רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

יצאה לדרך קבוצת המאסטרמינד הראשונה לאנשי עסקים מקהילת יוצאי אתיופיה… מעצימים את כולם ומורידים את הסטריאוטיפ לרצפה!

בשבוע שעבר אני גאה לספר שהקמנו משהו שאף פעם לא היה, ואני מאמין מכאן ואילך יהיה, ועוד איך!

קמה קבוצת מאסטרמיינד ייחודית- קבוצת הצלחה שיש לי את הזכות ליזום, להנחות ולהוביל- כולם אנשי עסקים ומנהלים בתחום העסקי, יהודים עולים מאתיופיה. 12 חברים נרשמו והבשורה מסתובבת…חברה לענין, עשו דרך ארוכה ומכובדת ועכשיו נותנים ומקבלים בדרך המאסטרמיינד של חשיבה קולקטיבית, העצמה, פתיחות, תמיכה ושילוב מוחות- אני בהחלט גאה ומתרגש להוביל מהלך לאנשים המקסימים האלה מקהילה שקרובה לליבי, שכה סובלת מסטריאוטיפים ואפלייה בארץ ישראל, וראויים להערכה.
חשוב לי לציין ש”הקמנו” ולא “הקמתי”, כי הדבר היפה והמבטיח הזה יכולתי לעשות רק בשיתוף פעולה עם שני אנשים מיוחדים, גם הם ילידי אתיופיה : איתי אשטו, איש תיירות, חינוך, יזם, פרויקטור מהטובים שראיתי בימי, עובד בשקט, בצניעות, במסירות ובמוסריות. וטלי גזהיי, שחברה ביני לבין איתי, בוגרת מנהל עסקים תואר ראשון, בחורה עם הרבה שכל בראש ושאיפות בנשמתה, אותה אימנתי בהתנדבות כשהיתה סטודנטית, שאפשרה לי להתפתח כמאמן באוכלוסיות שטרם לכן יצא לי להכיר ולעבוד בהן. בלי התרומה, האמונה והנחישות של שני החברים האלה, לא היינו במקום שאנו היום…. וחברים, אנחנו רק בתחילתה של דרך!

אני אוהב להפריך סטריאוטיפים, להפוך פרדיגמות על פיהן, לא כתחביב, אלא כדרך של לימוד-עצמי לאורך חיי וכמאמן ומנחה לאחרים המתמודדים עם פריצות הדרך שבחייהן. לגבי יהודים אתיופיים, לצערי, יש הרבה סטריאוטיפים מעליבים, גזענות מתועבת, ומה שבדרך כלל יושב ביו שני הדברים האלה: טונות של בורות, אדישות,היעדר חוויה ראשונית ומעמיקה.

הקהילה הזאת, שנקראה “ביתא ישראל” באתיופיה,ידעה לשמור על זהותה היהודית המיוחדת לאורך מאות רבות של שנים על אף דיכוי ובידוד. כשהגיעו לארץ כמעט כולם הגיעו במטוסים, אבל ה”מטוסים” האלה לקחו אותם בערך 2000 שנה בזמן: חברה, האמינו לי, לאחר נסיעה מרתקת שלי לכפרים שונים של אתיופיה לפני חודשיים בלבד, אני יכול להעיד, הלכו מהמקומות הבסיסים ביותר (מתי קראתם תנ”ך בזמן האחרון?), לישראל המודרנית, הטכנולוגית, המערבית. מבלי להיכנס לשאלה באיזה עידן טוב יותר לחיות (ואני, אישית, לא משוכנע לכאן או לכאן…), המעבר הזה בן רגע הוא לא יכול להיות אלא טראומטי. העדה המקסימה הזאת, ששם ניהלה תרבות וחיי קהילה על יסודות כבוד למבוגרים, למסורת, לקהילה, פה מצאה את עצמה בחוץ בכמעט כל תחום, עם כלים שאולי התאימו לשם אבל לא עמדו בלחץ של פה. אין ספק שתסכול רב חדר עמוק אצל אלפי העולים האלה שמצאו את עצמם חווים אבטלה, עוני, מתחים במשפחה, ניתוק, שונות, חולשה, וגרוע מכל, גזענות מאחיהם היהודים.

כן, המאסטרמיינד העסקי הוא רק טיפה בים, אפילו רק הטיפה בטיפה….אבל היא קמה: מקום שבו החזק מעצים את החזק, מקום שמושך אליו קהילה יוצאי אתיופיה שזכו להגיע למקום של עצמאות עסקית ויזמית, השכלה ותפקידי ניהול, מקום שכולם משלמים את דרכם ולא “נתמכים על ידי הרווחה”, באים ומשקיעים בעצמם וגם אחד בשני.

זה מזכיר לי את הסיפור ההיסטורי של המהגרים היהודים שעזבו את העוני המרוד והאנטישמיות המסוכנת של מזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 והגיעו לעוני של שכונת ה Lower East Sideשל ניו יורק. זה היה מקום עמוס מהגרים עניים מרודים, שחוו אפליה, גזענות ואנטישמיות מהאמריקאים הוותיקים (כולל יהודים אחרים שכבר היו שם והתביישו באחיהם מ”שם”….). מהנקודה הנמוכה הזאת, בתוך דור אחד או שניים, רק התחילו לעלות בחברה, לאט, לאט אבל בנחישות, בבניית קשרים חזקים ביניהם, מעגלי כוח ותמיכה שממנו יצאו אחר-כך (ומקביל) לתוך החברה “בחוץ”, שברובה שונה ועשירה ממנה (לפחות, אז). והיום? צאצאי ה Lower East Side, נמנים על המצליחים והידועים ביותר בחברה האמריקאית, לכו ותבדקו אותי, מי שלא מאמין… הכל התחיל בקטן, במעגלים הדדיים, בשימוש נכון ומושכל ביצירת חשיבה חדשה וב”גדול”, ניצול טוב של משאבים, ביצירת הזדמנויות ולקיחת סיכונים מבוקרים ליצור אותן.

אני מסתכל בעיניים, ובגובה- העיניים, באנשי המאסטרמיינד המיוחדים האלה, ואני יודע שהם גם המורים שלי- הדרך שהם עברו ועברו משפחותיהם היא שונה מאד משלי, ויש לי עוד הרבה ללמוד מהם ואני מחכה לזה בכיליון עיניים…ועכשיו, לאחר שצעדנו את הצעד הראשון, נצעד עוד אלפים רבים קדימה….וכפי שנהוג להגיד ולהזכיר בכל המאסטרמיינדים השונים:

“אנשים העוזרים זה לזה להצליח עוזרים לעצמם להצליח יותר!” (נפוליאון היל).

קבוצת מאסטרמיינד מזמינה חברים חדשים

 

הזמנה להצטרפות לקבוצת מאסטרמיינד בהנחייתו של רוני דוניץ

הזמנה להצטרפות לקבוצת מאסטרמיינד בהנחייתו של רוני דוניץ

הזמנה להרצאה של רוני דוניץ - תגיד, מי אלה?

הזמנה להרצאה של רוני דוניץ - תגיד, מי אלה?

אתיופיה: מי אמר שהתנ”ך הוא היסטוריה?


 ויחבוש אברהם את חמורו…  ויסעו בני ישראל מ… ויחנו….וַיִּגַּשׁ יַעֲקב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ…

לא, לא התחלתי לכתוב בלשון התנ”ך ואינני מנסה להיכנס לטרנד היפה שיש בארץ לפרשנות של פרשת השבוע- אני פשוט רוצה להעלות זיכרונות מטיול שזה עכשיו חזרתי ממנו לצפון אתיופיה.
טיול של 11 ימים בלבד אפשר לי לנסוע אחורה בזמן כ 3000 שנה! מדינה מרתקת, אתיופיה, ומי שהיה שם יוכל לבדוק אותי: כ- 80% מאוכלוסיה של כ- 85 מיליוני איש גרים בכפר, ורובם חיים בצורה לא מאוד שונה מאברהם אבינו, עד כמה שקשה להאמין.
המגורים בבקתות פשוטות למדי, רבים חיים ממים שצריכים לשאת דרך ארוכה מהבאר אי-שם, חשמל אין, גם הכבישים מעטים אבל הרגליים עובדות מצוין (עובדות ועובדות…):
הולכים יום או כמה ימים להגיע לשוק, כמה שעות לבית-ספר (אם בכלל הולכים), חיות המשק חיות עם האדם והאדם עם החיות- ממש כמו “אז”.
אז מהו החידוש הבולט ביותר? אתם באמת לא יודעים? ראיתי כמה מחזות מדהימים שאותו אדם כפרי שאין לו מים, חשמל או כביש, מחזיק בידו טלפון נייד!!

טיול לאתיופיה - רוני דוניץ
התוודענו לדברים שעיננו לא רגילים לראות כל יום: לפסטיבל Axum Tzion בעיר הצפונית אקסום, אליה הגיעו כ- 200 אלף עולים לרגל, כמעט כולם עטופים בלבן, המונים זורמים ברחוב מעלות השחר (ואנחנו בתוכם), זורמים לעבר כנסיית מריה הקדושה לקבל ברכה, להתפלל וליפול אפיים ארצה בתפילה ותחנונים לבריאות, פוריות, מזל, הצלחה ואריכות ימים.
בצידי הדרך יושבים מאות קבצנים, לבושים סחבות, לעיתים מדגישים את עוותי הגוף או הנכות, צועקים לעוברי האורח לתת מכספם, או ממרכולתם בזרעים, דגנים או לחם.

היינו שני “מערביים”- אשתי ואנוכי (אפשר להגיד שאשתי יכלה- אולי-  גם לנסות להשתלב לנוף המקומי הודות לאבותיה התימניים), בתוך ההמון של אלפי אנשים כהה- עור הלבושים בלבן, אחד דוחף את השני וכולם נדחפים קדימה.
במצבים כאלה כולם מגיבים מהמקום “שלהם”- אני קבלתי מין מנת האושר מהאדרנלין- אם כי חיבקתי את התיק קרוב וחזק אלי (הכסף היה בחגורת הכסף מתחת לבגדי) -אשתי, מירב, לקחה את האדרנלין לכוון השני- “מפחיד!”- כאשר הצד השני שלה מנסה גם ליהנות מהחוויה (ללא הצלחה יתרה).

אתיופיה היא הרבה יותר מעוני ואנשים כהים הלבושים בלבן.
האנשים מרתקים! מכניסי אורחים, מתייחסים בכבוד לזר המבקר בתוכם, ישנם אתרי הסטורייה רבים, כנסיות מרהיבות עין, טבע משגע בהרים שעולים מעבר ל 4000 מטר, וכל-כך הרבה אקשן ברחובות.
המדריכים ששכרנו את שירותם בכל פינה ופינה הסבירו לנו על המקומות השונים, בו בזמן שהיה עלינו לנחש ולתרגם את האנגלית שלהם אל האנגלית שלנו…

ערי אתיופיה הן כבר שייכות למאה שלנו, למרות שקשה להגיד שהרוגע שורר ברחוב.
החדש נמצא צמוד לישן, המטופח הולך לאיבוד בתוך המוזנח, הפסקות חשמל וחוסר במים זורמים הוא דבר של יום ביומו, אבל בכל פינה רואים גם אנשים הולכים יד ביד, צוחקים, מתבדחים והולכים,  והולכים, והולכים…
דאגנו מראש ליצור קשר עם אנשים מקומיים, דוברי אנגלית, משכילים, שאיתם נפגשנו לשיחה וארוחה, להכיר אחד את השני על בסיס שווה, של בני-אדם הבאים ממקומות שונים למפגש עם ראש  ולב פתוחים.
פגשנו אנשים יקרים, חכמים ונדיבים בכל מקום שבו ביקרנו.

תודה לאל, יש מקום אחד שעדיין אוהב את הישראלים, הרבה יותר משישראלים אוהבים את עצמם- אתיופיה!
זאת המדינה הנוצרית עם הקשר הקרוב ביותר לארץ ישראל, ירושלים, התנ”ך שלנו, עם שמייחס את שורשיו למלכת שבא ושלמה המלך.
מזמן שכחתי מה זה להיות גאה כישראלי בחוץ לארץ, אתיופיה הזכירה לי שהמקום שבו אנו חיים אינו רק “עוד מקום” אבל המקום שמיליונים סופרים ממנו הלאה.

לכל אורך הנסיעה קראנו רבות, דסקסנו וגם ביקרנו בכפרים הנטושים של יהודי אתיופיה.
המסע של יהודי אתיופיה- מסע של בריחה מהמדינה למטרת עלייה ארצה ב 1984-5, שכלל את “מבצע משה” הסודי לעלייה ארצה דרך סודן, הינו סיפור טראגי.
בתקופה הזאת קפחו את חייהם 4000 מתוך20000 יהודים שעזבו את ביתם- אלפים נוספים עברו התעללות, שוד, אונס וכל מיני ייסורים נוספים בדרך לארץ המובטחת “ירושלים”…
לא יכולתי לא להתרגש מהסיפורים האישיים שקראנו, בעוד אנחנו נמצאים “שם”, ועוד אנחנו יודעים שמה שחיכה לעולים האתיופיים שעברו את הגיהנום היה רחוק מאוד מארץ זבת חלב ודבש וחיים שווים בין שווים שעליהם חלמו.
קשה להשתחרר מהמחשבה המטרידה- האם המטרה הצדיקה את המחיר?…

עברו יותר מארבעה ימים מאז שחזרתי הביתה מאתיופיה, רק עכשיו אני מתחיל להרגיש שחזרתי באמת.
מה היה שם שכל-כך סחף אותי רחוק ועמוק כל-כך? גם הפעם אני מרגיש את החיזוק שאני מקבל שאני חוזר אחרי עוד מפגש חוצה-תרבות – החיזוק שלמרות כל השוני העצום ביננו, ניתן תמיד לחוש את התקשורת האחת שזורמת בין כולנו, רקמה אנושית אחת היא, למי שרק נותן לעצמו לצאת מאזור הנוחות.
ואני לא מדבר על הטלפון הסלולרי בתוך הביקתה בכפר האתיופי…

האומץ להיות שונה – חלק ב’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה – חלק שני ואחרון.

אבוד בטוקיו

זה היה כעשור לפני שהפך להיות טרנד לאומי, אבל גם אני פניתי לטיול למזרח הרחוק.
אצלי ה”טיול” התארך קצת יותר מהמתוכנן, במקום שנה נשארתי קרוב לחמש.
ושם למדתי הרבה, כולל כמה דברים על מה זה להיות שונה.
לדוגמא, קיבלתי זהות החדשה כשהתגוררתי ביפן מספר שנים- זו של “גייג’ין”, “זר”, דומה לסטאטוס של “גוי” בלקסיקון היהודי המסורתי.
הפעם כבר לא היה חשוב לא הלאום, לא השפה, לא המבטא ולא גודל הדשא.
פשוט, “גייג’ין”, זה מספיק לא צריך יותר מזה.
אתה שונה, אתה לא משלנו, לטוב ולרע, נקודה.

נושא ה”שונות מהסטנדרטי” ליוותה אותי שנים בהתפתחותי המקצועית, למרות שלא תמיד זיהיתי אותה.
אתם בוודאי מכירים את הילדים האלה, שהפכו אחר-כך למבוגרים, שתמיד ידעו מה הם “רוצים להיות” כשיהיו גדולים, לא? אז אם כן, אני הייתי בדיוק הפוך מהם.
היה נדמה לי ש”הם” תמיד ידעו מה ש”רצו להיות”- רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
ואני? אני תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
אבל מה כן? מה כן, זה כנראה יותר מסובך…
אצלי מה שבלט הוא ה”זרימה” המתמדת, זו שהעשירה את חיי מצד אחד אבל, מצד שני, גם שלטה בי הרבה יותר ממה שאני שלטתי בה.
התעניינתי בהרבה, וגם לא התעניינתי בכלום…אז מה אהיה כשאהיה גדול?

למרות שהוסמכתי ממוסד אמריקאי מוביל בעולם לניהול עסקים בינלאומיים, והזדמנויות עבודה כמנהל שווק ופיתוח עסקי לא חסרו, ה”דרך” לקחה אותי לכוונים שלא תכננתי.
דרכי המקצועית לקחה אותי לשווק בעולם ההי-טק.
הייתי מוקף מהנדסים, קצת עוף מוזר.
שם אמרו לי שאני בסדר אבל רק חבל שאני לא מהנדס, הייתי מצליח יותר ככה.
ובהמשך הקריירה הגעתי לתחום הביוטכנולוגיה, כאשר שם אמרו לי שאני בסדר אך רק חבל שאני לא למדתי תואר שני במגמה מדעית, זה היה עוזר לי להתקדם יותר.
אפילו כשהגעתי לאחר שנים לייעודי המקצועי, להיות מאמן, לא פסקו הקולות החיצוניים.
גם פה הקולות אמרו לי שאני בסדר, רק חבל שלא למדתי פסיכולוגיה, זה היה עוזר לי להתקדם.

אך הפעם זה היה שונה.
הפעם חשתי בתוכי את האושר, ההתלהבות, היצירה והתרומה שאני נותן לאחרים, ובזה התרומה לעצמי בניצול הפוטנציאל שבי.
מספיק שנים רצתי אחרי המקצוע שלא ידעתי מהו, (ואולי חיכה לי שאגיע בשל ומוכן?).
בכל זאת, הפעם ידעתי ש “אין מצב” ודבר שיזיז אותי מדרכי, פשוט השתקתי את כל הרעש מסביב ורצתי קדימה.
פתגם עממי חכם אומר, “השביל חכם מההולך בו”.
האם יוצר הפתגם הזה חשב עלי שכתב אותו?…לוקח זמן אבל בסוף התובנות מגיעות.

השונות כמנגנון הישרדותי בטבע

למדתי עם השנים שלא רק שהשונות אינה דבר שצריך למחוק ולהצטער עליה, אלא אשרי השונים שלמדו את סודה ועוצמתה! העולם חי בזכות השונות, ובלעדיה הוא נופל.
האם שכחנו את זה או שאולי אף פעם לא חשבנו על זה כך? אם רק נתבונן קצרות בעולם נוכל לראות את הברכה שבשונות.

בטבע- וזה כולל גם אותנו בני האדם- מגוון גנטי מאפשר אוכלוסיות מסוימות לשרוד ולצמוח; אוכלוסיות שמתקיים בהן inbreeding הן פגיעות יותר ובעלות סיכוי גדול יותר למחלות גנטיות,ירידה בתוחלת ואיכות החיים וגם לכיליון.
שונה זה לא רק טוב, זה חיוני!

חקלאות המבוססת על גידול אחד- -mono-culture היא מרשם לאסון.
באירלנד ב 1846 יותר ממיליון אנשים מתו ועוד מליון נדדו ממקום למקום בגלל שהאכלוסיה זרעה רק שני סוגים של תפוחי אדמה, שלא עמדו נגד מחלות שתקפו.
החקלאות ניזונה מגיוון רב.
היא זקוקה לשונה.

ארגונים המנוהלים על ידי אחידות בחשיבה, ללא קבלה ושמיעה של השונים והחושבים אחרת, יושבים על חומר נפץ.
תופעת ה Groupthink מכרסמת באותן מסגרות שבהן עובדים ומנהלים חוששים לבטא דעות שונות, להתנהל שונה ולהיות שונה.
הם מעדיפים במקום זה לשתוק וללכת אחרי הרבים, לא לעשות גלים.

מערכות מסוג אלה יכולות להתעלם משימת לב לבעיות טכניות כמו באסון המעבורת “צ’לנגר” שהתרסקה, או השתתקותם של מערכות כמו המודיעין הישראלי של 1973, בגלל הפחד לערער את ה”קונספצייה” שהובילה למלחמת יום כיפור אלפי חיילים נהרגו ועשרות אלפי משפחות מתו מבפנים בעודן בחיים.

ישנו משהו לקוי בדרך שבה אנו חיים ומתחנכים ,הדרך הדוחפת אותנו לפחד מהשונה ולהטות את עצמנו לכוון הדומה, עם כל המחיר שבו.
אני תוהה כיצד ניתן להשפיע על עצמנו, על ילדינו ועל הסובבים אותנו לכבד ולטפח יותר את השונה שבנו, למענם, למעננו ולמען עולם טוב יותר.

זה לא פשוט להיות אני
ישנו פתגם חסידי מקסים, מפיו של רבי זוסיא מאניפולי: “אינני חושש שמא ישאלוני בעולם האמת למה לא הייתי משה רבנו; על כך אדע מה להשיב. אבל מה אשיב כשישאלוני למה לא היית זוסיא!”

הנשיא ברק אובמה לא יודע את זה, וכנראה אף פעם גם לא ידע, אבל לי ולו יש הרבה במשותף.
ראשית כל אני לעולם לא אהיה ברק אובמה והוא לעולם לא יהיה רוני דוניץ.
הדבר השני הוא שלשנינו יש המשך עבודה קשה לפנינו: הוא להיות ברק אובמה ואני להיות רוני דוניץ.
אינני יודע למי ביננו מחכה עבודה קשה יותר.
ולא רק לנו העבודה הזאת קוראת.
ייתכן וכולנו נזדקק לעוד הרבה אומץ להיות שונה בלכתנו בשביל החכם מכולנו….

Recommendation- turn on your speakers and click this link to hear the one and only Pete Seeger on
“Youtube singing- “Little Boxes

האומץ להיות שונה – חלק א’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה…

Deru kugi wa utareru
המסמר שבולט חוטף על הראש” (פתגם יפני)

Literally: The nail that sticks out gets hammered down
Meaning: The nonconformist will be pounded down

אני אוהב פתגמים, ובמיוחד אימרות שפר של תרבויות סביב העולם.
את הפתגם היפני הנמצא לעיל למדתי עם תחילתה של תקופת מגורי ביפן באמצע שנות ה 80.
הפתגם הזה מיד ריתק אותי אבל גם קצת הפריע לי.
הוא “הסתדר לי” בראש עם המראה שראיתי כל יום ביומו, של אלפי גברים יפנים פורצים החוצה מקרנות הרכבת התחתית לכוון מדרגות הנעות בדרכם החוצה.
כולם לבושים בחליפות דומות להפליא, כחול כהה, פנים רציניות, ממהרים להגיע למקומות העבודה לתחילתו של עוד יום ארוך.
אך הפתגם גם קצת ערער את מנוחתי במחשבה של, “מה באמת? כולם רוצים להיות זהים אחד לשני? האם באמת כל-כך נורא להיות קצת שונה פה?”

הכל עניין של חוסר בולטות אוניברסלי
אני מוצא שאמנם פתגם מפורסם זה נולד ביפן וייתכן השפיע על דורות רבים של ילדים יפנים, אך הפחד לבלוט, להיות שונה מוצא את מקומו ללא אפליה של לאום, גזע ודת. זו היא תכונה כללית ידועה של בני האדם לדאוג לכך שנהיה דומים ומקובלים אחד על השני, שחלילה לא נמצא את עצמנו מתנגשים עם “מה יגידו” אחרים, ואכן נמצא את מקומנו בתוך העדה ולא מחוצה לה.
ייתכן ויש קשר לתיאורית האבולוציה והצורך לשרוד, ומשם קצרה הדרך לחקיקת חוקים, משפטים, הלכה, וכדומה.

יש המבקרים אותי על זאת, אבל העובדה היא שאני באופן כללי ממש נרתע מפוליטיקה, ועוד פי כמה מסתייג מהפוליטיקאים עצמם.
למרות זאת, בקמפיין לנשיאות ארה”ב של ברק אובמה התעניינתי, אם כי רק מספר ימים לפני נצחונו.
היתה מנגינה קצת אחרת לפוליטיקה שלו אבל לא למצע ולנאומיו נמשכתי, אלא לסיפור- חייו המיוחד.

ריגש אותי ממש שארצות הברית של אמריקה, ארץ שבה נולדתי ובה גדלתי, אותה אמריקה שתמיד התנהגה כאילו “כל העולם מדבר אנגלית” וכל העולם אוהב לאכול ב “מקדונלדס”, הצביעה ברוב מוחץ שהפעם ייבחר אדם שונה מאוד להוביל אותם.
אדם שנולד לנישואים בין אישה לבנה ממדינת קנסס ואבא שחור מקניה, שאחר-כך גדל במדינה המוסלמית- אינדונזיה- עד גיל 10.
ילד שלא צמח בתוך משפחה גרעינית קלאסית, אלא גר עם סבתו באיי הוואי, רחוק מאימו שחיתה מעבר לאוקיינוס.
אמריקה בחרה באיש ששמו האמצעי הוא “חוסיין”, כאשר רק לפני כמה שנים אדם אחר עם שם זה (סדאם, כמובן), הוביל את “ציר הרשע” של האויב הגדול של ארצות הברית!
להבנתי, ארצות הברית בחרה באובמה בגלל שהוא היה שונה, ולא למרות זאת.
לא יאמן.

אני מוצא שקיים בנו פרדוקס מענין :למרות הרצון של כולנו להתקבל ו”להיות כמו אחרים” בעולם, במקביל יש לרבים מאיתנו תחושה הפוכה, שהיא תחושת ה”שונות” שלנו לעומת אחרים.
לפעמים אני תוהה אם מספר ה”מרגישים שונה” לא עולה על מספר ה”מרגישים דומה” בקרבנו? אולי מישהו חקר את הנושא הזה פעם, מעניין איזה גרפים יצאו לו בסוף.

להרגיש שונה זה “state of mind”
אני, למשל, חושב שהייתי מועמד ראוי להתקבל ל”מועדון המרגישים שונה”, למרות שללא ספק ישנם “שונים ממני” ובהרבה.
הרי תחושת השונות היא מעל הכל state of mind המושפע מדרכי התמודדות, שהן בעצמן תלויי תרבות, דת, חינוך, חברה, בין היתר.

כילד שגדל בבית-ספר יהודי בפרברי ניו-יורק, אזורי קווינס ולונג-איילנד, תמיד הרגשתי שהדשא של החברים לכיתה גדול יותר וירוק יותר.
הורי היו מהגרים בארה”ב, והמבטא בפיהם (אחד פולני\יידיש והשני ישראלי כחול לבן), היה שונה מההורים של חברי.
אני הייתי כמובן “Yankee” לכל דבר, או כך לפחות חשבתי כילד.
היה גם איזשהו נושא שונה נוסף שקראו לו “שואה” ברקע, שלא יכולתי- וגם לא רציתי- להתרחק ממנו לגמרי.

היו נסיעות בחופשות הקיץ לבקר את הקרובים הרבים שהיו בישראל, ושם גיליתי שגם לי היה מבטא- הפעם מדובר במבטא של אמריקאי שמדבר עברית.
נפגעתי קשות שצחקו עלי הילדים וישר התחלתי לעבוד על זה ולתקן את המעוות שאוכל להיות יותר כמוהם.

כשמלאו לי 21, החינוך הציוני נתן את אותותיו בהצלחה כאשר חשתי בעצמותיי שיהודי יכול להיות “יהודי שלם” רק בישראל, ואין לנו ארץ אחרת.
אך מה שגילתי הוא שבארץ קיבלתי זהות חדשה-”עולה חדש”, ולא סתם עולה חדש אלא אחד שבא מ”אמריקה”.
שאלו אותי הרבה למה באתי לפה בכלל ומה היה לי רע באמריקה.
הייתי צריך לחשוב קצת על התשובה, והיא השתנתה לאורך השנים.
במחלקת “שיפור המבטא” התקדמתי יפה, והרבה ישראלים התקשו לנחש מנין הגעתי. לפחות זה, חשבתי.

אבוד בטוקיו – איך מרגיש זר ביפן? זאת עוד בחלק הבא

מה העבודה הזאת לכם? חלק ב’


50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת. חלק שני ואחרון.

עבדים היינו. ומה קורה היום? במבט חפוז על “רגל אחת” לנושא העבודה בחברה האנושית אפשר לראות תמונה שקשה להתעלם ממנה:

  • בפרשת “בראשית” אדם חטא ב”גדול”, נגזר עליו “בזיעת אפך תאכל לחם”, העונש מתבטא בכך שעליו יהיה לטרוח ולעמול כדי להשיג את פרנסתו.
  • על בני ישראל במצרים אין צורך, כמובן, לספר.
  • ביוון וברומא העתיקה רוב האנשים פשוט היו עבדים. למעשה, המילה ביוונית קלאסית לעבודה היא “עצב”. ולא מדובר בעבודה פיזית בלבד, עבודה בכלל לא הייתה “in” בתרבות העתיקה, כאשר לתרבות הפנאי היה ה”רייטינג” הגבוה ביותר.
  • בימי הביניים המצב פחות או יותר היה דומה.
  • המהפכה התעשייתית הובילה לכך שמיליוני אנשים מצאו את עצמם “סגורים” במפעלים- הרבה מכונות, מעט אוויר. העבודה נתפסה לתשומה לייצור, עלות שיש להתמודד איתה.
  • המרקסיסטים ראו (עוד רואים!) את העבודה כמגרש שעליו הקפיטליזם גורם לחוסר שוויון בין המעמדות וכאחת הסיבות שהחברה שלנו היא מלאת דיכוי ומועקה.
  • אם היה לך את ביש המזל להיות פרופסור או אינטלקטואל מסוג אחר בסין במשך המהפכה התרבותית, קרוב לוודאי שהיית מוצא את עצמך רעב ללחם, בכלא או.. לא היו מוצאים אותך בכלל.
  • ובעידן הפוסט מודרני קיבלנו את המחשב ובעקבותיו התפוצצות המידע, החיים ב”אינסטנט”, ואין סוף בחירות והחלטות המאפיינות את חיינו. במקביל קיבלנו את חוסר הוודאות של תחרויות בינלאומיות ואיבוד תחושת הביטחון במקום העבודה. עידן השינויים הגיעו אפילו ליפן, ושחק גם שם את האמון רב השנים של מקום עבודה “מהערסל עד לקבר”.

כתוצאה, אנשים היום יותר  מתמיד דורשים ומצפים מהמקום ומעצמם בנושא העבודה. דורשים ומצפים לדברים מופשטים אך ערכיים כגון אתגר, אוטונומיה, קידום מקצועי ואישי. השאיפה היום היא זאת של קריירה, במובן הרחב של המילה, היכן שהאדם מפתח את עצמו ועבודתו בכיוונים ומקומות שונים במשך חייו.

שמועות על אהבה ומשמעות במקום העבודה
מחקר אמריקאי אחר מראה שבמקביל לעליית רמת הציפיות מעצמנו כאנשים עובדים ישנה עלייה בתסכול שלנו בניהול האיזון בין החיים לעבודה.
כ- 80% מעובדים אמריקאים רוצים להיות בבית יותר, ו כ- 60% נותנים לעצמם ציון נכשל” בהצלחתם לאזן בין מה שקורה בעבודה ובין מה אמור לקרות בבית.
העובדה היא שאנו מבלים הרבה יותר במחיצת אנשים זרים ופחות אהובים עלינו מאשר הפוך. מוזר, אבל זו המציאות.

קשה להתעלם מהדמיון בין שימוש המילה “עבודה” במובן הדתי (למשל, “לעבוד את ה’ “) והעבודה שאנו מבלים בה כל-כך הרבה שעות.
בשני המקרים עולה תחושה של טוטאליות. בעידן המודרני, נדמה שכאילו הרווחנו דברים מסוימים ואיבדנו אחרים.
הפסיכולוג אריק פרום פעם כתב שבעידן המודרני פיתחנו אוריינטציה שיווקית כלפי עצמנו: שמנו בצד את חלומותינו, את התקווה של נעורינו וניסינו לעצב אתאישיותנו, בחירותנו והחלטותינו בהתאם למה שה”שוק רוצה”, בתקווה שזה יביא לנו את סולם הביטחון בחיים.

בפילוסופיה הבודהיסטית קיים עיקרון שהאדם צריך לשאוף ל “פרנסה נאותה”-  right livelihood, שמשמעו איננו דווקא “עבודה חדשה”, אלא “עבודה ממקום אחר”, ללא אלימות, ממקום של הגשמה אישית, תרומה לחברה, אהבה ומשמעות.
הייתכן דבר כזה?

“There’ll be two dates on your tombstone, and all your friends will read ‘em, But all that’s gonna matter is that little dash between ‘em.” (Kevin Welch)

במאה ה21 יותר ויותר מאתנו מתעוררים ב”אמצע החיים” (30+, 40+, 50+) ומרגישים שהגיע הזמן לשינוי מקצועי. בשינוי כזה לא מדובר רק בכתיבת קורות חיים עם ספין חדש או מילים אחרות,  אלא לשינוי אשר תופס את העבודה כדבר מרכזי בהגשמתו האישית של האדם. העבודה כערוץ מרכזי ומהותי למיצוי הפוטנציאל האישי והשארת חותם בחיינו בעולם הזה.

לשינוי קריירה באמצע החיים יש תפיסת עולם משלו, כלים, דרכים וסוגי תמיכה והכוונה משלו. ועל זה בהמשך.

“Don’t ask yourself what the world needs. Ask yourself: what makes you come alive and then go do that. Because what the world needs is people that have come alive”, (Harold Thurman Whitman)

מה העבודה הזאת לכם? חלק א’

50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת.

Real success is finding your lifework in the work that you love” – David McCullough”

מחקר שיצא ב 2005 בישר לנו ש כ 50% מהעובדים בארה”ב מרוצים מעבודתם. ללא צורך בכישורי חשבון מפותחים, ניתן להבין מתוך זה ש כ 50% מהעובדים בארה”ב אינם מרוצים מעבודתם!

וואו! זאת אומרת שמתוך 300,000,000 אמריקאים ישנם הרבה מיליונים שמסתובבים ללא סיפוק מפעילותם היומיומית. מיליונים שייתכן וקמים ללא חשק כל בוקר, מספר דומה של “מקטרים” על הבוס,  או כאלה  הנמצאים ב”חיפושים” בכל הכוונים. ואני תוהה, כיצד אותו אדם “לא מרוצה” משפיע על שותפיו לחיים, ילדיו וכל סביבתו הקרובה? התמונה שעולה בראשי אינה של אדם מחייך. עצוב, אני חושב, אפילו  עצוב מאוד. נכון זה ”שם” באמריקה, אבל אני מסופק אם בארץ הקודש יש סיבה לחשוב שהמצב שונה. וגם פה  המספרים יגיעו ל שש ספרות.

“There can be no joy of life without joy of your work”,(Thomas Aquinas)

בואו נדבר רגע אחד על כסף

כדאי לעצור רגע ולהרהר עד כמה נושא העבודה הוא מרכזי בחיינו. אתם מכירים את התחושה כאילו העבודה פשוט השתלטה לנו על החיים? נדמה כאילו רובנו מבלים את רוב ימינו- כמעט כל יום בשבוע!- בעבודה, בדרך לשם, בדרך משם, בדיון ושיחה על מה היה שם, בתכנון ובדאגה על “מה יהיה?”. לצערנו, המנגינה הזאת אינה פוסחת עלינו גם בלילה, ולשם היא נדחפת לתוך שנתינו וחלומותינו.

מה זאת “עבודה” בעצם ולמה אנו עושים אותה? שאלת תם זו למעשה הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת. אם נשאל אותה לקהל הרחב ייתכן ונקבל תשובות מהסוג של ” עובדים על מנת לעשות כסף”, “אם אין קמח אין תורה”, וכיוצא באלה. כלומר, ברור כשמש שהסיבה שאנו עובדים היא על מנת להביא את לחמנו. במילים אחרות- כסף!

אך תשובות אלה, נכונות אשר יהיו, הן רחוקות מאוד מלשקף את התמונה השלמה. לנושא העבודה בחיינו יש עוצמה מעל ומעבר לנוסחה הכלכלית. לרבים מאוד מאתנו (רבים מדי?) העבודה בחיינו מהווה חלק מרכזי בזהותנו, בדימוי והביטחון העצמי, בשייכות החברתית שלנו, ובאיזה מצב רוח אנו מתחילים ומסיימים את ימנו. מי מאתנו לא חווה – או  מכיר היטב אדם אחר שחווה-  את הקושי (ולרבים בינינו ניתן לאומר גם הטראומה) של איבוד מקום עבודה עקב פיטורין, סגירת חברה, יציאה לפנסיה, בין שאר סיבות לפירוק החבילה.

מאידך גיסה, אנו חיים בעידן  שבו יש ארגון כמו workaholics anonymous אשר מסייע לאנשים להפסיק לעבוד ולאזן חלקים שונים של חייהם. האם הוורקוהוליסטים האלה הם כך רק בגלל הרצון לעשות כסף?בוודאי שלא! עבודה- פנים שונות לה, ללא ספק.


עבדים היינו ומה קורה היום? על כך ועוד בחלק הבא.

העוצמה שבסיפור העסקי למנהלים

What do I next with my life?Get Coached!

Are you a Jumper or a Planner?

יש אמרה יפה המיוחסת לרוברט בנצ’לי שאומרת משהו כזה: ” יש שני סוגי אנשים בעולם, אלה שמאמינים שישנם שני סוגים של אנשים בעולם ואלה שאינם מאמינים שיש שני סוגים של אנשים”.

למעשה, ברור שיש הרבה יותר משני סוגים של אנשים לכמעט כל דבר בחיים. ובכל זאת, אני מוצא שכן ניתן להגיד בצורה גורפת שישנם שני סוגים של אנשים  שאנו רואים לעיתים תכופות השוקלים הקמה של מיזם חדש: ה “קופצים ראש”-   - “Jumpers” ו”המתכננים”-”planners”. “קופצים הראש” מונעים על ידי אנרגית היצירתיות הפורצת לכל עבר, ההתלהבות המשכנעת והדרייב שגורמת לעומדים בצד לא פעם להיכנס פנימה לתוך המערבולת ולהפסיק לעמוד בצד. הם החברה האינטואיטיביים שלנו ואין להם הרבה סבלנות, (ולעיתים אולי חסרים גם הכישורים הדרושים), להציב תכנית מסודרת על ציר הזמן, ולא פעם נתקלים אפילו בנימה של זלזול שלהם כלפי ה”פקידים” שביננו. קופצים הראש הם האופטימיים הגדולים של עולמנו, הכריזמטיים, אנשי החזון שכה חשובים לנו בעולם. מצד שני, אם תמצא את עצמך עומד נגד הזרם שלהם אתה עלול להימנות על ה”שליליים” שבעיניהם או הפחדנים שלא רואים את המציאות, והם יכולים למחוק אתכם די מהר…

ומה לגבי ה”מתכננים” שלנו? הם החברים שלנו שלא מפסיקים לדרוש עוד בדיקה, עוד מידע, תכניות “לטווח ארוך”, עוד “פיילוט”, לעיתים קרובות נשמע אותם אומרים, “אני עוד לא מוכנה”, “זה מהר מדי בשבילי”, אין לי אתה*** או את ה***, “שיהיה לי אז הכל ייראה אחרת”. למתכננים יש אין-סוף התלבטויות וחייבים להתייחס לכל אחת ואחת. הדבר היפה עם המתכננים הוא שאם כבר התחלת להניע את הפרויקט אתה יודע שיש לו בסיס, יש תכנית, יש לאן ללכת ולא “ממציאים תוך כדי”. אתה יכול גם לרתום אחרים יותר בקלות כשאתה יודע להראות גם את התמונה הגדולה וגם “על מה נעבוד מחר”. ראוי להערכה. מצד שני…אפשר “למות מהם” לפעמים, המתכננים לעיתים שוכחים שבעסקים מתכננים על מנת לעשות עסקים מוצלחים ולא עושים תכנון רק בכדי לעשות תכנון!

אז מה עושים? אני מוצא שדברי קהלת מתאימים ביותר פה- “עת לכל דבר מתחת לשמש”. על מנת להניע, למקד ולקבל את הביטחון שאכן מדובר במוצר\שרות חדש ולא “עוד רעיון מיני רבים”, אין תחליף לשלב הראשון של תכנון. הזמן והכסף המושקעים לתכנון, בדיקת שוק, ניתוח אלטרנטיבות ותסריטים, וכמובן הבדיקה שהאדם\יזם עושה עם עצמו- אין תחליף להם! זה מבדיל את ה”רציני” מה”גחמה” ונותן דחיפה משמעותית ביותר לאחיזה במציאות, מבלי לכבות את אש הלהט וההתלהבות.

אבל, זהירות!! לא מעט אנו פוגשים  את מה שהאמריקאים מכנים “Analysis Paralysis” , שהוא סינדרום שיכול להעיד על פחד נסתר, נושאים לא פתורים מתחת לפני השטח ואף לסוג של “בריחה ממשהו” במקום “יצירה של משהו”. היזהרו במיוחד מהפרפקציונסטים שביננו ומהפרפקציוניזם שאורב לכולנו בתוכנו, הפרפקציונם הזה יודע מצוין לחבל בתהליכים בצורה איתנה.  ה”פרפקציוניזם המתעלל” ידע כבר למנוע “לידות רבות” של רעיונות ומיזמים טובים בעולם, וזה חבל, בדרישתו של “או הכל או לא כלום!”.

אז בסוף מגיעים למילה היפה הזאת הנקראת “איזון”, הצורך הבסיסי שלנו לקבל גם מזה וגם למזה. אני מציע לתת זכות קדימה לקופצים בראש, בתנאי שכל אחד כזה יעבור כמה שלבים של בדיקה- עם אחרים, יועץ, מאמן או לכל הפחות אירוע שבו הוא מציג לאחרים ומקבל משוב מהם. זכות קדימה לקופצים מתמזג עם פורמט שמחייב קצת “ארץ” ל”שמיים”, קצת אחיזה בכאן ועכשיו  שאותו מביאים לנו המתכננים. ולתוך כל המרק הזה אין לשכוח שבסופו של דבר יש לתאם ציפיות, לארגן מימון בסיסי ונקודות ציון בדרך. ובסוף? ובסוף יש לנו את דינאמיקת החיים והעסקים שתופסת פיקוד. טעם החיים וטעם העסקים. בהצלחה!