רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

לחיות בארץ לא נורמאלית

כן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש ליכן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש לי רק את התחושות והיכולת להגיד את זה: מדינת ישראל זה מקום לא נורמאלי, על זה אין לי שום ספק. ובכל זאת אני פה ואין לי שום תכנית לא להיות פה…

בעיקר בתקופה הזאת, פעמיים בשנה יורד עלי ה”ענן”, בשני הגושים, הגוש הראשון שמתחיל כשבועיים לפני פסח ונגמר כשלושה ימים אחרי יום העצמאות , נקרא לו “גוש האביב”. והגוש השני, אותו נכנה “גוש הסתיו”, שמתחיל כשבועיים לפני ראש השנה ונגמר שלושה ימים אחרי האיסרו חג של החג האחרון של סוכות, הרי הוא שמיני עצרת וגם שמחת תורה וגם עוד כמה דברים בטח. ביחד שני הגושים תופסים כ 25% של השנה, כאשר המשקל הסגולי שלהם הרבה יותר גדול.

אז מה יש פה לא כל-כך נורמאלי? באמת, אמרו לי באינטרנט צריך לכתוב קצר וזאת שאלה שמצריכה תשובה ארוכה, אז אעשה אותו בקיצור, רק ה highlights. לא נורמאלי בעיני ש:

· שבועיים לפני תחילתו של כל גוש יש את ה”הכנה לגוש” ואנשים כבר לא עונים לך לטלפון, לא מחזירים תשובה ואם כן אז כמובן התשובה היא ” אחרי החגים”, ולא לדבר על זה שאם אתה כן תופס אותם לשיחה אז הם מה זה לחוצים שאין להם זמן לדבר, לעשות, לבצע….וכמובן, מכאן יש לך את כל הדחייה של הפגישות ומזיזים את שעה לכאן ואחר-כך לשם, ואחר-כך מסמסמים לך מהדרך “אני בפקק , אגיע עוד 10 דקות”, שכמובן יוצא 45 דקות…ויחד עם כל זה אני רואה כמה אני הפכתי להיות לא יעיל, פתאום עובד ללא אנרגיה ולא ממש מגיע ליעדים שלי.

· והחגים, אוי החגים! הקטע עם סדר הפסח הוא ממש ראוי לקבל פרס גינס לטקס הבלתי- שפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לא ראיתם את ההצגה של הקאמרי “משפחה חמה” אז רוצו ותראו- ממש יהלום, שם רואים את הכל, מכל הזויות האפשריות. איך אפשר להפוך פולחן עם משמעות מהותית נהדרת לאיחוד משפחות מעצבן, מעייף, מלחיץ, ועוד כמה דברים שאחסוך מכם…

· ואם כבר יצאנו מעבדות, לא עובר שבוע והנה אנחנו ביום הישראלי ביותר שאפשר ליצור- יום השואה. אני בן לניצול שואה המאוד מודע לחשיבות של האסון הנוראי ביותר שקרה לעם היהודי בכל שנות קיומו, אני אומר, “די עם פולחן העצב והמוות”, לקחנו את הדבר הנוראי הזה ועשינו ממנו את כל תורתנו ואת כל זהותנו- ולא פעם מלווה עם תחושה של “כל העולם נגדנו ורק אנחנו עם של מוסר ותורה”- האם זה באמת מכבד את זכרם של ששת מיליוני הנספים? חברים, חייבים לזכור ולא לשכוח, לתעד, ללמד, לתת מקום לניצולים לספר, ולא פחות חשוב, לסייע להם לחיות ולהתמודד עם החיים כקשישים…
מניין הגענו להתמכרות למדיה החוגגת נונ-סטופ, התערובת הזאת בתקשורת לסיפורי זוועה שמזכיר לי יותר צימאון להתמכרות ותרבות הריאלטי מאשר באמת מקום אותנטי לכבד את זכרם של הנספים….
ושלא נשכח את הפוליטיזציה של השואה שתמיד עולה כשכדאי למישהו לעשות משהו עם זה- גועל נפש….ותגידו, איך אנחנו צריכים לעבוד ולהתרכז באי-מיילים שלנו שכל היום יש סיפורי שואה ברדיו, בטלביזיה בעיתונים—-תגידו, זה נורמאלי לעבוד ו”להיות באושוויץ” בו זמנית?

· ולא עבר שבוע, עוד לא התאוששנו מהטלביזיה והשואה, למעשה הטלביזיה מכינה אותנו כבר ממוצאי יום השואה (לא לאבד שנייה מלפמפם לנו כל הזמן על “שואה-תקומה”) והנה מכינים אותנו לפרק ב’- “יום הזיכרון”- שוב אותן מנגינות, אותה מועקה, רק הפעם הוא “כאן ועכשיו” אין שם טעם של גלות אלא ממש כאן בשכונה, בכביש המהיר, הזיכרון של אז הוא הזיכרון של היום, והכי מפחיד- לא רואים את הסוף, וגם לא התחלה של הסוף, ולא ההתחלה של ההתחלה של הסוף….י
ום קשה הוא יום הזיכרון, גם כאן, הצפירה חותכת את הנשמה, מצפים שנענה על אי-מיילים כאשר הבכי באוזן- תגידו, זה נקרא נורמאלי?

· והנה, שעה 20:00 יום הזיכרון, הגיע זמן לעבור ל”ערוץ השמחה”, מתחילים להעביר את הקצב של המוזיקה ברדיו, עוד מעט…
עוד מעט הטקס עם ה”תפארת מדינת ישראל”….
עוד מעט יהיו בילויים מהמטופשים והרדודים ביותר בכל הארץ, הרי צריכים לשמוח, לא?
ולמחרת חג של הקרניבורים, חג המנגל- דבר שאני לא יודע לעשות ולא מתחבר אליו, הנה עכשיו אמרתי, אני ממש לא גבר, אני יודע…

והפקקים!!!!! איך, איך אפשר להעביר כל-כך הרבה שעות בתוך קופסה ומזגן, להמתין, להמתין, ולהמתין ולראות את החוצפנים והשחצנים בג’יפים ועוד כאלה עוקפים ודוחפים, העיקר שהם יגיעו, מה זה משנה שצריכים לעקוף 30 מכוניות ולסכן את כולם…

לא, זה לא נורמאלי, אין לי מילים אחרות.

אבל אני פה, כמו עוד 7 מליון +, פה, מחכה לדרמה החדשה במדינה שכינה אותה ידיד, רופא נוירולוג בכיר, “מדינה של הפרעת קשב וריכוז”, הכל “עכשיו, מהר…בשביל מה כל התכנון ודיבורים האלה….”.

חגים שמחים לששון. מדינה לא נורמאלית.

הוספת תגובה