחנו אוריינטציה שיווקית כלפי עצמנו: שמנו בצד את חלומותינו, את התקווה של נעורינו וניסינו לעצב אתאישיותנו, בחירותנו והחלטותינו בהתאם למה שה”שוק רוצה”, בתקווה שזה יביא לנו את סולם הביטחון בחיים.

בפילוסופיה הבודהיסטית קיים עיקרון שהאדם צריך לשאוף ל “פרנסה נאותה”-  right livelihood, שמשמעו איננו דווקא “עבודה חדשה”, אלא “עבודה ממקום אחר”, ללא אלימות, ממקום של הגשמה אישית, תרומה לחברה, אהבה ומשמעות.
הייתכן דבר כזה?

“There’ll be two dates on your tombstone, and all your friends will read ‘em, But all that’s gonna matter is that little dash between ‘em.” (Kevin Welch)

במאה ה21 יותר ויותר מאתנו מתעוררים ב”אמצע החיים” (30+, 40+, 50+) ומרגישים שהגיע הזמן לשינוי מקצועי. בשינוי כזה לא מדובר רק בכתיבת קורות חיים עם ספין חדש או מילים אחרות,  אלא לשינוי אשר תופס את העבודה כדבר מרכזי בהגשמתו האישית של האדם. העבודה כערוץ מרכזי ומהותי למיצוי הפוטנציאל האישי והשארת חותם בחיינו בעולם הזה.

לשינוי קריירה באמצע החיים יש תפיסת עולם משלו, כלים, דרכים וסוגי תמיכה והכוונה משלו. ועל זה בהמשך.

“Don’t ask yourself what the world needs. Ask yourself: what makes you come alive and then go do that. Because what the world needs is people that have come alive”, (Harold Thurman Whitman)