רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

לחיות בארץ לא נורמאלית

כן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש ליכן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש לי רק את התחושות והיכולת להגיד את זה: מדינת ישראל זה מקום לא נורמאלי, על זה אין לי שום ספק. ובכל זאת אני פה ואין לי שום תכנית לא להיות פה…

בעיקר בתקופה הזאת, פעמיים בשנה יורד עלי ה”ענן”, בשני הגושים, הגוש הראשון שמתחיל כשבועיים לפני פסח ונגמר כשלושה ימים אחרי יום העצמאות , נקרא לו “גוש האביב”. והגוש השני, אותו נכנה “גוש הסתיו”, שמתחיל כשבועיים לפני ראש השנה ונגמר שלושה ימים אחרי האיסרו חג של החג האחרון של סוכות, הרי הוא שמיני עצרת וגם שמחת תורה וגם עוד כמה דברים בטח. ביחד שני הגושים תופסים כ 25% של השנה, כאשר המשקל הסגולי שלהם הרבה יותר גדול.

אז מה יש פה לא כל-כך נורמאלי? באמת, אמרו לי באינטרנט צריך לכתוב קצר וזאת שאלה שמצריכה תשובה ארוכה, אז אעשה אותו בקיצור, רק ה highlights. לא נורמאלי בעיני ש:

· שבועיים לפני תחילתו של כל גוש יש את ה”הכנה לגוש” ואנשים כבר לא עונים לך לטלפון, לא מחזירים תשובה ואם כן אז כמובן התשובה היא ” אחרי החגים”, ולא לדבר על זה שאם אתה כן תופס אותם לשיחה אז הם מה זה לחוצים שאין להם זמן לדבר, לעשות, לבצע….וכמובן, מכאן יש לך את כל הדחייה של הפגישות ומזיזים את שעה לכאן ואחר-כך לשם, ואחר-כך מסמסמים לך מהדרך “אני בפקק , אגיע עוד 10 דקות”, שכמובן יוצא 45 דקות…ויחד עם כל זה אני רואה כמה אני הפכתי להיות לא יעיל, פתאום עובד ללא אנרגיה ולא ממש מגיע ליעדים שלי.

· והחגים, אוי החגים! הקטע עם סדר הפסח הוא ממש ראוי לקבל פרס גינס לטקס הבלתי- שפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לא ראיתם את ההצגה של הקאמרי “משפחה חמה” אז רוצו ותראו- ממש יהלום, שם רואים את הכל, מכל הזויות האפשריות. איך אפשר להפוך פולחן עם משמעות מהותית נהדרת לאיחוד משפחות מעצבן, מעייף, מלחיץ, ועוד כמה דברים שאחסוך מכם…

· ואם כבר יצאנו מעבדות, לא עובר שבוע והנה אנחנו ביום הישראלי ביותר שאפשר ליצור- יום השואה. אני בן לניצול שואה המאוד מודע לחשיבות של האסון הנוראי ביותר שקרה לעם היהודי בכל שנות קיומו, אני אומר, “די עם פולחן העצב והמוות”, לקחנו את הדבר הנוראי הזה ועשינו ממנו את כל תורתנו ואת כל זהותנו- ולא פעם מלווה עם תחושה של “כל העולם נגדנו ורק אנחנו עם של מוסר ותורה”- האם זה באמת מכבד את זכרם של ששת מיליוני הנספים? חברים, חייבים לזכור ולא לשכוח, לתעד, ללמד, לתת מקום לניצולים לספר, ולא פחות חשוב, לסייע להם לחיות ולהתמודד עם החיים כקשישים…
מניין הגענו להתמכרות למדיה החוגגת נונ-סטופ, התערובת הזאת בתקשורת לסיפורי זוועה שמזכיר לי יותר צימאון להתמכרות ותרבות הריאלטי מאשר באמת מקום אותנטי לכבד את זכרם של הנספים….
ושלא נשכח את הפוליטיזציה של השואה שתמיד עולה כשכדאי למישהו לעשות משהו עם זה- גועל נפש….ותגידו, איך אנחנו צריכים לעבוד ולהתרכז באי-מיילים שלנו שכל היום יש סיפורי שואה ברדיו, בטלביזיה בעיתונים—-תגידו, זה נורמאלי לעבוד ו”להיות באושוויץ” בו זמנית?

· ולא עבר שבוע, עוד לא התאוששנו מהטלביזיה והשואה, למעשה הטלביזיה מכינה אותנו כבר ממוצאי יום השואה (לא לאבד שנייה מלפמפם לנו כל הזמן על “שואה-תקומה”) והנה מכינים אותנו לפרק ב’- “יום הזיכרון”- שוב אותן מנגינות, אותה מועקה, רק הפעם הוא “כאן ועכשיו” אין שם טעם של גלות אלא ממש כאן בשכונה, בכביש המהיר, הזיכרון של אז הוא הזיכרון של היום, והכי מפחיד- לא רואים את הסוף, וגם לא התחלה של הסוף, ולא ההתחלה של ההתחלה של הסוף….י
ום קשה הוא יום הזיכרון, גם כאן, הצפירה חותכת את הנשמה, מצפים שנענה על אי-מיילים כאשר הבכי באוזן- תגידו, זה נקרא נורמאלי?

· והנה, שעה 20:00 יום הזיכרון, הגיע זמן לעבור ל”ערוץ השמחה”, מתחילים להעביר את הקצב של המוזיקה ברדיו, עוד מעט…
עוד מעט הטקס עם ה”תפארת מדינת ישראל”….
עוד מעט יהיו בילויים מהמטופשים והרדודים ביותר בכל הארץ, הרי צריכים לשמוח, לא?
ולמחרת חג של הקרניבורים, חג המנגל- דבר שאני לא יודע לעשות ולא מתחבר אליו, הנה עכשיו אמרתי, אני ממש לא גבר, אני יודע…

והפקקים!!!!! איך, איך אפשר להעביר כל-כך הרבה שעות בתוך קופסה ומזגן, להמתין, להמתין, ולהמתין ולראות את החוצפנים והשחצנים בג’יפים ועוד כאלה עוקפים ודוחפים, העיקר שהם יגיעו, מה זה משנה שצריכים לעקוף 30 מכוניות ולסכן את כולם…

לא, זה לא נורמאלי, אין לי מילים אחרות.

אבל אני פה, כמו עוד 7 מליון +, פה, מחכה לדרמה החדשה במדינה שכינה אותה ידיד, רופא נוירולוג בכיר, “מדינה של הפרעת קשב וריכוז”, הכל “עכשיו, מהר…בשביל מה כל התכנון ודיבורים האלה….”.

חגים שמחים לששון. מדינה לא נורמאלית.

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק ג

תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם. איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה שלישית ואחרונה בסדרה.

המסע לשיפור ביטחון העצמי

להלן מקבץ טיפים והצעות מוכחות העשויות לעשות הבדל לכל אדם החפץ להשקיע בביטחונו העצמי בדרך להצלחה. כמובן, חלק מהדברים ידברו אליכם יותר מהאחרים, אבל כדאי לזכור שמאחורי כל טיפ המובא לפניכם מטה ישנן “קבלות” רבות של הצלחה לאנשים רבים.

זהו מסע- התייחסו לזה בהתאם. לא “זבנג וגמרנו” אלא עבודה המצריכה מחויבת, מודעת, מאמץ ואורך רוח. תידרשו לערוך מעט בדק בית, להסתכל אחורה, לקחת אחריות על ההווה, “לצאת מאזור הנוחות” ולמתוח את עצמכם מעבר למקומות שאתם רגילים. מוכנים?  עד כמה אתם מחויבים לזה?

  1. שחזרו ורשמו הישגים בעבר: התבוננו במה שהשגתם  עד כה בחיים\בקריירה\בעסקים. בנו טבלה של 10 דברים המרשימים ביותר עבורכם. הדפיסו ותלו במקום שניתן להתבונן בו ללא מאמץ ודאגו לעשות זאת!
  2. רשמו חוזקות: קחו דף ורשמו ללא הגבלה את כל התכונות\יכולות שיש לכם (והם רבים!)- ואז סכמו עם עצמכם על “10 המובילות”. שימו גם את הדף הזה במקום נגיש, כמו ב #1.
  3. רשמו את הערכים: אלו דברים חשובים לכם בחיים אשר הייתם מגדירים כ”ערך”? רשמו גם מהם 5-10 בטבלה, כנ”ל.
  4. רשמו את האהבות: מה מרגש אתכם? אילו דברים אתם עושים בלי התנגדות כלל, “כשהכל זורם”, ורשמו גם אותם.
  5. מיפוי המצב: לאחר שסיימתם את השלבים הראשונים מעלה, הגעתם לשלב שבו חייבים לערוך מיפוי של המצב ספציפי שלגביו  חשוב לשפר את ביטחון העצמי:
  • קחו עמוד וחלקו אותו לשתי עמודות ורשימה אחת לכל עמודה: נקודות רלוונטיות שבהם יש לכם ביטחון עצמי גבוה בעמודה אחת,  ונקודות שבהן אתם חשים ביטחון עצמי נמוך, בעמודה השנייה.
  • קחו את אותן הנקודות ברשימת “ביטחון עצמי נמוך” ושאלו את עצמכם: ” עד כמה הן חשובות לי על מנת להצליח במשימה?”. התעלמו מכל נקודה שהגדרתם פחות מ”חשובה” ולכל נקודה שהיא חשובה אך יש שם ביטחון עצמי נמוך, שאלו את עצמכם: “מה אני צריך בכדי לשפר אותה? האם אני צריך לשפר מיומנות? לקבל עזרה? לקבל ידע? לשתף פעולה? ובכך התחלתם לערוך תכנית ממוקדת מטרות לביצוע.
  • תכנית מטרות ויעדים: כעת אתם מוכנים לבנות תכנית פעולה שתתבסס על כל מה שזיהתם, בחרתם, רשמתם והפנמתם מעלה. טיפ חשוב: בהתחלה תבנו משימות קצרות דרך מאוד. אתם זקוקים לחוש הצלחה על מנת לייצר הצלחה נוספת ואין תחושת הצלחה טובה מזו שסימנת מטרה והגעתם אליה בהצלחה!
  • חייבים לרתום את הביטחון העצמי שלכם על מנת לייצר ביטחון עצמי נוסף. אל תשכחו לתת לעצמכם טפיחה על השכם בכל הצלחה שתחוו, קטנה ככל שתהיה. אתם בונים “תשתית” לעצמכם וכל מחשבה ופעולה היא חשובה. זכרו: חיובי, צעדים קטנים “בוני אמון”, לאט, עוד פעם חיובי.

    1. ניהול עצמי בתהליך = ניהול ה”שדונים. כולנו מכירים את המחשבות האלה הטורדות את נשמותינו והתוקעות את שאיפתנו. אלה הם  ה”שדונים” שלנו.  כן, חברים, בנושא של הדיאלוג הפנימי השלילי, יש לכולנו מלחמת התשה, 24 שעות, 7 ימים בשבוע. להלן מספר טיפים וכלים לשיפור הדיאלוג עם ה”שדונים”:

     קבלו את הטעויות שלכם כדבר טבעי! כולנו כבר מכירים את האמרה “אין טעויות, יש רק שיעורים ולמידה”.האתגר הוא לחזור ולהזכיר לעצמנו כך בכל טעות עושים..וללא ספק נעשה טעויות!….עד שגישת “הגדרה מחדש” תחלחל לעומק (לא פשוט, אני יודע… אך אין כל כך ברירה פה).

    • דיבור עצמי חיובי.המציאו משפטים חיוביים ומתאימים למצב שבו אתם שואפים לשפר ביטחון עצמי, וחזרו עליהם מספר דקות כל בוקר, צהריים, ערב. המשפטים יתאימו למצבכם, לדוגמא: “מגיע לי לקבל שכר גבוה עבור שרותי”, “אני בעל יכולת גבוהה לבצע את כל מה שאני מצפה לעצמי לבצע”, וכיו”ב. מחקרים בעולם הספורט, למשל, מראים ששחקנים העידו על דיבור עצמי חיובי כטכניקה אפקטיבית עבורם בשיפור הביטחון העצמי בתחרויות. תת-הכרתנו היא פעילה מסביב לשעון אז מוטב ש”נאכיל” אותה בחומרים הנכונים לנו.
    • דמיון מודרך. דמיון מודרך הוא טכניקה ידועה להשפיע על מידת ביטחון העצמי כאשר המוח “רואה” את ההצלחה ומשדר אותה פנימה. תרגול יומי תורם למאמץ.
    • מדיטציה. מדיטציה קבועה ממקדת את האדם ב”כאן ועכשיו”. היא אינה מסלול של “שינוי מחשבות” אלא של “קבלת המחשבות ללא התנגדות”. מדיטציה מלמדת אותנו שאנו לא רק המחשבות שלנו אלא משהו עמוק ויציב הרבה יותר. כתוצאה היא מחזקת את האדם וביטחונו בעצמו.
    • מוזיקה. כולנו מודעים שמוזיקה משפיעה על מצב רוחנו, אבל היא יכולה לתרום הרבה יותר מזה במתן השראה, מוטיבציה ודחיפה לביטחון העצמי (חשבתם פעם למה כל שיעור התעמלות/ספיניג/איירוביקס, מלווה במוזיקה?)
    • חפשו את קרבתם של אנשים חיוביים ומצליחים. חברים, התרחקו ככל שניתן מאנשים שמרבים למלא את חלל האויר בביקורת כלפי עצמם וכל סביבתם. זה מדבק! כל המוזיקה והמדיטציה בעולם לא יעזרו לנו אם נבלה יותר מדי שעות בקרב “סוחטי האופטימיות”.
    • עשו מעקב בטבלה אחרי ה”סיכונים שלקחתי”.ככל שתעלו את זאת על הכתב ותעקבו אחרי הפעילות ייתכן וגם “חרדת הסיכון” תרד ו”אזור הנוחות” יוגדר מחדש.
    • נתינה.כמה אתם מוצאים את עצמכם נותנים\מעניקים לאחרים מבלי שתצפו לתמורה מהאחר? בדקו והרחיבו… מדהים עד כמה הנתינה לאחר פועלת להרחיב לנו את ביטחון העצמי!
    • תמיכה- אל תחיו בלעדיה. כבני-אדם כולנו זקוקים לתמיכה. ובתור אנשים החפצים לבצע שיפור בביטחון העצמי אלמנט התמיכה הוא קריטי להצלחה. מדובר באותה מסגרת של אדם אחד או יותר (קבוצה, חבר, בן- משפחה), שתפקידו לשקף לנו מה נראה כלפי חוץ, להזכיר לנו מהן מטרותינו ולעודד כאשר רוחנו נופלת. תמיכה מקצועית ממאמן הינה תמיד רצויה ומומלצת , אך אם התקציב או המצב לא מאפשרים ניתן למצוא תחליפים סבירים אחרים, בתנאי ש”יהיו שם בשבילנו” בצורה עקבית ולאורך זמן.

    לסיום, מה שקבלנו מהורינו כבר קבלנו והוא איתנו. מה שנעשה עבור עצמנו על מנת לשמור על הביטחון שבתוכנו, זה כבר משהו אחר והוא מחכה לנו. יש תשואה גדולה על ההשקעה…

    “One important key to success is self-confidence. An important key to self-confidence is preparation”  Arthur Ashe, American tennis champion and social activist

זוכרים את השיחות ה”הן”…?

אני זוכר את השיחות המדהימות שהיו לי פעם… הן התנהלו בכל מקום, עם אנשים שלא הכרתי מימי.
במקומות הרחוקים ביותר: באמצע טרק בהרי ההימלאיה, בנסיעות רכבת ארוכות בהודו, בפאב אנונימי בצפון סקוטלנד או באמצע טרמפ במדבריות של ארה”ב.
במקומות הכי קרובים לבית: באמצע שמירה במילואים, בתור לקופת חולים או תוך כדי נסיעה בפקק שלא נגמר.
לפעמים השיחה עם אנשים לא מוכרים לוקחת אותנו למקומות שלא קל להגיע אליו בשגרת היום-יום.

שיחה טובה יכולה אפילו לשנות קצת את החיים, לגרום לכך שתהיה אדם טיפה שונה בסופה, מזה שהיית בתחילתה.

אני חושש שהחברה שלנו הולכת ומאבדת את הערך המהותי הגלום בשיחה “ללא מטרה”, שיחה של אנשים הצועדים בדרכי  החיים הבוחרים פשוט לשתף אחד את השני במה שעובר להם בראש ומה שקורה להם בנשמה: בזמן נתון, במקום מסוים – ללא תכנון, מסע שכנוע, מטרה או “תכנית על”.

סתם, שיחה טובה בין בני אדם. כמו השיחות “ההן” שאני זוכר מפעם…

יום גיוס בבקו”מ….תובנות לחיים ולעסקים

ביתי הבכורה התגייסה היום בבקו”מ, ואני למדתי עוד שיעור לחיים וגם לעסקים. אני לא מדבר על ההתרגשות הטבעית הכרוכה באותו מעמד אלא ב”טקס” הכל-כך ישראלי (שגם הוא מרגש…) שבו צפיתי וגם לקחתי חלק. איך אומרים, ש”אנחנו התגייסנו זה לא היה”, אבל גם הרבה דברים לא היו וכן היו אז. מה שכל-כך הרשים אותי הוא איך טקסים מאין אלא נוצרים מאליהם מבלי שמישהו ישקיע בזה יותר מדי.

איך זה הלך? אז ככה: מזמינים כמה עשרות- אולי כמה מאות-  בנות להתגייס, וכל בת מביאה כ-5 אנשים שבאים “להיפרד” ממנה. החמולות ממלאות את מגרשי החנייה החיצוניים כך שמתחילים לריב על חנייה ולהתעצבן עוד לפני שמגיעים. ואז מגיעים ומצטופפים במגרש פתוח, חם מאוד, הקיוסק עובד נונ-סטופ(כלומר, דוחפים ונדחפים לכל עבר),  ובמרכז ההווייה יש את הלוח האלקטרוני, מין הכלאה בין לוח טיסות בשדה תעופה בן-גוריון ומשחק כדור-סל. על הלוח מופיעים השמות של הבנות השונות עם מספרי תעודות הזהות עם ההודעה : “נא לעלות על האוטובוס”. ואז מתחילה ההתרגשות- הבכי, החיבוקים, מחיאות הכפיים, מתופפים בדרבוקות, השלטים, מה לא….קשה להישאר אדיש לכל זה, מה גם שבעוד מספר דקות גם אני נמנה על המחבקים, המנשקים, נותני העצות האחרונות (רק בלי דרבוקה…).

ואז מה? ואז, עולים על האוטובוס, לוקח כ- 20 דקות, האוטובוס נוסע, כולם צועקים, מוחים כפיים, מנפנפים לשלום מהחלונות.

ולאן האוטובוס נוסע? משהו כמו 100 מטר משם לכניסה לבקו”מ, רק שם אין כל החמולות, ההתרגשות והדרבוקות. ומתי נראה שוב את החיילות הטריות? נצטרך להתגעגע אליהן, להחזיק מעמד…היום רק יום שלישי ויגיעו הביתה רק ביום שישי!

אני חושב לעצמי על הפרידות שעליהן שמעתי של חיילים יהודים שנלקחו לצבא של הצאר הרוסי במאה ה- 19 ותחילת מאה ה- 20: לתקופות של שנה, שנתיים, שלוש, חמש….ועל החיילים האמריקאים שנפרדו ממשפחותיהם לשנה או יותר…תגידו, זה לא ממש בדיחה מה שהולך אצלנו?

ואני עונה לעצמי- “לא, ממש לא!”. מצחיק, כן, אבל מתחת לצחוק יש טקס מאוד רציני, מאוד ישראלי ואולי גם מאוד אנושי. הרי הוא הטקס שאנו ההורים חווים על בשרנו. אולי נקרא לו “טקס וויתור על שליטה”. כי הפעם באמת אין לנו שליטה, שחררנו אותה לצה”ל, מקווים ומתפללים שצה”ל ידע לטפל בה כראוי. אבל שליטה אין לנו, אולי גם קודם לא היה רק עכשיו יש לנו “חותמת”. אי- הוודאות חוגגת.

האם זה לא נכון גם לכל אסטרטגיה עסקית שניזום ונקדם? האם זה לא נכון לכל תכנית שנעלה על הכתב? מצד אחד, אין לנו שליטה בסופו של דבר, ומצד שני, אוי ואבוי לנו אם לא נחשוב קדימה, נתכנן ונתאמץ להבטיח מה שניתן. פרדוקס מהחיים.

צריכים לעלות על האוטובוס. אין ברירה. מאה מטר או לא מאה מטר, האוטובוס זז ואולי אין לנו אלא להתרגש, לצעוק וגם לנגן קצת בדרבוקה תוך כדי. אם כבר אז כבר…

 

 

Life is very short and there’s no time…

We can Work it Out- The Beatles The Beatles

החיפשויות שרו את זה בפשטות פני כמעט 50 שנה, וזה אחד המשפטים החכמים שאני מכיר לניהול חיים בריאים

Life is very short and there’s not time for fussing and fighting, my friend….

כמה שהם קצרים החיים האלה וכמה שאנחנו נוטים לבזבז אותם בהתחשבנויות טיפשיות ובמאבקי סרק. חבל. אילו רק היינו זוכרים עד כמה קצר כל הסיפור הזה- אילו רק.

חפשן- האם מקצוע חדש?

למרות שהוא הדבר היחיד שאף פעם לא משתנה, אנו לומדים לפחד מפניו ולחיות את חיינו בהכחשה לקיומו. אני מדבר על ה”שינוי הבלתי פוסק” אצל כל דבר שחי עלי האדמות- אצלי, לפחות, ואצלך לא?

לקח לי שנים להתחבר לעובדה שאני אוהב שינויים, במיוחד שהם באים בתחום המקצועי, ושהמקצוע האמיתי שלי הוא לא זה, ולא ההוא ולא ההוא לפני הזה….אלא פשוט “חפשן”. זה נשמע רע, נכון? אבל אני חושב שהוא מקצוע מעולה כי הוא מזכיר לי תמיד שכך בנויים החיים ולשם כך צריך להתחבר למה שחשוב באמת ולא להתעסק עם כל השאר יותר מדי- בלאו הכי הוא לא יישאר ככה הרבה זמן. כאשר הוא אותנטי,החיפוש הוא לא דבר חלש, נהפוך הוא, הוא עוצמתי ביותר, כל זמן שהמוח מכיר בו ומנהל אותו במידת מה. פשוט צריך ללמוד להכיל את השינוי בחיים ואז הוא שם לטובתך, מקדם אותך, מרחיב את מעגלי הידע, הקשרים הסקרנות והמיקוד במה שבאמת חשוב.

“חכם השביל מההולך בו” (פתגם עממי)

איזה יופי.

שיפוטיות ו-ביקורת עצמית –”השמשון ויובב” של החיים

זוכרים את צמד הנוכלים שמשון ויובב? זוכרים עד כמה השפיעו על פינוקיו לקבל החלטות רעות ועד כמה הם עיכבו אותו בדרך להשגת מטרותיו בחיים? שיפוטיות ו-ביקורת עצמית פועלים בדיוק באותה שיטה זדונית ותחמנית… לתשומת ליבכם.

האם פעם חשבתם כמה נזק עושה לנו השיפוטיות וה-ביקורת עצמית? האם שמתם לב כמה דאגות, פגיעות,משברים, עימותים, קנאה ואפילו שנאה הגיעו לעולם דרך “ערוץ הביקורת”?

על פניו – מדובר בחבילה “מנצחת”. בערוץ שיפוטיות ו-ביקורת עצמית תמצאו את הכל:
למה הוא לא בסדר, למה זה לא מספיק טוב, איך זה שהוא בכלל לא חושב עלינו ואיך זה שהיא ממש לא מגיבה כמו שציפינו ממנה ועוד, ועוד ,ועוד.

לפעמים אני חושב שכל העולם כפי שהוא מנוהל על ידי בני האדם מוליד את האלימות שלו בראש ובראשונה בדרך שבה למדנו להסתכל על דברים ועל אנשים. דרך הרצונות שלנו, הציפיות שלנו מאחרים ותפיסות מקובעות הקובעות מי למעלה ומי למטה.

ומה היה קורה לו היינו יכולים לעשות “Reset” (אתחול מחדש), לקום בוקר אחד ולהסתכל על המציאות בדיוק כמו שהיא, מבלי לרצות שכל דבר יהיה משהו אחר, מישהו אחר, דבר אחר. תחשבו כמה כוח זה היה מעניק לנו מבלי שהיינו צריכים לעשות דבר. ומצד שני, מדובר בעולם ומלואו.

Any fool can criticize, condemn and complain and most fools do.” (Ben Franklin)

 

 

שינוי קריירה באמצע החיים

העבודה תופסת כ-30% מחיינו כבוגרים ולפחות 60% משעות הפעילות בכל יום, אך מחקרים רבים מראים שרבים האנשים שפשוט לא אוהבים את מה שהם עושים בעבודה.

אנחנו חיים בעידן בו קריירה היא הרבה יותר ממקור כספי, קריירה מקצועית הפכה לערוץ חשוב, לפעמים עיקרי, להגשמתו האישית של אדם ולמיצוי הפוטנציאל שבו, בתחומי חיים רבים.

לבצע שינוי קריירה “באמצע החיים” אינו דבר קל, הוא נוגד את האינסטינקט הבסיסי שלנו להישאר “במקום בטוח ומוגן” (היש דבר כזה?), לברוח מה “סיכון” ולחבק את מה שאנחנו כבר מכירים ומנוסים בו. אך הלב והתשוקה (ה- passion) לשינוי לא נותן לנו מנוח.

 

שינוי קריירה  – זה קורה במשפחות הכי טובות…

כאחד שחווה מספר שינויי קריירה בחיים וליווה ואימן עשרות אנשים בדרך דומה, אני יודע שזה לא קל, וזה גם בלשון המעטה. זה פרויקט רב-ממדי לקשור את כל החוטים השונים והמורכבים: להתחבר לעבודה שבלב ולא רק שבבנק; להתחיל בקריירה חדשה של סיפוק ומשמעות ביחד עם עבודה ש “ניתן ללכת אתה למכולת”; לבנות תכנית להתמודדות עם החשש שבנטישת “המקום הבטוח; לרכוש כלים להתמודדות עם שינוי מקצועי לא-ידוע באמצע החיים.  ואולי הקשה מכל, להתמודד עם הספקנות והחששות של כל הסובבים אותנו, מבן\בת זוג, הורים, חמים, חברים, שכנים ועד הקול השדוני שבמוחנו, ” מה יקרה אם לא תצליח, לא תרוויח, לא ילך? אתה מאבד את הכל !!!!”.

יש הרבה מה להגיד על שינוי קריירה באמצע החיים אבל טיפ אחד הוא אולי חזק מכולם:
לא לעשות אותו לבד
! שינוי קריירה ללא תמיכה והעסק פשוט יתקשה להתרומם.  חייבים לרתום את מעגלי התמיכה – הקרובים יותר והקרובים פחות- החל מבן\בת הזוג (האתגר המהותי לרבים!), אולי גם הילדים, ההורים (לא תמיד קל), החברים (“מה פתאום אתה עוזב, איך תחיה?”), ולא רק אותם.

כדאי מאוד להיעזר באנשי מקצוע השונים והמתאימים ככל האפשר ( לדוגמא מאמן או יועץ או מטפל, מה שזקוק לחיזוק ). חברים-  שינוי קריירה באמצע החיים  יכול להיות שינוי מדהים וחלומי אך תוודאו לגשת לזה כשמישהו נמצא שם לצדכם.