לא מזמן קראתי בדיחה על דחיינות וניהול זמן לקוי מפי מרצה אמריקאי מפורסם: הרופא פונה לפציינט שלו בקליניקה ואומר לו: “ביל, יש לי חדשות רעות וגם חדשות גרועות יותר. במה להתחיל?”. ביל ביקש את החדשות הרעות קודם. “נו, טוב”, אמר הרופא בעצב, “קיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות שלך ויש לך רק 24 שעות לחיות”. ביל, המום, שואל: “דוקטור, אם אלה החדשות הרעות מה יכול להיות גרוע מזה?”. הרופא ענה בהתנצלות: “קיבלנו את התשובה אתמול אבל שכחנו לעדכן לך”.

יש משהו משעשע בהתבוננות באדם שעושה כל-כך הרבה מאמצים לא לעשות משהו. משעשע, אולי, אבל שעשוע די יקר יש לומר. בארה”ב מעריכים שכ- 20% מכלל האוכלוסייה כולה נחשבים ל”דחיינים כרוניים” (כשמדובר בסטודנטים המספרים עולים ל 90% !)

סקר שעשתה חברת H&R Block בארה”ב מצא שאנשים שהמתינו עד הרגע האחרון להגשת הדו”ח השנתי לתשלום מיסים שילמו בממוצע$ 400 יותר מאלה שדאגו לכך קודם. הנזק הכולל של סכומים אלה הגיע כמעט לחצי מיליארד דולר ב-2002! ואני תוהה, חוץ מהמחירים הפיננסים, מהם המחירים האישיים, הבריאותיים והחברתיים שאותם דחיינים בינינו משלמים על ה”תענוג” הזה בחייהם?

מדוע אנו דוחים כל-כך הרבה בחיינו? מדוע אנו לא מקפידים על ניהול זמן נכון? אם כה ברור שיש לנו הרבה מה להפסיד ומעט מדי להרוויח מכך?

דחיית משימה מצביעה על חוסר בטחון בביצועה.

המומחים מספרים שיכולות להיות מגוון סיבות להסביר למה אדם דוחה דברים בצורה כרונית בחיים: מצוקות פסיכולוגיות עמוקות אצל האדם (כמו דיכאון), ביטוי מסוים ולא מודע של כעסים או מרדנות, סימפטום של ADHD, הפרעת קשב וריכוז או תופעות מורכבות יותר.

אך הסיבה הנפוצה ביותר לתופעת הדחיינות היא כנראה תחושה של חוסר ביטחון שיש לנו לגבי יכולתנו למלא משימה מסוימת או להתמודד עם מצב מסוים. במרבית המקרים התחושה הזאת מתקשרת לפחד מכישלון שמא לא נצליח “לספק את הסחורה” , ואז הרעיון לדחות את כל הסיפור הזה פתאום נראה לנו לא כל- כך רע…

החוקרים מספרים על קשר הדוק בין הדחף שלנו לאימפולסיביות, הצורך בסיפוקים מיידים, והתופעה של “אעשה את זה מחר, יש לי זמן”. אנשים אימפולסיביים מעריכים מה שנמצא מולם היום הרבה יותר ממה שעשוי או עלול לקרות מחר. עמידה בלוחות זמנים לא מדבר אליהם, אין מוטיבציה ואין אנרגיה להתחיל לפעול כי לא ממש חשים את הלחץ של אותו תאריך העתידי כאשר כל תשומת ליבם נמצאת ב”כאן ועכשיו”.

ומה קורה שהדד ליין בפתח? אלא שאז הדחיינים קמים פתאום לתחייה, מקבלים את ה”מוזה” ועובדים לתוך הלילה. כוס קפה אחת אחרי השנייה, אבל עם שחר החומר מוכן (איכשהו) ורק אז הגוף והמוח מוכנים ללכת לישון.

מחקר קנדי באוניברסיטת קלגרי מצא שכאשר דחיינים מתחילים לפעול הם עושים זאת בצורה מסחררת, בקצב של פי 11 מהממוצע! ומכאן נולדה, כנראה, האמרה הידועה, “אני עובד הכי טוב תחת לחץ”. התיזה מעניינת, ללא ספק, אך ייתכן והמיתוס מסתיר קצת את האמת. חוקרים בנושא רואים את התופעה יותר כ”סיפור נחמד לדחיין”, רציונל תומך עבורו בכדי שיכול להצדיק לעצמו את ההרגלים המושרשים. לא קל לאדם להכיר בבזבוזים אדירים במשאביו ובמחירים שונים וכואבים שהוא משלם בנושאים שפחות נראים לעין כגון סטרס, בריאות ומערכות יחסים.

יש מילה נוספת שבדרך כלל משתרבבת לתוך תופעת הדחיינות והיא הפרפקציוניזם. אם תשאלו דחיינים רבים למה הם צריכים להגיע לדקה ה90 בכדי להזיז עניינים ייתכן ותקבלו תשובה מעין, “אני פרפקציוניסט- אם זה לא מושלם קשה לי לוותר על האיכות ולסיים את העבודה (או לקבל את ההחלטה)”.

האמנם? האם השאיפה לשלמות היא סיבה לדחיינות או שמא עוד “סיפור” נוח לדחיין המשמש בו כתירוץ לגיטימי (ואפילו מוערך!) לדחיינות בעיני הסביבה? ולפי אותו מחקר קנדי, פרפקציוניסטים לא נוטים לדחות יותר אלא רק מודאגים יותר מהשלכות הדחייה ומדברים על זה יותר. בקיצור, יש הרבה דחיינים שהם פרפקציוניסטים וגם ההיפך הוא נכון, אבל אין בהכרח קשר נסיבתי בין השניים.

אז איך מתגברים על דחיינות?

על כך בכתבה הבאה.

“אמונת הדחיין”:

I shall always decide not to decide, unless of course I decide to change my mind. (from “The Procrastinator’s Creed”)