רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

Are you a Jumper or a Planner?

יש אמרה יפה המיוחסת לרוברט בנצ’לי שאומרת משהו כזה: ” יש שני סוגי אנשים בעולם, אלה שמאמינים שישנם שני סוגים של אנשים בעולם ואלה שאינם מאמינים שיש שני סוגים של אנשים”.

למעשה, ברור שיש הרבה יותר משני סוגים של אנשים לכמעט כל דבר בחיים. ובכל זאת, אני מוצא שכן ניתן להגיד בצורה גורפת שישנם שני סוגים של אנשים  שאנו רואים לעיתים תכופות השוקלים הקמה של מיזם חדש: ה “קופצים ראש”-   - “Jumpers” ו”המתכננים”-”planners”. “קופצים הראש” מונעים על ידי אנרגית היצירתיות הפורצת לכל עבר, ההתלהבות המשכנעת והדרייב שגורמת לעומדים בצד לא פעם להיכנס פנימה לתוך המערבולת ולהפסיק לעמוד בצד. הם החברה האינטואיטיביים שלנו ואין להם הרבה סבלנות, (ולעיתים אולי חסרים גם הכישורים הדרושים), להציב תכנית מסודרת על ציר הזמן, ולא פעם נתקלים אפילו בנימה של זלזול שלהם כלפי ה”פקידים” שביננו. קופצים הראש הם האופטימיים הגדולים של עולמנו, הכריזמטיים, אנשי החזון שכה חשובים לנו בעולם. מצד שני, אם תמצא את עצמך עומד נגד הזרם שלהם אתה עלול להימנות על ה”שליליים” שבעיניהם או הפחדנים שלא רואים את המציאות, והם יכולים למחוק אתכם די מהר…

ומה לגבי ה”מתכננים” שלנו? הם החברים שלנו שלא מפסיקים לדרוש עוד בדיקה, עוד מידע, תכניות “לטווח ארוך”, עוד “פיילוט”, לעיתים קרובות נשמע אותם אומרים, “אני עוד לא מוכנה”, “זה מהר מדי בשבילי”, אין לי אתה*** או את ה***, “שיהיה לי אז הכל ייראה אחרת”. למתכננים יש אין-סוף התלבטויות וחייבים להתייחס לכל אחת ואחת. הדבר היפה עם המתכננים הוא שאם כבר התחלת להניע את הפרויקט אתה יודע שיש לו בסיס, יש תכנית, יש לאן ללכת ולא “ממציאים תוך כדי”. אתה יכול גם לרתום אחרים יותר בקלות כשאתה יודע להראות גם את התמונה הגדולה וגם “על מה נעבוד מחר”. ראוי להערכה. מצד שני…אפשר “למות מהם” לפעמים, המתכננים לעיתים שוכחים שבעסקים מתכננים על מנת לעשות עסקים מוצלחים ולא עושים תכנון רק בכדי לעשות תכנון!

אז מה עושים? אני מוצא שדברי קהלת מתאימים ביותר פה- “עת לכל דבר מתחת לשמש”. על מנת להניע, למקד ולקבל את הביטחון שאכן מדובר במוצר\שרות חדש ולא “עוד רעיון מיני רבים”, אין תחליף לשלב הראשון של תכנון. הזמן והכסף המושקעים לתכנון, בדיקת שוק, ניתוח אלטרנטיבות ותסריטים, וכמובן הבדיקה שהאדם\יזם עושה עם עצמו- אין תחליף להם! זה מבדיל את ה”רציני” מה”גחמה” ונותן דחיפה משמעותית ביותר לאחיזה במציאות, מבלי לכבות את אש הלהט וההתלהבות.

אבל, זהירות!! לא מעט אנו פוגשים  את מה שהאמריקאים מכנים “Analysis Paralysis” , שהוא סינדרום שיכול להעיד על פחד נסתר, נושאים לא פתורים מתחת לפני השטח ואף לסוג של “בריחה ממשהו” במקום “יצירה של משהו”. היזהרו במיוחד מהפרפקציונסטים שביננו ומהפרפקציוניזם שאורב לכולנו בתוכנו, הפרפקציונם הזה יודע מצוין לחבל בתהליכים בצורה איתנה.  ה”פרפקציוניזם המתעלל” ידע כבר למנוע “לידות רבות” של רעיונות ומיזמים טובים בעולם, וזה חבל, בדרישתו של “או הכל או לא כלום!”.

אז בסוף מגיעים למילה היפה הזאת הנקראת “איזון”, הצורך הבסיסי שלנו לקבל גם מזה וגם למזה. אני מציע לתת זכות קדימה לקופצים בראש, בתנאי שכל אחד כזה יעבור כמה שלבים של בדיקה- עם אחרים, יועץ, מאמן או לכל הפחות אירוע שבו הוא מציג לאחרים ומקבל משוב מהם. זכות קדימה לקופצים מתמזג עם פורמט שמחייב קצת “ארץ” ל”שמיים”, קצת אחיזה בכאן ועכשיו  שאותו מביאים לנו המתכננים. ולתוך כל המרק הזה אין לשכוח שבסופו של דבר יש לתאם ציפיות, לארגן מימון בסיסי ונקודות ציון בדרך. ובסוף? ובסוף יש לנו את דינאמיקת החיים והעסקים שתופסת פיקוד. טעם החיים וטעם העסקים. בהצלחה!


על מנת להתגבר על מחסומים צריך להבין את היתרון שבכישלון

אחד הדברים המוזרים ששמעתי בכנס משקיעי הון סיכון בעבר היה שלא אחד מהמשקיעים הדגולים שנתנו מצגת היו יוצאים עם אמירה מהסוג של “אנחנו מחפשים מנהלים שעשו דברים, גם אלה שנכשלו”.
לכאורה נראה שמישהו קצת התבלבל כאן  כי ברור כשמש שכולנו מחפשים את המצליחנים, את האקזיט הגדול, וזה ממש לא מסתדר ב”קדושת הכישלון”.
אך במבט יותר עמוק מתחילים לראות תמונה אחרת:

Failure is only the opportunity to begin again more intelligently. ~ Henry Ford

כן, כשרואים מישהו שנכשל גם רואים מישהו שפעם ניסה.
עצם הניסיון כבר מראה על התכווננות. וכשאדם מתכוונן, ממקד מטרה ומנסה להתגבר על מחסומים, כל כישלון הוא למעשה מהווה עוד צעד אחד לכוון ההצלחה.
הבעייה אצלנו, בני האדם, שקשה לנו להיות במקום  הזה ש” אני לא מצליח” כי כשאנו שם  ישר רצים להעביר כל מיני מסרים למוח שלנו להאיט את הקצב, להיזהר לא לטעות, הכל על מנת שלא נופיע בעיני אחרים כ”לא מצליחים…”.
ומה קורה בעקבות זה?
אנחנו יותר זהירים, פחות מנסים אז פחות לומדים,אז פחות מתקדמים, מתקשים להתגבר על מחסומים ובזה מרחיקים עוד את ההצלחה.
אני חושב שהרבה מאיתנו רוכשים כבוד לאדם שלא מוותר ועושה הכל על מנת להתגבר על מחסומים. במובן מסוים, ידידנו המוצלחים הם לא מעט פעמים גם “אלופי הכישלון” !
כמה שזה בהחלט נשמע מוזר, יש הרבה חכמה כשמשקיע  מדבר על המנהלים ש”לא הצליחו” כ “אוכלוסיה מצוינת.
המפתח הוא אינו בכישלון מול ” אי הכישלון” אלא במה שקורה בהמשך כאשר מה שעשית לא עבד…ובשלב הקשה הזה מתחילים להבחין בין אלה שלומדים מה לעשות עם הכישלון ולאלה שבורחים ממנו.
כי הכישלון הוא דרך מצוינת להתקדם בחיים כל זמן כשזוכרים לעצור, לנשום, לנתח ו…להמשיך הלאה לעבר המטרה!

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק א’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי? מי מוכן לשינוי? מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.   

 אז מי מפחד משינוי? כולנו, כמובן.  אפשר להגיד שזה התחיל עוד מימי “אבותינו” (והכוונה היא אלה שהלכו על ארבע ולא על שתיים), שבזכותם נתברכנו וירשנו את הרגישות, האינסטינקט ומהירות התגובה לכל דבר ואיום היכול להוות סיכון עבורנו. היכולת הבלתי רגילה הזו הידועה היום כ “fight or flight” שמרה עליהם מצוין, על עצם יכולתם להתקיים ולא להפוך ל”חבילת מזון” הבאה לעמיתיהם בממלכת הטבע.

מי שזוכר עוד את שיעורי הביולוגיה שלו מימי ביה”ס (ואני ממש לא ביניהם…) ייזכר במונח שנקרא “homeostasis”- הומיאוסטזיס, כלומר נטיית המערכת הגופנית לשמור על יציבותה ושיווי המשקל הפנימי. אם חושבים על זה קצת יותר לעומק מתחילים להבין עד כמה קיומנו האנושי מתאפשר בזכות המערכות הרבות והמדהימות בגופנו המתפקדות בשיווי משקל ואיזון בלי שנטריד את עצמנו יתר על מידה. לולא כל זה, לא הייתי כותב את המילים האלה ואתם לא הייתם קוראים אותן. 
אם נרחיק עוד טיפה מהתעסקות בגוף לזו של “גוף-נפש” נזהה שגם פה יש כוחות שמעניקים לנו איזון, רק פה קוראים לכוחות האלה מילה אחרת: “הרגל”. ומה הוא הרגל אם לא כוח מאזן המכניס סדר לחיים, על מנת שנדע מה בא קודם ומה צריך להגיע אחר כך. 

הקו הדק שבין איזון להרגל

איזה יופי שהם איתנו – ההרגלים האלה – בלעדיהם אף אחד לא היה מצחצח שיניים, היינו נוסעים כל היום ברוורס באוטו ולא היינו יודעים מה ואיך לקנות דברים בקניון. קיום חברה וחיים נורמאליים = קיום הרבה הרגלים שמרכיבים את הקונסנסוס האנושי.

“The chains of habit are too light to be felt until they are too heavy to be broken”
Warren Buffet

 אבל יש בעיה עם ההרגלים האלה והיא לגמרי לא טריוויאלית: יש להרגלים רבים קצוות חדים ובעלי עוצמה, במיוחד כשהם חורגים ממקומם המכובד וחודרים לאזורים היותר מופשטים של נפש האדם כגון: השאיפה לזהות עצמית ולמשמעות, הדחף להגשמה עצמית, ל”מפעל חיים”, לקול הפנימי הזה השואף להשאיר חותם האישי בתקופת חייו של האדם:
To make a difference to somebody, somewhere, sometime

להרגלים האלה יש שפה משלהם, קוראים להם ה “כן… אבל”, או ברבים “כן… אבלים”. תפקידם בקודש הוא לאותת לנו ב”כן.. אבל”, כל פעם שעולות בנו מחשבות עם פוטנציאל להפר את האיזון של ההרגל במחשבה מהפכנית שהמערכת לא כל-כך מכירה. הם קוראים לך לבד, ה”כן אבלים”,  אין צורך לקרוא להם, והם מופיעים בכל מקום שיש ריח של שינוי בסביבה. מנגנון מצוין להגנה על ביתנו וגופנו- הרי “fight or flight” הוליד הרבה נכדים במשך הדורות. ומצד שני הוא מצליח לעצור לעכב ואפילו לשתק אותנו בלא מעט מגזרים אחרים של ניהול החיים.