רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

חברים יקרים: Are you Playing a Bigger Game?

אין לי סיבה לשלוף מהשרוול באשר “למה” זה קורה, אבל אין ספק שזו המציאות: אנחנו נוטים  לשחק “משחק קטן” בחיים.
במילים אחרות, אנו נוטים להעדיף את אזור הנוחות מעל אזור ההזדמנות, לדבוק ב”בטוח” גם כשלא כל-כך “בטוח”, ולהיאחז במסגרת ה”זהות שלנו” בקורות חיים של העבר במקום להתמקד ב “מיצוי פוטנציאל” לעבר העתיד.

אני סבור שישנם הרבה בעלי -מקצוע שיודעים לטפל טוב יותר מאיתנו- המאמנים- במצוקות, פתולוגיות ומשברים של החיים- כבודם במקומם מונח.
אך לא ראיתי בימי מקצוע שיש בידו להעצים את האדם בלהיכנס לנעליים גדולות יותר, חזון רחב יותר ולקפוץ גבוה יוצר לתוך “גדולתו הייחודית”, מאשר מקצוע הקוצ’ניג, כאשר הוא מופעל נכון ובעוצמה על ידי מאמן מיומן.
אנחנו המאמנים חייבים להזכיר לעצמנו- וגם לאחרים- שזאת היא ייעודנו במלוא מובן המילה: להחזיק את הלפיד למתאמן ולגרום לכך שהוא יראה, יתרגש ויפעל לעבר ה bigger game של חייו.

דוגמאות מההיסטוריה ל bigger game הן פשוט מרגשות:

זוכרים את מהטמה גנדי? הוא היה עורך-דין בינוני ממשפחה במעמד הבינוני שבקושי הצליח לעבור את מבחני התואר וקבלת הרישיון.
ומה עם נלסון מנדלה? הבחור ברח מהבית, פוטר מעבודותו  הראשונה.
אמא תרזה? היתה מורה בבית-ספר בגיל העמידה עד שהחליטה להקדיש את שארית חייה לעזור לעניים ביותר,וכל זה בלי גרוש על ה…
אלברט שוויצר, בתחילת המאה ה-20 , ניגן באורגן בתפילות בכנסיה בשוויץ עבור גרושים, כי לא היתה לו דרך אחרת להרוויח כסף בכדי ללמוד רפואה.
רק בגיל 36 סיים את לימודיו ונסע לאפריקה לפתוח בית- חולים.
ויותר קרוב אלינו בזמן היה לך ולנסיה, עובד נמל פולני מובטל שלא סיים תיכון, שהרים את הכפפה של אקטיביזם חברתי למען הפועלים- פעילות שזיכתה אותו בפרס נובל ולהתמנות כנשיא פולין.

אולי אתם חושבים: “איפה הם ואיפה אני”, רק המעטים ביותר זוכים לסיפור הוליוודי כזה….
היתה לכם מחשבה כזאת? אם כן, תורידו אותה- היא לא במקום.
כל אדם חופשי (ולצערי, יש יותר מדי בני-אדם שחופש אינו מנת חלקם), יכול “לשחק את המשחק הגדול יותר” עכשיו, כאן, במיידי וללא שום התלבטות נוספת.
כי זה מתחיל בראש, במחשבה, בראייה חדשה, ב re-framing הפשוט ביותר, כמו כשקורה לאדם  שראייתו כבר לא “מי יודע מה” פתאום מרכיב משקפיים ו ,Voilla  רואה את כל מה שלא ראה קודם לכן…
כי אותן משקפיים לא היו במקום שהיו צריכות להיות- מעל האף ומול העיניים!

לשחק משחק גדול יותר הוא ממש לא דבר מופשט, מרחף, תלוש מהמציאות.
הוא דבר ברור, על הקרקע ומחולל מציאות! אני מדבר על האדם שיושב על הגדר ויודע היטב שכשהוא סוף-סוף יקפוץ ממנה לתוך המגרש המציאות תשתנה לו מיידית.
על האדם שתמיד “יש לו רעיון” אבל הרעיון מעולם לא יצא לאור, לא נכתב על הדף ולכן, לא הפך למציאות.
ועל רצונו של אדם לדרוש תשלום גבוה יותר עבור שרות\מוצר\משכורת, ומחליט להתגבר על הפחד ולקחת את הצעד ולקפוץ למים.
אני גם מדבר על שינוי הרגלי התקשורת עם הסביבה: אם מדובר בהרגל של “ריצוי יתר”, דחיינות כרונית, או חיים שבהם הגבולות אינם באמת גבולות.
לשחק משחק גדול מחייב אותנו קודם כל להתמקד בלראות את הנולד שלנו, לייצר את התכנית הנכונה ואת המנגנון שיביא אותנו לעבר החזון והמטרות (accountability ).

ישנו סיפור שאני מאמין מרביתכם מכירים- אותו משל שלא חשוב כמה פעמים אתה שומע אותו הוא תמיד מקפיץ אותך לרמת חשיבה אחרת על עצמך ועל דרכך:

אדם עובר אורח- תייר, בחלק מהסיפורים- עבר ליד אתר בנייה וצפה בשלושה פועלים עמלים בעבודתם מתחת לשמש הלוהטת, מרימים ומניחים אבן על אבן.
ניגש לאחד מהם ושאל: “מה אתה עושה?” והפועל ענה: ” אני מעביר ומניח אבני- בנייה”.
ניגש לפועל אחר ושאל אותה שאלה, והתשובה שהוא קבל: “אני עובד על מנת שיהיה לי כסף לפרנס את משפחתי”.
בסוף ניגש לאדם שלישי עם אותה שאלה, והפעם שמע את התשובה הבאה: “מה אני עושה אתה שואל?  אני בונה קתדלרה”.
אותה עבודה, אותו מקום, 3 אנשים שונים, 3 תשובת שונות.

ההחלטה היא בידנו: ה bigger game הוא זה של בוני-הקתדרלות למיניהם. גם אתה יכול להיות אחד מהם. לא רק למענך,אלא גם למעננו. חסרים לנו בוני-קתדרלות. מאוד חסר.

כשהסיפור שלי נוגע בסיפור שלך

תמיד ידעתי שיום אחד הסיפורים האלה יצאו החוצה לעולם.
הרי זהו ייעודו של כל סיפור, לא?
סיפור שלא סופר הוא כמו מתנה שלא ניתנה ואוכל שלא נאכל.
רק לא תיארתי לעצמי שכך יצאו הסיפורים הבולטים שהרכיבו את חיפושי חיי: על במה, כמופע  סיפורים של 70 דקות , באולם מלא עם 70 אנשים, שני צלמים והרבה התרגשות.
למרות שאת הסיפורים האלה סיפרתי מאות פעמים בשיחות בארבע עיניים, ליד שולחן השבת, בחיק הטבע או בנסיעה למקום זה או אחר, ברגע שהסיפורים כבר יצאו החוצה מעל הבמה ברעננה, ידעתי שקרה משהו, וחיי כבר לא יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו קודם לכן…

ב- 19.1.2012  היתה ההשקה של מופע הסיפורים האישים שלי, “תגיד, מי אתה?” – מאז החיוך לא יורד מעל פני, וההתרגשות מסרבת לעזוב אותי לנפשי.
אני מאמין שכולנו אוהבים לשמוע בחיינו את סוג הדברים שכתבו ואמרו לי לאחר המופע- על ההנאה, הצחוק, ההתרגשות, ההתפעלות, ההערכה, ההשפעה וההזדהות….Wow, mama mia, למה אין בנק שניתן לאחסן בו פרגון כזה בקילו לשימושים עתידיים?
נדמה לי שאחרי השבוע הזה של פרגון אדיר ותשבחות מקיר לקיר, יכולתי ליצור לי ריבית יפה לצרכים עתידיים.
כולנו צריכים את זה לעתיד, לא פחות מהתשואה “ההיא” שנמצאת יותר בתודעתנו.

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

התחושה היא נפלאה, התובנות מעודדות, צריך להנות ולהתרפק על הרגע… אבל… כמאמן אישי וותיק ידעתי לזהות אותו עומד שם  ממש בפינה, רק כמה שעות אחרי, אותו חבר ידוע…הרי קוראים לו “פחד מהצלחה”, ומאחוריו, מוסתר ומסתתר אחיו הגדול, “פחד מכישלון”, שני החברה האלה הדוחפים את אפם לכל הצלחה, הגשמה ושמחה.
כמאמן אני רואה את זה כל יום, ידעתי שמסתובבים הרבה סנדלרים יחפים בחוץ, אז מיד בדקתי את הנעליים לבדוק עד כמה השתפשפו ואם לא נפתח חור קטן שלא נראה…

מתוך המשוב הרב שקבלתי, התחלתי לקבל תגובות שחלחלו בי עמוק במיוחד, מילים מעין אלה “חשבתי על הסיפורים שלך ימים שלמים אחר-כך….לקח אותי עמוק –עמוק לתוך עצמי…דברתי על זה עם בעלי שעות למחרת”, ועוד אחרים… אז ידעתי!
ידעתי שהצלחתי במשימה זו בחיי, שמעבר לצחוקים שהם כל-כך חשובים ומהותיים בחיי, הצלחתי להעביר את המסר שמתחת, הרי הוא המסר שלא תמיד ברור גם לי, הדבר שעומד מאחורי ומתחת לחיפושים, לנדודים ולשבירת הפרדיגמות השונות. הדבר שהביא אותי לעיסוק המבורך שלי היום, הסיפור מאחורי כל הסיפורים: שאת הקול הפנימי יש למצוא, לשמר, לטפח ועליו להגן מכל צרה ופיתוי שבדרך.

כך קרה כשהסיפורים שלי נגעו בסיפורים של אחרים.

דרכי הסיפור בעולמנו הן רבות: מי במילה הכתובה, ומי על במה; מי באבן ומי בציור; מי בתנועה ומי בצליל.
מי בקריאה גדולה ומי בשתיקה הרועמת.
הסיפורים מועברים בנתינה, באהבה, באומץ ובדוגמה – דרכים רבות יש לו לסיפור.

כל אחד והסיפור שלו- אמר ושר את זה יפה, שלמה ארצי.

אתיופיה: מי אמר שהתנ”ך הוא היסטוריה?


 ויחבוש אברהם את חמורו…  ויסעו בני ישראל מ… ויחנו….וַיִּגַּשׁ יַעֲקב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ…

לא, לא התחלתי לכתוב בלשון התנ”ך ואינני מנסה להיכנס לטרנד היפה שיש בארץ לפרשנות של פרשת השבוע- אני פשוט רוצה להעלות זיכרונות מטיול שזה עכשיו חזרתי ממנו לצפון אתיופיה.
טיול של 11 ימים בלבד אפשר לי לנסוע אחורה בזמן כ 3000 שנה! מדינה מרתקת, אתיופיה, ומי שהיה שם יוכל לבדוק אותי: כ- 80% מאוכלוסיה של כ- 85 מיליוני איש גרים בכפר, ורובם חיים בצורה לא מאוד שונה מאברהם אבינו, עד כמה שקשה להאמין.
המגורים בבקתות פשוטות למדי, רבים חיים ממים שצריכים לשאת דרך ארוכה מהבאר אי-שם, חשמל אין, גם הכבישים מעטים אבל הרגליים עובדות מצוין (עובדות ועובדות…):
הולכים יום או כמה ימים להגיע לשוק, כמה שעות לבית-ספר (אם בכלל הולכים), חיות המשק חיות עם האדם והאדם עם החיות- ממש כמו “אז”.
אז מהו החידוש הבולט ביותר? אתם באמת לא יודעים? ראיתי כמה מחזות מדהימים שאותו אדם כפרי שאין לו מים, חשמל או כביש, מחזיק בידו טלפון נייד!!

טיול לאתיופיה - רוני דוניץ
התוודענו לדברים שעיננו לא רגילים לראות כל יום: לפסטיבל Axum Tzion בעיר הצפונית אקסום, אליה הגיעו כ- 200 אלף עולים לרגל, כמעט כולם עטופים בלבן, המונים זורמים ברחוב מעלות השחר (ואנחנו בתוכם), זורמים לעבר כנסיית מריה הקדושה לקבל ברכה, להתפלל וליפול אפיים ארצה בתפילה ותחנונים לבריאות, פוריות, מזל, הצלחה ואריכות ימים.
בצידי הדרך יושבים מאות קבצנים, לבושים סחבות, לעיתים מדגישים את עוותי הגוף או הנכות, צועקים לעוברי האורח לתת מכספם, או ממרכולתם בזרעים, דגנים או לחם.

היינו שני “מערביים”- אשתי ואנוכי (אפשר להגיד שאשתי יכלה- אולי-  גם לנסות להשתלב לנוף המקומי הודות לאבותיה התימניים), בתוך ההמון של אלפי אנשים כהה- עור הלבושים בלבן, אחד דוחף את השני וכולם נדחפים קדימה.
במצבים כאלה כולם מגיבים מהמקום “שלהם”- אני קבלתי מין מנת האושר מהאדרנלין- אם כי חיבקתי את התיק קרוב וחזק אלי (הכסף היה בחגורת הכסף מתחת לבגדי) -אשתי, מירב, לקחה את האדרנלין לכוון השני- “מפחיד!”- כאשר הצד השני שלה מנסה גם ליהנות מהחוויה (ללא הצלחה יתרה).

אתיופיה היא הרבה יותר מעוני ואנשים כהים הלבושים בלבן.
האנשים מרתקים! מכניסי אורחים, מתייחסים בכבוד לזר המבקר בתוכם, ישנם אתרי הסטורייה רבים, כנסיות מרהיבות עין, טבע משגע בהרים שעולים מעבר ל 4000 מטר, וכל-כך הרבה אקשן ברחובות.
המדריכים ששכרנו את שירותם בכל פינה ופינה הסבירו לנו על המקומות השונים, בו בזמן שהיה עלינו לנחש ולתרגם את האנגלית שלהם אל האנגלית שלנו…

ערי אתיופיה הן כבר שייכות למאה שלנו, למרות שקשה להגיד שהרוגע שורר ברחוב.
החדש נמצא צמוד לישן, המטופח הולך לאיבוד בתוך המוזנח, הפסקות חשמל וחוסר במים זורמים הוא דבר של יום ביומו, אבל בכל פינה רואים גם אנשים הולכים יד ביד, צוחקים, מתבדחים והולכים,  והולכים, והולכים…
דאגנו מראש ליצור קשר עם אנשים מקומיים, דוברי אנגלית, משכילים, שאיתם נפגשנו לשיחה וארוחה, להכיר אחד את השני על בסיס שווה, של בני-אדם הבאים ממקומות שונים למפגש עם ראש  ולב פתוחים.
פגשנו אנשים יקרים, חכמים ונדיבים בכל מקום שבו ביקרנו.

תודה לאל, יש מקום אחד שעדיין אוהב את הישראלים, הרבה יותר משישראלים אוהבים את עצמם- אתיופיה!
זאת המדינה הנוצרית עם הקשר הקרוב ביותר לארץ ישראל, ירושלים, התנ”ך שלנו, עם שמייחס את שורשיו למלכת שבא ושלמה המלך.
מזמן שכחתי מה זה להיות גאה כישראלי בחוץ לארץ, אתיופיה הזכירה לי שהמקום שבו אנו חיים אינו רק “עוד מקום” אבל המקום שמיליונים סופרים ממנו הלאה.

לכל אורך הנסיעה קראנו רבות, דסקסנו וגם ביקרנו בכפרים הנטושים של יהודי אתיופיה.
המסע של יהודי אתיופיה- מסע של בריחה מהמדינה למטרת עלייה ארצה ב 1984-5, שכלל את “מבצע משה” הסודי לעלייה ארצה דרך סודן, הינו סיפור טראגי.
בתקופה הזאת קפחו את חייהם 4000 מתוך20000 יהודים שעזבו את ביתם- אלפים נוספים עברו התעללות, שוד, אונס וכל מיני ייסורים נוספים בדרך לארץ המובטחת “ירושלים”…
לא יכולתי לא להתרגש מהסיפורים האישיים שקראנו, בעוד אנחנו נמצאים “שם”, ועוד אנחנו יודעים שמה שחיכה לעולים האתיופיים שעברו את הגיהנום היה רחוק מאוד מארץ זבת חלב ודבש וחיים שווים בין שווים שעליהם חלמו.
קשה להשתחרר מהמחשבה המטרידה- האם המטרה הצדיקה את המחיר?…

עברו יותר מארבעה ימים מאז שחזרתי הביתה מאתיופיה, רק עכשיו אני מתחיל להרגיש שחזרתי באמת.
מה היה שם שכל-כך סחף אותי רחוק ועמוק כל-כך? גם הפעם אני מרגיש את החיזוק שאני מקבל שאני חוזר אחרי עוד מפגש חוצה-תרבות – החיזוק שלמרות כל השוני העצום ביננו, ניתן תמיד לחוש את התקשורת האחת שזורמת בין כולנו, רקמה אנושית אחת היא, למי שרק נותן לעצמו לצאת מאזור הנוחות.
ואני לא מדבר על הטלפון הסלולרי בתוך הביקתה בכפר האתיופי…

האומץ להיות שונה – חלק ב’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה – חלק שני ואחרון.

אבוד בטוקיו

זה היה כעשור לפני שהפך להיות טרנד לאומי, אבל גם אני פניתי לטיול למזרח הרחוק.
אצלי ה”טיול” התארך קצת יותר מהמתוכנן, במקום שנה נשארתי קרוב לחמש.
ושם למדתי הרבה, כולל כמה דברים על מה זה להיות שונה.
לדוגמא, קיבלתי זהות החדשה כשהתגוררתי ביפן מספר שנים- זו של “גייג’ין”, “זר”, דומה לסטאטוס של “גוי” בלקסיקון היהודי המסורתי.
הפעם כבר לא היה חשוב לא הלאום, לא השפה, לא המבטא ולא גודל הדשא.
פשוט, “גייג’ין”, זה מספיק לא צריך יותר מזה.
אתה שונה, אתה לא משלנו, לטוב ולרע, נקודה.

נושא ה”שונות מהסטנדרטי” ליוותה אותי שנים בהתפתחותי המקצועית, למרות שלא תמיד זיהיתי אותה.
אתם בוודאי מכירים את הילדים האלה, שהפכו אחר-כך למבוגרים, שתמיד ידעו מה הם “רוצים להיות” כשיהיו גדולים, לא? אז אם כן, אני הייתי בדיוק הפוך מהם.
היה נדמה לי ש”הם” תמיד ידעו מה ש”רצו להיות”- רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
ואני? אני תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
אבל מה כן? מה כן, זה כנראה יותר מסובך…
אצלי מה שבלט הוא ה”זרימה” המתמדת, זו שהעשירה את חיי מצד אחד אבל, מצד שני, גם שלטה בי הרבה יותר ממה שאני שלטתי בה.
התעניינתי בהרבה, וגם לא התעניינתי בכלום…אז מה אהיה כשאהיה גדול?

למרות שהוסמכתי ממוסד אמריקאי מוביל בעולם לניהול עסקים בינלאומיים, והזדמנויות עבודה כמנהל שווק ופיתוח עסקי לא חסרו, ה”דרך” לקחה אותי לכוונים שלא תכננתי.
דרכי המקצועית לקחה אותי לשווק בעולם ההי-טק.
הייתי מוקף מהנדסים, קצת עוף מוזר.
שם אמרו לי שאני בסדר אבל רק חבל שאני לא מהנדס, הייתי מצליח יותר ככה.
ובהמשך הקריירה הגעתי לתחום הביוטכנולוגיה, כאשר שם אמרו לי שאני בסדר אך רק חבל שאני לא למדתי תואר שני במגמה מדעית, זה היה עוזר לי להתקדם יותר.
אפילו כשהגעתי לאחר שנים לייעודי המקצועי, להיות מאמן, לא פסקו הקולות החיצוניים.
גם פה הקולות אמרו לי שאני בסדר, רק חבל שלא למדתי פסיכולוגיה, זה היה עוזר לי להתקדם.

אך הפעם זה היה שונה.
הפעם חשתי בתוכי את האושר, ההתלהבות, היצירה והתרומה שאני נותן לאחרים, ובזה התרומה לעצמי בניצול הפוטנציאל שבי.
מספיק שנים רצתי אחרי המקצוע שלא ידעתי מהו, (ואולי חיכה לי שאגיע בשל ומוכן?).
בכל זאת, הפעם ידעתי ש “אין מצב” ודבר שיזיז אותי מדרכי, פשוט השתקתי את כל הרעש מסביב ורצתי קדימה.
פתגם עממי חכם אומר, “השביל חכם מההולך בו”.
האם יוצר הפתגם הזה חשב עלי שכתב אותו?…לוקח זמן אבל בסוף התובנות מגיעות.

השונות כמנגנון הישרדותי בטבע

למדתי עם השנים שלא רק שהשונות אינה דבר שצריך למחוק ולהצטער עליה, אלא אשרי השונים שלמדו את סודה ועוצמתה! העולם חי בזכות השונות, ובלעדיה הוא נופל.
האם שכחנו את זה או שאולי אף פעם לא חשבנו על זה כך? אם רק נתבונן קצרות בעולם נוכל לראות את הברכה שבשונות.

בטבע- וזה כולל גם אותנו בני האדם- מגוון גנטי מאפשר אוכלוסיות מסוימות לשרוד ולצמוח; אוכלוסיות שמתקיים בהן inbreeding הן פגיעות יותר ובעלות סיכוי גדול יותר למחלות גנטיות,ירידה בתוחלת ואיכות החיים וגם לכיליון.
שונה זה לא רק טוב, זה חיוני!

חקלאות המבוססת על גידול אחד- -mono-culture היא מרשם לאסון.
באירלנד ב 1846 יותר ממיליון אנשים מתו ועוד מליון נדדו ממקום למקום בגלל שהאכלוסיה זרעה רק שני סוגים של תפוחי אדמה, שלא עמדו נגד מחלות שתקפו.
החקלאות ניזונה מגיוון רב.
היא זקוקה לשונה.

ארגונים המנוהלים על ידי אחידות בחשיבה, ללא קבלה ושמיעה של השונים והחושבים אחרת, יושבים על חומר נפץ.
תופעת ה Groupthink מכרסמת באותן מסגרות שבהן עובדים ומנהלים חוששים לבטא דעות שונות, להתנהל שונה ולהיות שונה.
הם מעדיפים במקום זה לשתוק וללכת אחרי הרבים, לא לעשות גלים.

מערכות מסוג אלה יכולות להתעלם משימת לב לבעיות טכניות כמו באסון המעבורת “צ’לנגר” שהתרסקה, או השתתקותם של מערכות כמו המודיעין הישראלי של 1973, בגלל הפחד לערער את ה”קונספצייה” שהובילה למלחמת יום כיפור אלפי חיילים נהרגו ועשרות אלפי משפחות מתו מבפנים בעודן בחיים.

ישנו משהו לקוי בדרך שבה אנו חיים ומתחנכים ,הדרך הדוחפת אותנו לפחד מהשונה ולהטות את עצמנו לכוון הדומה, עם כל המחיר שבו.
אני תוהה כיצד ניתן להשפיע על עצמנו, על ילדינו ועל הסובבים אותנו לכבד ולטפח יותר את השונה שבנו, למענם, למעננו ולמען עולם טוב יותר.

זה לא פשוט להיות אני
ישנו פתגם חסידי מקסים, מפיו של רבי זוסיא מאניפולי: “אינני חושש שמא ישאלוני בעולם האמת למה לא הייתי משה רבנו; על כך אדע מה להשיב. אבל מה אשיב כשישאלוני למה לא היית זוסיא!”

הנשיא ברק אובמה לא יודע את זה, וכנראה אף פעם גם לא ידע, אבל לי ולו יש הרבה במשותף.
ראשית כל אני לעולם לא אהיה ברק אובמה והוא לעולם לא יהיה רוני דוניץ.
הדבר השני הוא שלשנינו יש המשך עבודה קשה לפנינו: הוא להיות ברק אובמה ואני להיות רוני דוניץ.
אינני יודע למי ביננו מחכה עבודה קשה יותר.
ולא רק לנו העבודה הזאת קוראת.
ייתכן וכולנו נזדקק לעוד הרבה אומץ להיות שונה בלכתנו בשביל החכם מכולנו….

Recommendation- turn on your speakers and click this link to hear the one and only Pete Seeger on
“Youtube singing- “Little Boxes

האומץ להיות שונה – חלק א’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה…

Deru kugi wa utareru
המסמר שבולט חוטף על הראש” (פתגם יפני)

Literally: The nail that sticks out gets hammered down
Meaning: The nonconformist will be pounded down

אני אוהב פתגמים, ובמיוחד אימרות שפר של תרבויות סביב העולם.
את הפתגם היפני הנמצא לעיל למדתי עם תחילתה של תקופת מגורי ביפן באמצע שנות ה 80.
הפתגם הזה מיד ריתק אותי אבל גם קצת הפריע לי.
הוא “הסתדר לי” בראש עם המראה שראיתי כל יום ביומו, של אלפי גברים יפנים פורצים החוצה מקרנות הרכבת התחתית לכוון מדרגות הנעות בדרכם החוצה.
כולם לבושים בחליפות דומות להפליא, כחול כהה, פנים רציניות, ממהרים להגיע למקומות העבודה לתחילתו של עוד יום ארוך.
אך הפתגם גם קצת ערער את מנוחתי במחשבה של, “מה באמת? כולם רוצים להיות זהים אחד לשני? האם באמת כל-כך נורא להיות קצת שונה פה?”

הכל עניין של חוסר בולטות אוניברסלי
אני מוצא שאמנם פתגם מפורסם זה נולד ביפן וייתכן השפיע על דורות רבים של ילדים יפנים, אך הפחד לבלוט, להיות שונה מוצא את מקומו ללא אפליה של לאום, גזע ודת. זו היא תכונה כללית ידועה של בני האדם לדאוג לכך שנהיה דומים ומקובלים אחד על השני, שחלילה לא נמצא את עצמנו מתנגשים עם “מה יגידו” אחרים, ואכן נמצא את מקומנו בתוך העדה ולא מחוצה לה.
ייתכן ויש קשר לתיאורית האבולוציה והצורך לשרוד, ומשם קצרה הדרך לחקיקת חוקים, משפטים, הלכה, וכדומה.

יש המבקרים אותי על זאת, אבל העובדה היא שאני באופן כללי ממש נרתע מפוליטיקה, ועוד פי כמה מסתייג מהפוליטיקאים עצמם.
למרות זאת, בקמפיין לנשיאות ארה”ב של ברק אובמה התעניינתי, אם כי רק מספר ימים לפני נצחונו.
היתה מנגינה קצת אחרת לפוליטיקה שלו אבל לא למצע ולנאומיו נמשכתי, אלא לסיפור- חייו המיוחד.

ריגש אותי ממש שארצות הברית של אמריקה, ארץ שבה נולדתי ובה גדלתי, אותה אמריקה שתמיד התנהגה כאילו “כל העולם מדבר אנגלית” וכל העולם אוהב לאכול ב “מקדונלדס”, הצביעה ברוב מוחץ שהפעם ייבחר אדם שונה מאוד להוביל אותם.
אדם שנולד לנישואים בין אישה לבנה ממדינת קנסס ואבא שחור מקניה, שאחר-כך גדל במדינה המוסלמית- אינדונזיה- עד גיל 10.
ילד שלא צמח בתוך משפחה גרעינית קלאסית, אלא גר עם סבתו באיי הוואי, רחוק מאימו שחיתה מעבר לאוקיינוס.
אמריקה בחרה באיש ששמו האמצעי הוא “חוסיין”, כאשר רק לפני כמה שנים אדם אחר עם שם זה (סדאם, כמובן), הוביל את “ציר הרשע” של האויב הגדול של ארצות הברית!
להבנתי, ארצות הברית בחרה באובמה בגלל שהוא היה שונה, ולא למרות זאת.
לא יאמן.

אני מוצא שקיים בנו פרדוקס מענין :למרות הרצון של כולנו להתקבל ו”להיות כמו אחרים” בעולם, במקביל יש לרבים מאיתנו תחושה הפוכה, שהיא תחושת ה”שונות” שלנו לעומת אחרים.
לפעמים אני תוהה אם מספר ה”מרגישים שונה” לא עולה על מספר ה”מרגישים דומה” בקרבנו? אולי מישהו חקר את הנושא הזה פעם, מעניין איזה גרפים יצאו לו בסוף.

להרגיש שונה זה “state of mind”
אני, למשל, חושב שהייתי מועמד ראוי להתקבל ל”מועדון המרגישים שונה”, למרות שללא ספק ישנם “שונים ממני” ובהרבה.
הרי תחושת השונות היא מעל הכל state of mind המושפע מדרכי התמודדות, שהן בעצמן תלויי תרבות, דת, חינוך, חברה, בין היתר.

כילד שגדל בבית-ספר יהודי בפרברי ניו-יורק, אזורי קווינס ולונג-איילנד, תמיד הרגשתי שהדשא של החברים לכיתה גדול יותר וירוק יותר.
הורי היו מהגרים בארה”ב, והמבטא בפיהם (אחד פולני\יידיש והשני ישראלי כחול לבן), היה שונה מההורים של חברי.
אני הייתי כמובן “Yankee” לכל דבר, או כך לפחות חשבתי כילד.
היה גם איזשהו נושא שונה נוסף שקראו לו “שואה” ברקע, שלא יכולתי- וגם לא רציתי- להתרחק ממנו לגמרי.

היו נסיעות בחופשות הקיץ לבקר את הקרובים הרבים שהיו בישראל, ושם גיליתי שגם לי היה מבטא- הפעם מדובר במבטא של אמריקאי שמדבר עברית.
נפגעתי קשות שצחקו עלי הילדים וישר התחלתי לעבוד על זה ולתקן את המעוות שאוכל להיות יותר כמוהם.

כשמלאו לי 21, החינוך הציוני נתן את אותותיו בהצלחה כאשר חשתי בעצמותיי שיהודי יכול להיות “יהודי שלם” רק בישראל, ואין לנו ארץ אחרת.
אך מה שגילתי הוא שבארץ קיבלתי זהות חדשה-”עולה חדש”, ולא סתם עולה חדש אלא אחד שבא מ”אמריקה”.
שאלו אותי הרבה למה באתי לפה בכלל ומה היה לי רע באמריקה.
הייתי צריך לחשוב קצת על התשובה, והיא השתנתה לאורך השנים.
במחלקת “שיפור המבטא” התקדמתי יפה, והרבה ישראלים התקשו לנחש מנין הגעתי. לפחות זה, חשבתי.

אבוד בטוקיו – איך מרגיש זר ביפן? זאת עוד בחלק הבא

What do I next with my life?Get Coached!

מודעת אמיתית בעסקים או עוד מניפולציה שווקית?

הערכתי הרבה לחברה שהגיעה לשלב כזה שיכולה לראות את האג’נדה שלה מעבר לכיס. גם לעולם העסקי יש מה לתרום בהגברת המודעות בעולם שלנו- בדרך מעשית, ממוקדת ואמיצה- כל הכבוד!

Patagonia Asks Its Customers To Buy Less

BY Ben SchillerTue Oct 25, 2011

A new initiative to get people to repair or resell their Patagonia clothes might hurt the bottom line, but the outdoor gear company is pretty sure it’s going to help both profits and the planet.

הזמנה לשיחה עם טעם של פעם. ערב שילוב מוחות באווירה ביתית

הזמנה לערב מסוג אחר ובעומק אחר!

לעיתים, שיחה טובה דווקא בין אנשים שלא מכירים, או לחלופין בין בני משפחה וחברים קרובים מדורות או מקומות שונים, תגלה לשני הצדדים דברים בעלי ערך על עצמם, על אמונותיהם ועל הדברים החשובים להם.

ערב שילוב מוחות מורכב ממפגשים אותנטיים, פתוחים ודינאמיים, המבוססים על פורמט של ‘שולחנות מסתובבים’. כל שולחן מונה כ-4 אנשים, הדנים יחדיו בסוגיות מעניינות באמצעות שיחה טובה עם טעם של פעם. כל משתתף לוקח חלק במספר קבוצות שונות במהלך הערב, וזוכה לשוחח עם מגוון אנשים באווירה חברתית מהנה. ערב מרתק, מאתגר עם “יציאה מתוך השגרה” לכל המשתתפים.

זוכרים את השיחות ה”הן”…?

אני זוכר את השיחות המדהימות שהיו לי פעם… הן התנהלו בכל מקום, עם אנשים שלא הכרתי מימי.
במקומות הרחוקים ביותר: באמצע טרק בהרי ההימלאיה, בנסיעות רכבת ארוכות בהודו, בפאב אנונימי בצפון סקוטלנד או באמצע טרמפ במדבריות של ארה”ב.
במקומות הכי קרובים לבית: באמצע שמירה במילואים, בתור לקופת חולים או תוך כדי נסיעה בפקק שלא נגמר.
לפעמים השיחה עם אנשים לא מוכרים לוקחת אותנו למקומות שלא קל להגיע אליו בשגרת היום-יום.

שיחה טובה יכולה אפילו לשנות קצת את החיים, לגרום לכך שתהיה אדם טיפה שונה בסופה, מזה שהיית בתחילתה.

אני חושש שהחברה שלנו הולכת ומאבדת את הערך המהותי הגלום בשיחה “ללא מטרה”, שיחה של אנשים הצועדים בדרכי  החיים הבוחרים פשוט לשתף אחד את השני במה שעובר להם בראש ומה שקורה להם בנשמה: בזמן נתון, במקום מסוים – ללא תכנון, מסע שכנוע, מטרה או “תכנית על”.

סתם, שיחה טובה בין בני אדם. כמו השיחות “ההן” שאני זוכר מפעם…

יום גיוס בבקו”מ….תובנות לחיים ולעסקים

ביתי הבכורה התגייסה היום בבקו”מ, ואני למדתי עוד שיעור לחיים וגם לעסקים. אני לא מדבר על ההתרגשות הטבעית הכרוכה באותו מעמד אלא ב”טקס” הכל-כך ישראלי (שגם הוא מרגש…) שבו צפיתי וגם לקחתי חלק. איך אומרים, ש”אנחנו התגייסנו זה לא היה”, אבל גם הרבה דברים לא היו וכן היו אז. מה שכל-כך הרשים אותי הוא איך טקסים מאין אלא נוצרים מאליהם מבלי שמישהו ישקיע בזה יותר מדי.

איך זה הלך? אז ככה: מזמינים כמה עשרות- אולי כמה מאות-  בנות להתגייס, וכל בת מביאה כ-5 אנשים שבאים “להיפרד” ממנה. החמולות ממלאות את מגרשי החנייה החיצוניים כך שמתחילים לריב על חנייה ולהתעצבן עוד לפני שמגיעים. ואז מגיעים ומצטופפים במגרש פתוח, חם מאוד, הקיוסק עובד נונ-סטופ(כלומר, דוחפים ונדחפים לכל עבר),  ובמרכז ההווייה יש את הלוח האלקטרוני, מין הכלאה בין לוח טיסות בשדה תעופה בן-גוריון ומשחק כדור-סל. על הלוח מופיעים השמות של הבנות השונות עם מספרי תעודות הזהות עם ההודעה : “נא לעלות על האוטובוס”. ואז מתחילה ההתרגשות- הבכי, החיבוקים, מחיאות הכפיים, מתופפים בדרבוקות, השלטים, מה לא….קשה להישאר אדיש לכל זה, מה גם שבעוד מספר דקות גם אני נמנה על המחבקים, המנשקים, נותני העצות האחרונות (רק בלי דרבוקה…).

ואז מה? ואז, עולים על האוטובוס, לוקח כ- 20 דקות, האוטובוס נוסע, כולם צועקים, מוחים כפיים, מנפנפים לשלום מהחלונות.

ולאן האוטובוס נוסע? משהו כמו 100 מטר משם לכניסה לבקו”מ, רק שם אין כל החמולות, ההתרגשות והדרבוקות. ומתי נראה שוב את החיילות הטריות? נצטרך להתגעגע אליהן, להחזיק מעמד…היום רק יום שלישי ויגיעו הביתה רק ביום שישי!

אני חושב לעצמי על הפרידות שעליהן שמעתי של חיילים יהודים שנלקחו לצבא של הצאר הרוסי במאה ה- 19 ותחילת מאה ה- 20: לתקופות של שנה, שנתיים, שלוש, חמש….ועל החיילים האמריקאים שנפרדו ממשפחותיהם לשנה או יותר…תגידו, זה לא ממש בדיחה מה שהולך אצלנו?

ואני עונה לעצמי- “לא, ממש לא!”. מצחיק, כן, אבל מתחת לצחוק יש טקס מאוד רציני, מאוד ישראלי ואולי גם מאוד אנושי. הרי הוא הטקס שאנו ההורים חווים על בשרנו. אולי נקרא לו “טקס וויתור על שליטה”. כי הפעם באמת אין לנו שליטה, שחררנו אותה לצה”ל, מקווים ומתפללים שצה”ל ידע לטפל בה כראוי. אבל שליטה אין לנו, אולי גם קודם לא היה רק עכשיו יש לנו “חותמת”. אי- הוודאות חוגגת.

האם זה לא נכון גם לכל אסטרטגיה עסקית שניזום ונקדם? האם זה לא נכון לכל תכנית שנעלה על הכתב? מצד אחד, אין לנו שליטה בסופו של דבר, ומצד שני, אוי ואבוי לנו אם לא נחשוב קדימה, נתכנן ונתאמץ להבטיח מה שניתן. פרדוקס מהחיים.

צריכים לעלות על האוטובוס. אין ברירה. מאה מטר או לא מאה מטר, האוטובוס זז ואולי אין לנו אלא להתרגש, לצעוק וגם לנגן קצת בדרבוקה תוך כדי. אם כבר אז כבר…