אחד הדברים המוזרים ששמעתי בכנס משקיעי הון סיכון בעבר היה שלא אחד מהמשקיעים הדגולים שנתנו מצגת היו יוצאים עם אמירה מהסוג של “אנחנו מחפשים מנהלים שעשו דברים, גם אלה שנכשלו”.
לכאורה נראה שמישהו קצת התבלבל כאן  כי ברור כשמש שכולנו מחפשים את המצליחנים, את האקזיט הגדול, וזה ממש לא מסתדר ב”קדושת הכישלון”.
אך במבט יותר עמוק מתחילים לראות תמונה אחרת:

Failure is only the opportunity to begin again more intelligently. ~ Henry Ford

כן, כשרואים מישהו שנכשל גם רואים מישהו שפעם ניסה.
עצם הניסיון כבר מראה על התכווננות. וכשאדם מתכוונן, ממקד מטרה ומנסה להתגבר על מחסומים, כל כישלון הוא למעשה מהווה עוד צעד אחד לכוון ההצלחה.
הבעייה אצלנו, בני האדם, שקשה לנו להיות במקום  הזה ש” אני לא מצליח” כי כשאנו שם  ישר רצים להעביר כל מיני מסרים למוח שלנו להאיט את הקצב, להיזהר לא לטעות, הכל על מנת שלא נופיע בעיני אחרים כ”לא מצליחים…”.
ומה קורה בעקבות זה?
אנחנו יותר זהירים, פחות מנסים אז פחות לומדים,אז פחות מתקדמים, מתקשים להתגבר על מחסומים ובזה מרחיקים עוד את ההצלחה.
אני חושב שהרבה מאיתנו רוכשים כבוד לאדם שלא מוותר ועושה הכל על מנת להתגבר על מחסומים. במובן מסוים, ידידנו המוצלחים הם לא מעט פעמים גם “אלופי הכישלון” !
כמה שזה בהחלט נשמע מוזר, יש הרבה חכמה כשמשקיע  מדבר על המנהלים ש”לא הצליחו” כ “אוכלוסיה מצוינת.
המפתח הוא אינו בכישלון מול ” אי הכישלון” אלא במה שקורה בהמשך כאשר מה שעשית לא עבד…ובשלב הקשה הזה מתחילים להבחין בין אלה שלומדים מה לעשות עם הכישלון ולאלה שבורחים ממנו.
כי הכישלון הוא דרך מצוינת להתקדם בחיים כל זמן כשזוכרים לעצור, לנשום, לנתח ו…להמשיך הלאה לעבר המטרה!

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק א’

תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם. איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה ראשונה בסדרה.

“Too many people overvalue what they are not and undervalue what they are”

.Malcom S. Forbes, magazine publisher, millionaire

המתנה היקרה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא תחושה של ביטחון במי שהם ובמי שהם יכולים להיות. אם היו לכם כאלה הורים בילדות, אתם מוזמנים להרביץ חיוך גדול כרגע ולשלוח להם חיבוק וירטואלי חם גם ממני. קבלתם אוצר לכל החיים, אפילו אם הוריכם כבר אינם נמצאים פה איתנו.

כמאמן, חוויתי את התחושה הזאת עשרות אם לא מאות פעמים, וכאדם מהיישוב בוודאי חוויתי אותו אלפי פעמים. אותה תחושה של “משהו לא מסתדר לי”, תחושה של חוסר סימטריות בין מה שעיני רואות ומוחי קולט לבין ה”סיפור” שהאדם מולי מספר. מולי יושב אדם השופע חכמה, כישרון, בעל-יכולות וחן, אבל מה הוא אומר על עצמו? ממש לא מחובר לשם!

מה שהוא משמיע היא שיחה רוויה בביקורת עצמית, שיפוטיות, הרבה מאוד על “למה זה לא יעבוד” ו”הוא לא יכול בגלל…”. זה הסיפור הנפוץ של ה”אין לי” ו”התמונה הקטנה” בהתגלמותה. הדיסוננס חזק כאשר העיניים והחושים רואים פוטנציאל וצמיחה אבל האוזניים שומעות סיפור “קטן ומקטין” של “אין לי”, “לא יכול”, שיחה עשירה עם אמונות מגבילות ופרדיגמות חוסמות.

האם מאוחר מדי לשנות ולהשתנות?

לפעמים כואב הלב לראות אנשים בגילאי ה 40 או 50+ בחייהם שאינם רואים את עצמם כפי שאחרים רואים אותם, וטוענים שהכל כבר “מאוחר מדי” לשנות ולהשתנות (שגם זו בין הפרדיגמות ה”תוקעות” ביותר). אני נזכר במפגש קוצ’ינג ראשון עם אישה כזאת שגוללה סיפור קשה על ילדות במשפחה שאף פעם לא נתנו לה להרגיש שהיא שווה- לא יפה, לא חכמה, לא עשירה, לא מוכשרת וגם לא חברותית. “מה כבר יכול לצאת מילדה במשפחה כזאת?”, היא אמרה, שהמילה “לא מספיק” היא הדומיננטית ביותר?

אני נזכר שבעת שיחה מסוג זה פתאום נזכרתי בספר שקראתי ואהבתי מאוד בהיותי תלמיד תיכון. הספר “התפסן בשדה השיפון” לימים רב מכר קלאסי בספרות האמריקאית, מסופר מגרונו של נער מתבגר בשם הולדין קאופילד. הולדין הוא ילד חסר מנוחה החולם להיות אדם שתפקידו בחיים יהיה “לשמור”. הוא מתאר מצב בו הוא שומר על ילדים המשחקים בשדה פתוח הגובל בצוק, כאשר תפקידו של הולדן הוא לתפוס את הילדים העלולים בטעות להתקרב יתר על מידה לצוק ולהציל אותם “בזמן” פן יתעלמו מהסכנה ויפלו מהצוק. המטפורה היא שהולדין שואף לשמור את התמימות והטוהר של הילדות בטרם “הנפילה” אל ההתבגרות ואל החיים כמבוגרים בעולם.

תהיתי באותו מפגש אימון מה היה קורה אילו יכולנו גם אנחנו לחזור אחורה לילדות של אותם אנשים, “לתפוס” אותם ואת הוריהם בעוד שהם ילדים קטנים ולהחדיר להורים רק טיפה יותר של “תשומת לב”. תשומת הלב שתעיר אותם מהתנהלות על פי האוטומט, ותתריע להם כמה קריטי להעניק לילד את התחושה של ” אני יכול”, “כדאי לי לנסות”, “מקסימום זה לא יעבוד אבל אלמד” . להאיר את דרכם של אותם הורים שיווכחו עד כמה מילותיהם ומעשיהם הינם בעלי השפעה אדירה על חיי ילדיהם כל ימי חייהם. שיבינו עד כמה המושג הזה של “שלמות” הוא לא רק טיפשי אלא אכזרי ולא אנושי כלפי כל בין- אדם, קל וחומר ילדים רכים! הלוואי ורק אפשר היה להיות הולדין קואפילד במסע הדימיוני הזה לתיקון העבר. אני תוהה איזה עולם היה לנו אז….

יש מספר מילים שיכולות לטלטל אותנו רבות בהתנהלות חיינו. אחת היא “סקס“, השנייה “כסף“, והשלישית???… מה עם “מחויבות” “מחוייבות אישית” “מחוייבות ארגונית” ?? באנגלית קוראים לה בידידות (או בחרדה) “The C Word”…………

מחויבות = הכוונה העמוקה והכנה להביא לידי תוצאה מסוימת. למה אנו מחויבים????

אולי המקום הראשון שאליו צריכים להסתכל הוא חמה שאנו עושים היום בחיינו. כי מה שאנו עושים יום אחרי יום ייתכן והוא משקף בצורה אמיתית יחסית למה אנו מחוייבים. האם השעון על ידינו לא מצביע על מחוייבות לזמן? והארנק בכיסנו (ולא על הרצפה) האם איננו מעיד על מחויבותנו לשמור על כספנו? והאוטו שחונה במקום מותר ולא ב”אדום לבן” האם איננו מעיד על מחויבותנו לא לשלם קנסות ?

יש הבדל עצום בין רצוננו שיקרה  או שלא יקרה לנו משהו והמחויבות שאנו לוקחים על עצמנו בנידון. אלו שני סיפורים שונים לגמרי. חסר דוגמאות?? הפסקת עישון, אכילה לא נכונה, פעילות גופנית “תיאורטית בלבד”, והרשימה הארוכה תוכלו להשלים לבד…

“Commitment is what transforms a promise into a reality” (Abraham Lincoln)

יש שימוש רחב במילה “מחויבות”, עד כי נדמה כאילו האצבע קלה על ההדק (או על הלשון יותר נכון) במובן הזה. היא נשמעת טוב המיחה הזאת “מחויבות”, עושה רושם טוב.  אך מחויבות אמיתית  נמדדת דווקא בשעות הקשות, דווקא כשהענייניים לא כל-כך הולכים חלק ולא בשיוחת סלון ובנאומי חוצבי לבבות.

אפשר להבחין במספר רמות של מחוייבות:

רמה א’- כשהחלטת לעשות משהו

רמה ב’- כשהתחלת לעשותו

רמה ג’- כשהתחלת להתמיד ולא להרפות עד קבלת התוצאה הרצויה

Losers make promises; Winners make commitments

ה”גורו” של עולם השווק, פיטר דרוקר, אמר פעם: “עד שאין מחוייבות אין שום תכנית. התכנית היא תכנית ברגע שיש מחוייבות“. בעולם העסקי רואים את המחויבות בהרבה אופנים, הנה כמה דוגמאות:

1. מחוייבות לשוק ולמוצר: בשנת 1982 חברת התרופות ג’ונסון אנד ג’ונסון עמד בפני מצב קשה כאשר פושעים הצליחו להחדיר רעל ציאניד לתוך מספר בקבוקי כדורי “טיילנול”, התרופה של  החברה לטיפול בכאב ראש. כתוצאה מכך מתו 7 אנשים תמימים. החברה הענקית לקחה החלטה אמיצה: היא החזירה על חשבונה את כל הסחורה, בהפסד של $1.4 מיליארד. ההפסד כאב, אבל המחוייבות הוכיחה את עצמה לטובת החברה.
2. מחוייבות ללקוח: מה זה שרות לקוחות של 24 שעות, שרות החזר מוצר ללא שאלות וויכוחים לחנות, גישה “פרו-אקטיבית” בטלפון יזום ללקוח לבדוק שביעות רצון, אם לא מחוייבות עסקית ללקוח??
3. מחוייבות לעובדים: לדוגמא-  הכשרות, מתנות לחג, קידום מקצועי, תשלום משכורת חודשית בזמן, שיתוף העובדים במידע על מה קורה לחברה. חלק מה”חוזה” של המחויבות של המעביד לעובד שעובד למען הארגון.
4. מחוייבות המנהל למעסיקו ולעבודתו-  איך הייתם מכנים את הימים הארוכים ה”גלובאליים” של אלפי מנהלים? יום עבודה שיכול בקלות להגיע ל 10-12 שעות נחשב די “סטנדרד” (כמובן,”לא רשמי”), לעשרות אלפי מנהלים במפעלים ומיזמי היי-טק ואחרים??  ולא לדבר על החופשות שלא נלקחו, ומסיבות ילדי הגן והבית-ספר שנערכו ללא הורה מסוים שהיה “בעבודה”,  בחו”ל, “בצבא”, וכיוצא באלה-  האם זאת לא מחויבות בהתגלמותה?

ומה איתנו בעסק הקטן? האם אנו מחויבים לעצמנו במובן העסקי?

האם כתבנו את התוכניות השווקית שהבטחנו לעצמנו? האם השקענו בפעילות השווקית שהתחייבנו עליה כלפי עצמנו? ומה עם המעקבים על ההפניות ולידים שקיבלנו, וביצוע עבודה על פי מטרות ולא לפי “משבר התורן”? האם אנחנו מודעים היכן המחויבות שלנו והיכן לא????

הצלחות מורכבות מהרבה דברים, אבל איפה שהוא בפנים תמיד תמצאו אותה… את המחוייבות הזאת שבזכותה הגענו לאן שהגענו. אין פה הרבה על מה לחשוב: המעורבות וההתכוונות יוצרות מחוייבות; והמחויבות מחזירה באותו מטבע ומחזירה מעורבות ושייכות, וההצלחה מכירה את הנוסחה הזאת היטב.

“Without involvement there is no commitment. Mark it, circle it, underline it. No involvement, no commitment”. (Stephen Covey)