רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

חברים יקרים: Are you Playing a Bigger Game?

אין לי סיבה לשלוף מהשרוול באשר “למה” זה קורה, אבל אין ספק שזו המציאות: אנחנו נוטים  לשחק “משחק קטן” בחיים.
במילים אחרות, אנו נוטים להעדיף את אזור הנוחות מעל אזור ההזדמנות, לדבוק ב”בטוח” גם כשלא כל-כך “בטוח”, ולהיאחז במסגרת ה”זהות שלנו” בקורות חיים של העבר במקום להתמקד ב “מיצוי פוטנציאל” לעבר העתיד.

אני סבור שישנם הרבה בעלי -מקצוע שיודעים לטפל טוב יותר מאיתנו- המאמנים- במצוקות, פתולוגיות ומשברים של החיים- כבודם במקומם מונח.
אך לא ראיתי בימי מקצוע שיש בידו להעצים את האדם בלהיכנס לנעליים גדולות יותר, חזון רחב יותר ולקפוץ גבוה יוצר לתוך “גדולתו הייחודית”, מאשר מקצוע הקוצ’ניג, כאשר הוא מופעל נכון ובעוצמה על ידי מאמן מיומן.
אנחנו המאמנים חייבים להזכיר לעצמנו- וגם לאחרים- שזאת היא ייעודנו במלוא מובן המילה: להחזיק את הלפיד למתאמן ולגרום לכך שהוא יראה, יתרגש ויפעל לעבר ה bigger game של חייו.

דוגמאות מההיסטוריה ל bigger game הן פשוט מרגשות:

זוכרים את מהטמה גנדי? הוא היה עורך-דין בינוני ממשפחה במעמד הבינוני שבקושי הצליח לעבור את מבחני התואר וקבלת הרישיון.
ומה עם נלסון מנדלה? הבחור ברח מהבית, פוטר מעבודותו  הראשונה.
אמא תרזה? היתה מורה בבית-ספר בגיל העמידה עד שהחליטה להקדיש את שארית חייה לעזור לעניים ביותר,וכל זה בלי גרוש על ה…
אלברט שוויצר, בתחילת המאה ה-20 , ניגן באורגן בתפילות בכנסיה בשוויץ עבור גרושים, כי לא היתה לו דרך אחרת להרוויח כסף בכדי ללמוד רפואה.
רק בגיל 36 סיים את לימודיו ונסע לאפריקה לפתוח בית- חולים.
ויותר קרוב אלינו בזמן היה לך ולנסיה, עובד נמל פולני מובטל שלא סיים תיכון, שהרים את הכפפה של אקטיביזם חברתי למען הפועלים- פעילות שזיכתה אותו בפרס נובל ולהתמנות כנשיא פולין.

אולי אתם חושבים: “איפה הם ואיפה אני”, רק המעטים ביותר זוכים לסיפור הוליוודי כזה….
היתה לכם מחשבה כזאת? אם כן, תורידו אותה- היא לא במקום.
כל אדם חופשי (ולצערי, יש יותר מדי בני-אדם שחופש אינו מנת חלקם), יכול “לשחק את המשחק הגדול יותר” עכשיו, כאן, במיידי וללא שום התלבטות נוספת.
כי זה מתחיל בראש, במחשבה, בראייה חדשה, ב re-framing הפשוט ביותר, כמו כשקורה לאדם  שראייתו כבר לא “מי יודע מה” פתאום מרכיב משקפיים ו ,Voilla  רואה את כל מה שלא ראה קודם לכן…
כי אותן משקפיים לא היו במקום שהיו צריכות להיות- מעל האף ומול העיניים!

לשחק משחק גדול יותר הוא ממש לא דבר מופשט, מרחף, תלוש מהמציאות.
הוא דבר ברור, על הקרקע ומחולל מציאות! אני מדבר על האדם שיושב על הגדר ויודע היטב שכשהוא סוף-סוף יקפוץ ממנה לתוך המגרש המציאות תשתנה לו מיידית.
על האדם שתמיד “יש לו רעיון” אבל הרעיון מעולם לא יצא לאור, לא נכתב על הדף ולכן, לא הפך למציאות.
ועל רצונו של אדם לדרוש תשלום גבוה יותר עבור שרות\מוצר\משכורת, ומחליט להתגבר על הפחד ולקחת את הצעד ולקפוץ למים.
אני גם מדבר על שינוי הרגלי התקשורת עם הסביבה: אם מדובר בהרגל של “ריצוי יתר”, דחיינות כרונית, או חיים שבהם הגבולות אינם באמת גבולות.
לשחק משחק גדול מחייב אותנו קודם כל להתמקד בלראות את הנולד שלנו, לייצר את התכנית הנכונה ואת המנגנון שיביא אותנו לעבר החזון והמטרות (accountability ).

ישנו סיפור שאני מאמין מרביתכם מכירים- אותו משל שלא חשוב כמה פעמים אתה שומע אותו הוא תמיד מקפיץ אותך לרמת חשיבה אחרת על עצמך ועל דרכך:

אדם עובר אורח- תייר, בחלק מהסיפורים- עבר ליד אתר בנייה וצפה בשלושה פועלים עמלים בעבודתם מתחת לשמש הלוהטת, מרימים ומניחים אבן על אבן.
ניגש לאחד מהם ושאל: “מה אתה עושה?” והפועל ענה: ” אני מעביר ומניח אבני- בנייה”.
ניגש לפועל אחר ושאל אותה שאלה, והתשובה שהוא קבל: “אני עובד על מנת שיהיה לי כסף לפרנס את משפחתי”.
בסוף ניגש לאדם שלישי עם אותה שאלה, והפעם שמע את התשובה הבאה: “מה אני עושה אתה שואל?  אני בונה קתדלרה”.
אותה עבודה, אותו מקום, 3 אנשים שונים, 3 תשובת שונות.

ההחלטה היא בידנו: ה bigger game הוא זה של בוני-הקתדרלות למיניהם. גם אתה יכול להיות אחד מהם. לא רק למענך,אלא גם למעננו. חסרים לנו בוני-קתדרלות. מאוד חסר.

הוספת תגובה