רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

האומץ להיות שונה – חלק ב’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה – חלק שני ואחרון.

אבוד בטוקיו

זה היה כעשור לפני שהפך להיות טרנד לאומי, אבל גם אני פניתי לטיול למזרח הרחוק.
אצלי ה”טיול” התארך קצת יותר מהמתוכנן, במקום שנה נשארתי קרוב לחמש.
ושם למדתי הרבה, כולל כמה דברים על מה זה להיות שונה.
לדוגמא, קיבלתי זהות החדשה כשהתגוררתי ביפן מספר שנים- זו של “גייג’ין”, “זר”, דומה לסטאטוס של “גוי” בלקסיקון היהודי המסורתי.
הפעם כבר לא היה חשוב לא הלאום, לא השפה, לא המבטא ולא גודל הדשא.
פשוט, “גייג’ין”, זה מספיק לא צריך יותר מזה.
אתה שונה, אתה לא משלנו, לטוב ולרע, נקודה.

נושא ה”שונות מהסטנדרטי” ליוותה אותי שנים בהתפתחותי המקצועית, למרות שלא תמיד זיהיתי אותה.
אתם בוודאי מכירים את הילדים האלה, שהפכו אחר-כך למבוגרים, שתמיד ידעו מה הם “רוצים להיות” כשיהיו גדולים, לא? אז אם כן, אני הייתי בדיוק הפוך מהם.
היה נדמה לי ש”הם” תמיד ידעו מה ש”רצו להיות”- רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
ואני? אני תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
אבל מה כן? מה כן, זה כנראה יותר מסובך…
אצלי מה שבלט הוא ה”זרימה” המתמדת, זו שהעשירה את חיי מצד אחד אבל, מצד שני, גם שלטה בי הרבה יותר ממה שאני שלטתי בה.
התעניינתי בהרבה, וגם לא התעניינתי בכלום…אז מה אהיה כשאהיה גדול?

למרות שהוסמכתי ממוסד אמריקאי מוביל בעולם לניהול עסקים בינלאומיים, והזדמנויות עבודה כמנהל שווק ופיתוח עסקי לא חסרו, ה”דרך” לקחה אותי לכוונים שלא תכננתי.
דרכי המקצועית לקחה אותי לשווק בעולם ההי-טק.
הייתי מוקף מהנדסים, קצת עוף מוזר.
שם אמרו לי שאני בסדר אבל רק חבל שאני לא מהנדס, הייתי מצליח יותר ככה.
ובהמשך הקריירה הגעתי לתחום הביוטכנולוגיה, כאשר שם אמרו לי שאני בסדר אך רק חבל שאני לא למדתי תואר שני במגמה מדעית, זה היה עוזר לי להתקדם יותר.
אפילו כשהגעתי לאחר שנים לייעודי המקצועי, להיות מאמן, לא פסקו הקולות החיצוניים.
גם פה הקולות אמרו לי שאני בסדר, רק חבל שלא למדתי פסיכולוגיה, זה היה עוזר לי להתקדם.

אך הפעם זה היה שונה.
הפעם חשתי בתוכי את האושר, ההתלהבות, היצירה והתרומה שאני נותן לאחרים, ובזה התרומה לעצמי בניצול הפוטנציאל שבי.
מספיק שנים רצתי אחרי המקצוע שלא ידעתי מהו, (ואולי חיכה לי שאגיע בשל ומוכן?).
בכל זאת, הפעם ידעתי ש “אין מצב” ודבר שיזיז אותי מדרכי, פשוט השתקתי את כל הרעש מסביב ורצתי קדימה.
פתגם עממי חכם אומר, “השביל חכם מההולך בו”.
האם יוצר הפתגם הזה חשב עלי שכתב אותו?…לוקח זמן אבל בסוף התובנות מגיעות.

השונות כמנגנון הישרדותי בטבע

למדתי עם השנים שלא רק שהשונות אינה דבר שצריך למחוק ולהצטער עליה, אלא אשרי השונים שלמדו את סודה ועוצמתה! העולם חי בזכות השונות, ובלעדיה הוא נופל.
האם שכחנו את זה או שאולי אף פעם לא חשבנו על זה כך? אם רק נתבונן קצרות בעולם נוכל לראות את הברכה שבשונות.

בטבע- וזה כולל גם אותנו בני האדם- מגוון גנטי מאפשר אוכלוסיות מסוימות לשרוד ולצמוח; אוכלוסיות שמתקיים בהן inbreeding הן פגיעות יותר ובעלות סיכוי גדול יותר למחלות גנטיות,ירידה בתוחלת ואיכות החיים וגם לכיליון.
שונה זה לא רק טוב, זה חיוני!

חקלאות המבוססת על גידול אחד- -mono-culture היא מרשם לאסון.
באירלנד ב 1846 יותר ממיליון אנשים מתו ועוד מליון נדדו ממקום למקום בגלל שהאכלוסיה זרעה רק שני סוגים של תפוחי אדמה, שלא עמדו נגד מחלות שתקפו.
החקלאות ניזונה מגיוון רב.
היא זקוקה לשונה.

ארגונים המנוהלים על ידי אחידות בחשיבה, ללא קבלה ושמיעה של השונים והחושבים אחרת, יושבים על חומר נפץ.
תופעת ה Groupthink מכרסמת באותן מסגרות שבהן עובדים ומנהלים חוששים לבטא דעות שונות, להתנהל שונה ולהיות שונה.
הם מעדיפים במקום זה לשתוק וללכת אחרי הרבים, לא לעשות גלים.

מערכות מסוג אלה יכולות להתעלם משימת לב לבעיות טכניות כמו באסון המעבורת “צ’לנגר” שהתרסקה, או השתתקותם של מערכות כמו המודיעין הישראלי של 1973, בגלל הפחד לערער את ה”קונספצייה” שהובילה למלחמת יום כיפור אלפי חיילים נהרגו ועשרות אלפי משפחות מתו מבפנים בעודן בחיים.

ישנו משהו לקוי בדרך שבה אנו חיים ומתחנכים ,הדרך הדוחפת אותנו לפחד מהשונה ולהטות את עצמנו לכוון הדומה, עם כל המחיר שבו.
אני תוהה כיצד ניתן להשפיע על עצמנו, על ילדינו ועל הסובבים אותנו לכבד ולטפח יותר את השונה שבנו, למענם, למעננו ולמען עולם טוב יותר.

זה לא פשוט להיות אני
ישנו פתגם חסידי מקסים, מפיו של רבי זוסיא מאניפולי: “אינני חושש שמא ישאלוני בעולם האמת למה לא הייתי משה רבנו; על כך אדע מה להשיב. אבל מה אשיב כשישאלוני למה לא היית זוסיא!”

הנשיא ברק אובמה לא יודע את זה, וכנראה אף פעם גם לא ידע, אבל לי ולו יש הרבה במשותף.
ראשית כל אני לעולם לא אהיה ברק אובמה והוא לעולם לא יהיה רוני דוניץ.
הדבר השני הוא שלשנינו יש המשך עבודה קשה לפנינו: הוא להיות ברק אובמה ואני להיות רוני דוניץ.
אינני יודע למי ביננו מחכה עבודה קשה יותר.
ולא רק לנו העבודה הזאת קוראת.
ייתכן וכולנו נזדקק לעוד הרבה אומץ להיות שונה בלכתנו בשביל החכם מכולנו….

Recommendation- turn on your speakers and click this link to hear the one and only Pete Seeger on
“Youtube singing- “Little Boxes

האומץ להיות שונה – חלק א’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה…

Deru kugi wa utareru
המסמר שבולט חוטף על הראש” (פתגם יפני)

Literally: The nail that sticks out gets hammered down
Meaning: The nonconformist will be pounded down

אני אוהב פתגמים, ובמיוחד אימרות שפר של תרבויות סביב העולם.
את הפתגם היפני הנמצא לעיל למדתי עם תחילתה של תקופת מגורי ביפן באמצע שנות ה 80.
הפתגם הזה מיד ריתק אותי אבל גם קצת הפריע לי.
הוא “הסתדר לי” בראש עם המראה שראיתי כל יום ביומו, של אלפי גברים יפנים פורצים החוצה מקרנות הרכבת התחתית לכוון מדרגות הנעות בדרכם החוצה.
כולם לבושים בחליפות דומות להפליא, כחול כהה, פנים רציניות, ממהרים להגיע למקומות העבודה לתחילתו של עוד יום ארוך.
אך הפתגם גם קצת ערער את מנוחתי במחשבה של, “מה באמת? כולם רוצים להיות זהים אחד לשני? האם באמת כל-כך נורא להיות קצת שונה פה?”

הכל עניין של חוסר בולטות אוניברסלי
אני מוצא שאמנם פתגם מפורסם זה נולד ביפן וייתכן השפיע על דורות רבים של ילדים יפנים, אך הפחד לבלוט, להיות שונה מוצא את מקומו ללא אפליה של לאום, גזע ודת. זו היא תכונה כללית ידועה של בני האדם לדאוג לכך שנהיה דומים ומקובלים אחד על השני, שחלילה לא נמצא את עצמנו מתנגשים עם “מה יגידו” אחרים, ואכן נמצא את מקומנו בתוך העדה ולא מחוצה לה.
ייתכן ויש קשר לתיאורית האבולוציה והצורך לשרוד, ומשם קצרה הדרך לחקיקת חוקים, משפטים, הלכה, וכדומה.

יש המבקרים אותי על זאת, אבל העובדה היא שאני באופן כללי ממש נרתע מפוליטיקה, ועוד פי כמה מסתייג מהפוליטיקאים עצמם.
למרות זאת, בקמפיין לנשיאות ארה”ב של ברק אובמה התעניינתי, אם כי רק מספר ימים לפני נצחונו.
היתה מנגינה קצת אחרת לפוליטיקה שלו אבל לא למצע ולנאומיו נמשכתי, אלא לסיפור- חייו המיוחד.

ריגש אותי ממש שארצות הברית של אמריקה, ארץ שבה נולדתי ובה גדלתי, אותה אמריקה שתמיד התנהגה כאילו “כל העולם מדבר אנגלית” וכל העולם אוהב לאכול ב “מקדונלדס”, הצביעה ברוב מוחץ שהפעם ייבחר אדם שונה מאוד להוביל אותם.
אדם שנולד לנישואים בין אישה לבנה ממדינת קנסס ואבא שחור מקניה, שאחר-כך גדל במדינה המוסלמית- אינדונזיה- עד גיל 10.
ילד שלא צמח בתוך משפחה גרעינית קלאסית, אלא גר עם סבתו באיי הוואי, רחוק מאימו שחיתה מעבר לאוקיינוס.
אמריקה בחרה באיש ששמו האמצעי הוא “חוסיין”, כאשר רק לפני כמה שנים אדם אחר עם שם זה (סדאם, כמובן), הוביל את “ציר הרשע” של האויב הגדול של ארצות הברית!
להבנתי, ארצות הברית בחרה באובמה בגלל שהוא היה שונה, ולא למרות זאת.
לא יאמן.

אני מוצא שקיים בנו פרדוקס מענין :למרות הרצון של כולנו להתקבל ו”להיות כמו אחרים” בעולם, במקביל יש לרבים מאיתנו תחושה הפוכה, שהיא תחושת ה”שונות” שלנו לעומת אחרים.
לפעמים אני תוהה אם מספר ה”מרגישים שונה” לא עולה על מספר ה”מרגישים דומה” בקרבנו? אולי מישהו חקר את הנושא הזה פעם, מעניין איזה גרפים יצאו לו בסוף.

להרגיש שונה זה “state of mind”
אני, למשל, חושב שהייתי מועמד ראוי להתקבל ל”מועדון המרגישים שונה”, למרות שללא ספק ישנם “שונים ממני” ובהרבה.
הרי תחושת השונות היא מעל הכל state of mind המושפע מדרכי התמודדות, שהן בעצמן תלויי תרבות, דת, חינוך, חברה, בין היתר.

כילד שגדל בבית-ספר יהודי בפרברי ניו-יורק, אזורי קווינס ולונג-איילנד, תמיד הרגשתי שהדשא של החברים לכיתה גדול יותר וירוק יותר.
הורי היו מהגרים בארה”ב, והמבטא בפיהם (אחד פולני\יידיש והשני ישראלי כחול לבן), היה שונה מההורים של חברי.
אני הייתי כמובן “Yankee” לכל דבר, או כך לפחות חשבתי כילד.
היה גם איזשהו נושא שונה נוסף שקראו לו “שואה” ברקע, שלא יכולתי- וגם לא רציתי- להתרחק ממנו לגמרי.

היו נסיעות בחופשות הקיץ לבקר את הקרובים הרבים שהיו בישראל, ושם גיליתי שגם לי היה מבטא- הפעם מדובר במבטא של אמריקאי שמדבר עברית.
נפגעתי קשות שצחקו עלי הילדים וישר התחלתי לעבוד על זה ולתקן את המעוות שאוכל להיות יותר כמוהם.

כשמלאו לי 21, החינוך הציוני נתן את אותותיו בהצלחה כאשר חשתי בעצמותיי שיהודי יכול להיות “יהודי שלם” רק בישראל, ואין לנו ארץ אחרת.
אך מה שגילתי הוא שבארץ קיבלתי זהות חדשה-”עולה חדש”, ולא סתם עולה חדש אלא אחד שבא מ”אמריקה”.
שאלו אותי הרבה למה באתי לפה בכלל ומה היה לי רע באמריקה.
הייתי צריך לחשוב קצת על התשובה, והיא השתנתה לאורך השנים.
במחלקת “שיפור המבטא” התקדמתי יפה, והרבה ישראלים התקשו לנחש מנין הגעתי. לפחות זה, חשבתי.

אבוד בטוקיו – איך מרגיש זר ביפן? זאת עוד בחלק הבא

הזמנה לשיחה עם טעם של פעם. ערב שילוב מוחות באווירה ביתית

הזמנה לערב מסוג אחר ובעומק אחר!

לעיתים, שיחה טובה דווקא בין אנשים שלא מכירים, או לחלופין בין בני משפחה וחברים קרובים מדורות או מקומות שונים, תגלה לשני הצדדים דברים בעלי ערך על עצמם, על אמונותיהם ועל הדברים החשובים להם.

ערב שילוב מוחות מורכב ממפגשים אותנטיים, פתוחים ודינאמיים, המבוססים על פורמט של ‘שולחנות מסתובבים’. כל שולחן מונה כ-4 אנשים, הדנים יחדיו בסוגיות מעניינות באמצעות שיחה טובה עם טעם של פעם. כל משתתף לוקח חלק במספר קבוצות שונות במהלך הערב, וזוכה לשוחח עם מגוון אנשים באווירה חברתית מהנה. ערב מרתק, מאתגר עם “יציאה מתוך השגרה” לכל המשתתפים.

יום גיוס בבקו”מ….תובנות לחיים ולעסקים

ביתי הבכורה התגייסה היום בבקו”מ, ואני למדתי עוד שיעור לחיים וגם לעסקים. אני לא מדבר על ההתרגשות הטבעית הכרוכה באותו מעמד אלא ב”טקס” הכל-כך ישראלי (שגם הוא מרגש…) שבו צפיתי וגם לקחתי חלק. איך אומרים, ש”אנחנו התגייסנו זה לא היה”, אבל גם הרבה דברים לא היו וכן היו אז. מה שכל-כך הרשים אותי הוא איך טקסים מאין אלא נוצרים מאליהם מבלי שמישהו ישקיע בזה יותר מדי.

איך זה הלך? אז ככה: מזמינים כמה עשרות- אולי כמה מאות-  בנות להתגייס, וכל בת מביאה כ-5 אנשים שבאים “להיפרד” ממנה. החמולות ממלאות את מגרשי החנייה החיצוניים כך שמתחילים לריב על חנייה ולהתעצבן עוד לפני שמגיעים. ואז מגיעים ומצטופפים במגרש פתוח, חם מאוד, הקיוסק עובד נונ-סטופ(כלומר, דוחפים ונדחפים לכל עבר),  ובמרכז ההווייה יש את הלוח האלקטרוני, מין הכלאה בין לוח טיסות בשדה תעופה בן-גוריון ומשחק כדור-סל. על הלוח מופיעים השמות של הבנות השונות עם מספרי תעודות הזהות עם ההודעה : “נא לעלות על האוטובוס”. ואז מתחילה ההתרגשות- הבכי, החיבוקים, מחיאות הכפיים, מתופפים בדרבוקות, השלטים, מה לא….קשה להישאר אדיש לכל זה, מה גם שבעוד מספר דקות גם אני נמנה על המחבקים, המנשקים, נותני העצות האחרונות (רק בלי דרבוקה…).

ואז מה? ואז, עולים על האוטובוס, לוקח כ- 20 דקות, האוטובוס נוסע, כולם צועקים, מוחים כפיים, מנפנפים לשלום מהחלונות.

ולאן האוטובוס נוסע? משהו כמו 100 מטר משם לכניסה לבקו”מ, רק שם אין כל החמולות, ההתרגשות והדרבוקות. ומתי נראה שוב את החיילות הטריות? נצטרך להתגעגע אליהן, להחזיק מעמד…היום רק יום שלישי ויגיעו הביתה רק ביום שישי!

אני חושב לעצמי על הפרידות שעליהן שמעתי של חיילים יהודים שנלקחו לצבא של הצאר הרוסי במאה ה- 19 ותחילת מאה ה- 20: לתקופות של שנה, שנתיים, שלוש, חמש….ועל החיילים האמריקאים שנפרדו ממשפחותיהם לשנה או יותר…תגידו, זה לא ממש בדיחה מה שהולך אצלנו?

ואני עונה לעצמי- “לא, ממש לא!”. מצחיק, כן, אבל מתחת לצחוק יש טקס מאוד רציני, מאוד ישראלי ואולי גם מאוד אנושי. הרי הוא הטקס שאנו ההורים חווים על בשרנו. אולי נקרא לו “טקס וויתור על שליטה”. כי הפעם באמת אין לנו שליטה, שחררנו אותה לצה”ל, מקווים ומתפללים שצה”ל ידע לטפל בה כראוי. אבל שליטה אין לנו, אולי גם קודם לא היה רק עכשיו יש לנו “חותמת”. אי- הוודאות חוגגת.

האם זה לא נכון גם לכל אסטרטגיה עסקית שניזום ונקדם? האם זה לא נכון לכל תכנית שנעלה על הכתב? מצד אחד, אין לנו שליטה בסופו של דבר, ומצד שני, אוי ואבוי לנו אם לא נחשוב קדימה, נתכנן ונתאמץ להבטיח מה שניתן. פרדוקס מהחיים.

צריכים לעלות על האוטובוס. אין ברירה. מאה מטר או לא מאה מטר, האוטובוס זז ואולי אין לנו אלא להתרגש, לצעוק וגם לנגן קצת בדרבוקה תוך כדי. אם כבר אז כבר…