רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

לחיות בארץ לא נורמאלית

כן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש ליכן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש לי רק את התחושות והיכולת להגיד את זה: מדינת ישראל זה מקום לא נורמאלי, על זה אין לי שום ספק. ובכל זאת אני פה ואין לי שום תכנית לא להיות פה…

בעיקר בתקופה הזאת, פעמיים בשנה יורד עלי ה”ענן”, בשני הגושים, הגוש הראשון שמתחיל כשבועיים לפני פסח ונגמר כשלושה ימים אחרי יום העצמאות , נקרא לו “גוש האביב”. והגוש השני, אותו נכנה “גוש הסתיו”, שמתחיל כשבועיים לפני ראש השנה ונגמר שלושה ימים אחרי האיסרו חג של החג האחרון של סוכות, הרי הוא שמיני עצרת וגם שמחת תורה וגם עוד כמה דברים בטח. ביחד שני הגושים תופסים כ 25% של השנה, כאשר המשקל הסגולי שלהם הרבה יותר גדול.

אז מה יש פה לא כל-כך נורמאלי? באמת, אמרו לי באינטרנט צריך לכתוב קצר וזאת שאלה שמצריכה תשובה ארוכה, אז אעשה אותו בקיצור, רק ה highlights. לא נורמאלי בעיני ש:

· שבועיים לפני תחילתו של כל גוש יש את ה”הכנה לגוש” ואנשים כבר לא עונים לך לטלפון, לא מחזירים תשובה ואם כן אז כמובן התשובה היא ” אחרי החגים”, ולא לדבר על זה שאם אתה כן תופס אותם לשיחה אז הם מה זה לחוצים שאין להם זמן לדבר, לעשות, לבצע….וכמובן, מכאן יש לך את כל הדחייה של הפגישות ומזיזים את שעה לכאן ואחר-כך לשם, ואחר-כך מסמסמים לך מהדרך “אני בפקק , אגיע עוד 10 דקות”, שכמובן יוצא 45 דקות…ויחד עם כל זה אני רואה כמה אני הפכתי להיות לא יעיל, פתאום עובד ללא אנרגיה ולא ממש מגיע ליעדים שלי.

· והחגים, אוי החגים! הקטע עם סדר הפסח הוא ממש ראוי לקבל פרס גינס לטקס הבלתי- שפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לא ראיתם את ההצגה של הקאמרי “משפחה חמה” אז רוצו ותראו- ממש יהלום, שם רואים את הכל, מכל הזויות האפשריות. איך אפשר להפוך פולחן עם משמעות מהותית נהדרת לאיחוד משפחות מעצבן, מעייף, מלחיץ, ועוד כמה דברים שאחסוך מכם…

· ואם כבר יצאנו מעבדות, לא עובר שבוע והנה אנחנו ביום הישראלי ביותר שאפשר ליצור- יום השואה. אני בן לניצול שואה המאוד מודע לחשיבות של האסון הנוראי ביותר שקרה לעם היהודי בכל שנות קיומו, אני אומר, “די עם פולחן העצב והמוות”, לקחנו את הדבר הנוראי הזה ועשינו ממנו את כל תורתנו ואת כל זהותנו- ולא פעם מלווה עם תחושה של “כל העולם נגדנו ורק אנחנו עם של מוסר ותורה”- האם זה באמת מכבד את זכרם של ששת מיליוני הנספים? חברים, חייבים לזכור ולא לשכוח, לתעד, ללמד, לתת מקום לניצולים לספר, ולא פחות חשוב, לסייע להם לחיות ולהתמודד עם החיים כקשישים…
מניין הגענו להתמכרות למדיה החוגגת נונ-סטופ, התערובת הזאת בתקשורת לסיפורי זוועה שמזכיר לי יותר צימאון להתמכרות ותרבות הריאלטי מאשר באמת מקום אותנטי לכבד את זכרם של הנספים….
ושלא נשכח את הפוליטיזציה של השואה שתמיד עולה כשכדאי למישהו לעשות משהו עם זה- גועל נפש….ותגידו, איך אנחנו צריכים לעבוד ולהתרכז באי-מיילים שלנו שכל היום יש סיפורי שואה ברדיו, בטלביזיה בעיתונים—-תגידו, זה נורמאלי לעבוד ו”להיות באושוויץ” בו זמנית?

· ולא עבר שבוע, עוד לא התאוששנו מהטלביזיה והשואה, למעשה הטלביזיה מכינה אותנו כבר ממוצאי יום השואה (לא לאבד שנייה מלפמפם לנו כל הזמן על “שואה-תקומה”) והנה מכינים אותנו לפרק ב’- “יום הזיכרון”- שוב אותן מנגינות, אותה מועקה, רק הפעם הוא “כאן ועכשיו” אין שם טעם של גלות אלא ממש כאן בשכונה, בכביש המהיר, הזיכרון של אז הוא הזיכרון של היום, והכי מפחיד- לא רואים את הסוף, וגם לא התחלה של הסוף, ולא ההתחלה של ההתחלה של הסוף….י
ום קשה הוא יום הזיכרון, גם כאן, הצפירה חותכת את הנשמה, מצפים שנענה על אי-מיילים כאשר הבכי באוזן- תגידו, זה נקרא נורמאלי?

· והנה, שעה 20:00 יום הזיכרון, הגיע זמן לעבור ל”ערוץ השמחה”, מתחילים להעביר את הקצב של המוזיקה ברדיו, עוד מעט…
עוד מעט הטקס עם ה”תפארת מדינת ישראל”….
עוד מעט יהיו בילויים מהמטופשים והרדודים ביותר בכל הארץ, הרי צריכים לשמוח, לא?
ולמחרת חג של הקרניבורים, חג המנגל- דבר שאני לא יודע לעשות ולא מתחבר אליו, הנה עכשיו אמרתי, אני ממש לא גבר, אני יודע…

והפקקים!!!!! איך, איך אפשר להעביר כל-כך הרבה שעות בתוך קופסה ומזגן, להמתין, להמתין, ולהמתין ולראות את החוצפנים והשחצנים בג’יפים ועוד כאלה עוקפים ודוחפים, העיקר שהם יגיעו, מה זה משנה שצריכים לעקוף 30 מכוניות ולסכן את כולם…

לא, זה לא נורמאלי, אין לי מילים אחרות.

אבל אני פה, כמו עוד 7 מליון +, פה, מחכה לדרמה החדשה במדינה שכינה אותה ידיד, רופא נוירולוג בכיר, “מדינה של הפרעת קשב וריכוז”, הכל “עכשיו, מהר…בשביל מה כל התכנון ודיבורים האלה….”.

חגים שמחים לששון. מדינה לא נורמאלית.

כשהסיפור שלי נוגע בסיפור שלך

תמיד ידעתי שיום אחד הסיפורים האלה יצאו החוצה לעולם.
הרי זהו ייעודו של כל סיפור, לא?
סיפור שלא סופר הוא כמו מתנה שלא ניתנה ואוכל שלא נאכל.
רק לא תיארתי לעצמי שכך יצאו הסיפורים הבולטים שהרכיבו את חיפושי חיי: על במה, כמופע  סיפורים של 70 דקות , באולם מלא עם 70 אנשים, שני צלמים והרבה התרגשות.
למרות שאת הסיפורים האלה סיפרתי מאות פעמים בשיחות בארבע עיניים, ליד שולחן השבת, בחיק הטבע או בנסיעה למקום זה או אחר, ברגע שהסיפורים כבר יצאו החוצה מעל הבמה ברעננה, ידעתי שקרה משהו, וחיי כבר לא יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו קודם לכן…

ב- 19.1.2012  היתה ההשקה של מופע הסיפורים האישים שלי, “תגיד, מי אתה?” – מאז החיוך לא יורד מעל פני, וההתרגשות מסרבת לעזוב אותי לנפשי.
אני מאמין שכולנו אוהבים לשמוע בחיינו את סוג הדברים שכתבו ואמרו לי לאחר המופע- על ההנאה, הצחוק, ההתרגשות, ההתפעלות, ההערכה, ההשפעה וההזדהות….Wow, mama mia, למה אין בנק שניתן לאחסן בו פרגון כזה בקילו לשימושים עתידיים?
נדמה לי שאחרי השבוע הזה של פרגון אדיר ותשבחות מקיר לקיר, יכולתי ליצור לי ריבית יפה לצרכים עתידיים.
כולנו צריכים את זה לעתיד, לא פחות מהתשואה “ההיא” שנמצאת יותר בתודעתנו.

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

התחושה היא נפלאה, התובנות מעודדות, צריך להנות ולהתרפק על הרגע… אבל… כמאמן אישי וותיק ידעתי לזהות אותו עומד שם  ממש בפינה, רק כמה שעות אחרי, אותו חבר ידוע…הרי קוראים לו “פחד מהצלחה”, ומאחוריו, מוסתר ומסתתר אחיו הגדול, “פחד מכישלון”, שני החברה האלה הדוחפים את אפם לכל הצלחה, הגשמה ושמחה.
כמאמן אני רואה את זה כל יום, ידעתי שמסתובבים הרבה סנדלרים יחפים בחוץ, אז מיד בדקתי את הנעליים לבדוק עד כמה השתפשפו ואם לא נפתח חור קטן שלא נראה…

מתוך המשוב הרב שקבלתי, התחלתי לקבל תגובות שחלחלו בי עמוק במיוחד, מילים מעין אלה “חשבתי על הסיפורים שלך ימים שלמים אחר-כך….לקח אותי עמוק –עמוק לתוך עצמי…דברתי על זה עם בעלי שעות למחרת”, ועוד אחרים… אז ידעתי!
ידעתי שהצלחתי במשימה זו בחיי, שמעבר לצחוקים שהם כל-כך חשובים ומהותיים בחיי, הצלחתי להעביר את המסר שמתחת, הרי הוא המסר שלא תמיד ברור גם לי, הדבר שעומד מאחורי ומתחת לחיפושים, לנדודים ולשבירת הפרדיגמות השונות. הדבר שהביא אותי לעיסוק המבורך שלי היום, הסיפור מאחורי כל הסיפורים: שאת הקול הפנימי יש למצוא, לשמר, לטפח ועליו להגן מכל צרה ופיתוי שבדרך.

כך קרה כשהסיפורים שלי נגעו בסיפורים של אחרים.

דרכי הסיפור בעולמנו הן רבות: מי במילה הכתובה, ומי על במה; מי באבן ומי בציור; מי בתנועה ומי בצליל.
מי בקריאה גדולה ומי בשתיקה הרועמת.
הסיפורים מועברים בנתינה, באהבה, באומץ ובדוגמה – דרכים רבות יש לו לסיפור.

כל אחד והסיפור שלו- אמר ושר את זה יפה, שלמה ארצי.

האומץ להיות שונה – חלק ב’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה – חלק שני ואחרון.

אבוד בטוקיו

זה היה כעשור לפני שהפך להיות טרנד לאומי, אבל גם אני פניתי לטיול למזרח הרחוק.
אצלי ה”טיול” התארך קצת יותר מהמתוכנן, במקום שנה נשארתי קרוב לחמש.
ושם למדתי הרבה, כולל כמה דברים על מה זה להיות שונה.
לדוגמא, קיבלתי זהות החדשה כשהתגוררתי ביפן מספר שנים- זו של “גייג’ין”, “זר”, דומה לסטאטוס של “גוי” בלקסיקון היהודי המסורתי.
הפעם כבר לא היה חשוב לא הלאום, לא השפה, לא המבטא ולא גודל הדשא.
פשוט, “גייג’ין”, זה מספיק לא צריך יותר מזה.
אתה שונה, אתה לא משלנו, לטוב ולרע, נקודה.

נושא ה”שונות מהסטנדרטי” ליוותה אותי שנים בהתפתחותי המקצועית, למרות שלא תמיד זיהיתי אותה.
אתם בוודאי מכירים את הילדים האלה, שהפכו אחר-כך למבוגרים, שתמיד ידעו מה הם “רוצים להיות” כשיהיו גדולים, לא? אז אם כן, אני הייתי בדיוק הפוך מהם.
היה נדמה לי ש”הם” תמיד ידעו מה ש”רצו להיות”- רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
ואני? אני תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
אבל מה כן? מה כן, זה כנראה יותר מסובך…
אצלי מה שבלט הוא ה”זרימה” המתמדת, זו שהעשירה את חיי מצד אחד אבל, מצד שני, גם שלטה בי הרבה יותר ממה שאני שלטתי בה.
התעניינתי בהרבה, וגם לא התעניינתי בכלום…אז מה אהיה כשאהיה גדול?

למרות שהוסמכתי ממוסד אמריקאי מוביל בעולם לניהול עסקים בינלאומיים, והזדמנויות עבודה כמנהל שווק ופיתוח עסקי לא חסרו, ה”דרך” לקחה אותי לכוונים שלא תכננתי.
דרכי המקצועית לקחה אותי לשווק בעולם ההי-טק.
הייתי מוקף מהנדסים, קצת עוף מוזר.
שם אמרו לי שאני בסדר אבל רק חבל שאני לא מהנדס, הייתי מצליח יותר ככה.
ובהמשך הקריירה הגעתי לתחום הביוטכנולוגיה, כאשר שם אמרו לי שאני בסדר אך רק חבל שאני לא למדתי תואר שני במגמה מדעית, זה היה עוזר לי להתקדם יותר.
אפילו כשהגעתי לאחר שנים לייעודי המקצועי, להיות מאמן, לא פסקו הקולות החיצוניים.
גם פה הקולות אמרו לי שאני בסדר, רק חבל שלא למדתי פסיכולוגיה, זה היה עוזר לי להתקדם.

אך הפעם זה היה שונה.
הפעם חשתי בתוכי את האושר, ההתלהבות, היצירה והתרומה שאני נותן לאחרים, ובזה התרומה לעצמי בניצול הפוטנציאל שבי.
מספיק שנים רצתי אחרי המקצוע שלא ידעתי מהו, (ואולי חיכה לי שאגיע בשל ומוכן?).
בכל זאת, הפעם ידעתי ש “אין מצב” ודבר שיזיז אותי מדרכי, פשוט השתקתי את כל הרעש מסביב ורצתי קדימה.
פתגם עממי חכם אומר, “השביל חכם מההולך בו”.
האם יוצר הפתגם הזה חשב עלי שכתב אותו?…לוקח זמן אבל בסוף התובנות מגיעות.

השונות כמנגנון הישרדותי בטבע

למדתי עם השנים שלא רק שהשונות אינה דבר שצריך למחוק ולהצטער עליה, אלא אשרי השונים שלמדו את סודה ועוצמתה! העולם חי בזכות השונות, ובלעדיה הוא נופל.
האם שכחנו את זה או שאולי אף פעם לא חשבנו על זה כך? אם רק נתבונן קצרות בעולם נוכל לראות את הברכה שבשונות.

בטבע- וזה כולל גם אותנו בני האדם- מגוון גנטי מאפשר אוכלוסיות מסוימות לשרוד ולצמוח; אוכלוסיות שמתקיים בהן inbreeding הן פגיעות יותר ובעלות סיכוי גדול יותר למחלות גנטיות,ירידה בתוחלת ואיכות החיים וגם לכיליון.
שונה זה לא רק טוב, זה חיוני!

חקלאות המבוססת על גידול אחד- -mono-culture היא מרשם לאסון.
באירלנד ב 1846 יותר ממיליון אנשים מתו ועוד מליון נדדו ממקום למקום בגלל שהאכלוסיה זרעה רק שני סוגים של תפוחי אדמה, שלא עמדו נגד מחלות שתקפו.
החקלאות ניזונה מגיוון רב.
היא זקוקה לשונה.

ארגונים המנוהלים על ידי אחידות בחשיבה, ללא קבלה ושמיעה של השונים והחושבים אחרת, יושבים על חומר נפץ.
תופעת ה Groupthink מכרסמת באותן מסגרות שבהן עובדים ומנהלים חוששים לבטא דעות שונות, להתנהל שונה ולהיות שונה.
הם מעדיפים במקום זה לשתוק וללכת אחרי הרבים, לא לעשות גלים.

מערכות מסוג אלה יכולות להתעלם משימת לב לבעיות טכניות כמו באסון המעבורת “צ’לנגר” שהתרסקה, או השתתקותם של מערכות כמו המודיעין הישראלי של 1973, בגלל הפחד לערער את ה”קונספצייה” שהובילה למלחמת יום כיפור אלפי חיילים נהרגו ועשרות אלפי משפחות מתו מבפנים בעודן בחיים.

ישנו משהו לקוי בדרך שבה אנו חיים ומתחנכים ,הדרך הדוחפת אותנו לפחד מהשונה ולהטות את עצמנו לכוון הדומה, עם כל המחיר שבו.
אני תוהה כיצד ניתן להשפיע על עצמנו, על ילדינו ועל הסובבים אותנו לכבד ולטפח יותר את השונה שבנו, למענם, למעננו ולמען עולם טוב יותר.

זה לא פשוט להיות אני
ישנו פתגם חסידי מקסים, מפיו של רבי זוסיא מאניפולי: “אינני חושש שמא ישאלוני בעולם האמת למה לא הייתי משה רבנו; על כך אדע מה להשיב. אבל מה אשיב כשישאלוני למה לא היית זוסיא!”

הנשיא ברק אובמה לא יודע את זה, וכנראה אף פעם גם לא ידע, אבל לי ולו יש הרבה במשותף.
ראשית כל אני לעולם לא אהיה ברק אובמה והוא לעולם לא יהיה רוני דוניץ.
הדבר השני הוא שלשנינו יש המשך עבודה קשה לפנינו: הוא להיות ברק אובמה ואני להיות רוני דוניץ.
אינני יודע למי ביננו מחכה עבודה קשה יותר.
ולא רק לנו העבודה הזאת קוראת.
ייתכן וכולנו נזדקק לעוד הרבה אומץ להיות שונה בלכתנו בשביל החכם מכולנו….

Recommendation- turn on your speakers and click this link to hear the one and only Pete Seeger on
“Youtube singing- “Little Boxes

מה העבודה הזאת לכם? חלק ב’


50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת. חלק שני ואחרון.

עבדים היינו. ומה קורה היום? במבט חפוז על “רגל אחת” לנושא העבודה בחברה האנושית אפשר לראות תמונה שקשה להתעלם ממנה:

  • בפרשת “בראשית” אדם חטא ב”גדול”, נגזר עליו “בזיעת אפך תאכל לחם”, העונש מתבטא בכך שעליו יהיה לטרוח ולעמול כדי להשיג את פרנסתו.
  • על בני ישראל במצרים אין צורך, כמובן, לספר.
  • ביוון וברומא העתיקה רוב האנשים פשוט היו עבדים. למעשה, המילה ביוונית קלאסית לעבודה היא “עצב”. ולא מדובר בעבודה פיזית בלבד, עבודה בכלל לא הייתה “in” בתרבות העתיקה, כאשר לתרבות הפנאי היה ה”רייטינג” הגבוה ביותר.
  • בימי הביניים המצב פחות או יותר היה דומה.
  • המהפכה התעשייתית הובילה לכך שמיליוני אנשים מצאו את עצמם “סגורים” במפעלים- הרבה מכונות, מעט אוויר. העבודה נתפסה לתשומה לייצור, עלות שיש להתמודד איתה.
  • המרקסיסטים ראו (עוד רואים!) את העבודה כמגרש שעליו הקפיטליזם גורם לחוסר שוויון בין המעמדות וכאחת הסיבות שהחברה שלנו היא מלאת דיכוי ומועקה.
  • אם היה לך את ביש המזל להיות פרופסור או אינטלקטואל מסוג אחר בסין במשך המהפכה התרבותית, קרוב לוודאי שהיית מוצא את עצמך רעב ללחם, בכלא או.. לא היו מוצאים אותך בכלל.
  • ובעידן הפוסט מודרני קיבלנו את המחשב ובעקבותיו התפוצצות המידע, החיים ב”אינסטנט”, ואין סוף בחירות והחלטות המאפיינות את חיינו. במקביל קיבלנו את חוסר הוודאות של תחרויות בינלאומיות ואיבוד תחושת הביטחון במקום העבודה. עידן השינויים הגיעו אפילו ליפן, ושחק גם שם את האמון רב השנים של מקום עבודה “מהערסל עד לקבר”.

כתוצאה, אנשים היום יותר  מתמיד דורשים ומצפים מהמקום ומעצמם בנושא העבודה. דורשים ומצפים לדברים מופשטים אך ערכיים כגון אתגר, אוטונומיה, קידום מקצועי ואישי. השאיפה היום היא זאת של קריירה, במובן הרחב של המילה, היכן שהאדם מפתח את עצמו ועבודתו בכיוונים ומקומות שונים במשך חייו.

שמועות על אהבה ומשמעות במקום העבודה
מחקר אמריקאי אחר מראה שבמקביל לעליית רמת הציפיות מעצמנו כאנשים עובדים ישנה עלייה בתסכול שלנו בניהול האיזון בין החיים לעבודה.
כ- 80% מעובדים אמריקאים רוצים להיות בבית יותר, ו כ- 60% נותנים לעצמם ציון נכשל” בהצלחתם לאזן בין מה שקורה בעבודה ובין מה אמור לקרות בבית.
העובדה היא שאנו מבלים הרבה יותר במחיצת אנשים זרים ופחות אהובים עלינו מאשר הפוך. מוזר, אבל זו המציאות.

קשה להתעלם מהדמיון בין שימוש המילה “עבודה” במובן הדתי (למשל, “לעבוד את ה’ “) והעבודה שאנו מבלים בה כל-כך הרבה שעות.
בשני המקרים עולה תחושה של טוטאליות. בעידן המודרני, נדמה שכאילו הרווחנו דברים מסוימים ואיבדנו אחרים.
הפסיכולוג אריק פרום פעם כתב שבעידן המודרני פיתחנו אוריינטציה שיווקית כלפי עצמנו: שמנו בצד את חלומותינו, את התקווה של נעורינו וניסינו לעצב אתאישיותנו, בחירותנו והחלטותינו בהתאם למה שה”שוק רוצה”, בתקווה שזה יביא לנו את סולם הביטחון בחיים.

בפילוסופיה הבודהיסטית קיים עיקרון שהאדם צריך לשאוף ל “פרנסה נאותה”-  right livelihood, שמשמעו איננו דווקא “עבודה חדשה”, אלא “עבודה ממקום אחר”, ללא אלימות, ממקום של הגשמה אישית, תרומה לחברה, אהבה ומשמעות.
הייתכן דבר כזה?

“There’ll be two dates on your tombstone, and all your friends will read ‘em, But all that’s gonna matter is that little dash between ‘em.” (Kevin Welch)

במאה ה21 יותר ויותר מאתנו מתעוררים ב”אמצע החיים” (30+, 40+, 50+) ומרגישים שהגיע הזמן לשינוי מקצועי. בשינוי כזה לא מדובר רק בכתיבת קורות חיים עם ספין חדש או מילים אחרות,  אלא לשינוי אשר תופס את העבודה כדבר מרכזי בהגשמתו האישית של האדם. העבודה כערוץ מרכזי ומהותי למיצוי הפוטנציאל האישי והשארת חותם בחיינו בעולם הזה.

לשינוי קריירה באמצע החיים יש תפיסת עולם משלו, כלים, דרכים וסוגי תמיכה והכוונה משלו. ועל זה בהמשך.

“Don’t ask yourself what the world needs. Ask yourself: what makes you come alive and then go do that. Because what the world needs is people that have come alive”, (Harold Thurman Whitman)

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק ג

תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם. איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה שלישית ואחרונה בסדרה.

המסע לשיפור ביטחון העצמי

להלן מקבץ טיפים והצעות מוכחות העשויות לעשות הבדל לכל אדם החפץ להשקיע בביטחונו העצמי בדרך להצלחה. כמובן, חלק מהדברים ידברו אליכם יותר מהאחרים, אבל כדאי לזכור שמאחורי כל טיפ המובא לפניכם מטה ישנן “קבלות” רבות של הצלחה לאנשים רבים.

זהו מסע- התייחסו לזה בהתאם. לא “זבנג וגמרנו” אלא עבודה המצריכה מחויבת, מודעת, מאמץ ואורך רוח. תידרשו לערוך מעט בדק בית, להסתכל אחורה, לקחת אחריות על ההווה, “לצאת מאזור הנוחות” ולמתוח את עצמכם מעבר למקומות שאתם רגילים. מוכנים?  עד כמה אתם מחויבים לזה?

  1. שחזרו ורשמו הישגים בעבר: התבוננו במה שהשגתם  עד כה בחיים\בקריירה\בעסקים. בנו טבלה של 10 דברים המרשימים ביותר עבורכם. הדפיסו ותלו במקום שניתן להתבונן בו ללא מאמץ ודאגו לעשות זאת!
  2. רשמו חוזקות: קחו דף ורשמו ללא הגבלה את כל התכונות\יכולות שיש לכם (והם רבים!)- ואז סכמו עם עצמכם על “10 המובילות”. שימו גם את הדף הזה במקום נגיש, כמו ב #1.
  3. רשמו את הערכים: אלו דברים חשובים לכם בחיים אשר הייתם מגדירים כ”ערך”? רשמו גם מהם 5-10 בטבלה, כנ”ל.
  4. רשמו את האהבות: מה מרגש אתכם? אילו דברים אתם עושים בלי התנגדות כלל, “כשהכל זורם”, ורשמו גם אותם.
  5. מיפוי המצב: לאחר שסיימתם את השלבים הראשונים מעלה, הגעתם לשלב שבו חייבים לערוך מיפוי של המצב ספציפי שלגביו  חשוב לשפר את ביטחון העצמי:
  • קחו עמוד וחלקו אותו לשתי עמודות ורשימה אחת לכל עמודה: נקודות רלוונטיות שבהם יש לכם ביטחון עצמי גבוה בעמודה אחת,  ונקודות שבהן אתם חשים ביטחון עצמי נמוך, בעמודה השנייה.
  • קחו את אותן הנקודות ברשימת “ביטחון עצמי נמוך” ושאלו את עצמכם: ” עד כמה הן חשובות לי על מנת להצליח במשימה?”. התעלמו מכל נקודה שהגדרתם פחות מ”חשובה” ולכל נקודה שהיא חשובה אך יש שם ביטחון עצמי נמוך, שאלו את עצמכם: “מה אני צריך בכדי לשפר אותה? האם אני צריך לשפר מיומנות? לקבל עזרה? לקבל ידע? לשתף פעולה? ובכך התחלתם לערוך תכנית ממוקדת מטרות לביצוע.
  • תכנית מטרות ויעדים: כעת אתם מוכנים לבנות תכנית פעולה שתתבסס על כל מה שזיהתם, בחרתם, רשמתם והפנמתם מעלה. טיפ חשוב: בהתחלה תבנו משימות קצרות דרך מאוד. אתם זקוקים לחוש הצלחה על מנת לייצר הצלחה נוספת ואין תחושת הצלחה טובה מזו שסימנת מטרה והגעתם אליה בהצלחה!
  • חייבים לרתום את הביטחון העצמי שלכם על מנת לייצר ביטחון עצמי נוסף. אל תשכחו לתת לעצמכם טפיחה על השכם בכל הצלחה שתחוו, קטנה ככל שתהיה. אתם בונים “תשתית” לעצמכם וכל מחשבה ופעולה היא חשובה. זכרו: חיובי, צעדים קטנים “בוני אמון”, לאט, עוד פעם חיובי.

    1. ניהול עצמי בתהליך = ניהול ה”שדונים. כולנו מכירים את המחשבות האלה הטורדות את נשמותינו והתוקעות את שאיפתנו. אלה הם  ה”שדונים” שלנו.  כן, חברים, בנושא של הדיאלוג הפנימי השלילי, יש לכולנו מלחמת התשה, 24 שעות, 7 ימים בשבוע. להלן מספר טיפים וכלים לשיפור הדיאלוג עם ה”שדונים”:

     קבלו את הטעויות שלכם כדבר טבעי! כולנו כבר מכירים את האמרה “אין טעויות, יש רק שיעורים ולמידה”.האתגר הוא לחזור ולהזכיר לעצמנו כך בכל טעות עושים..וללא ספק נעשה טעויות!….עד שגישת “הגדרה מחדש” תחלחל לעומק (לא פשוט, אני יודע… אך אין כל כך ברירה פה).

    • דיבור עצמי חיובי.המציאו משפטים חיוביים ומתאימים למצב שבו אתם שואפים לשפר ביטחון עצמי, וחזרו עליהם מספר דקות כל בוקר, צהריים, ערב. המשפטים יתאימו למצבכם, לדוגמא: “מגיע לי לקבל שכר גבוה עבור שרותי”, “אני בעל יכולת גבוהה לבצע את כל מה שאני מצפה לעצמי לבצע”, וכיו”ב. מחקרים בעולם הספורט, למשל, מראים ששחקנים העידו על דיבור עצמי חיובי כטכניקה אפקטיבית עבורם בשיפור הביטחון העצמי בתחרויות. תת-הכרתנו היא פעילה מסביב לשעון אז מוטב ש”נאכיל” אותה בחומרים הנכונים לנו.
    • דמיון מודרך. דמיון מודרך הוא טכניקה ידועה להשפיע על מידת ביטחון העצמי כאשר המוח “רואה” את ההצלחה ומשדר אותה פנימה. תרגול יומי תורם למאמץ.
    • מדיטציה. מדיטציה קבועה ממקדת את האדם ב”כאן ועכשיו”. היא אינה מסלול של “שינוי מחשבות” אלא של “קבלת המחשבות ללא התנגדות”. מדיטציה מלמדת אותנו שאנו לא רק המחשבות שלנו אלא משהו עמוק ויציב הרבה יותר. כתוצאה היא מחזקת את האדם וביטחונו בעצמו.
    • מוזיקה. כולנו מודעים שמוזיקה משפיעה על מצב רוחנו, אבל היא יכולה לתרום הרבה יותר מזה במתן השראה, מוטיבציה ודחיפה לביטחון העצמי (חשבתם פעם למה כל שיעור התעמלות/ספיניג/איירוביקס, מלווה במוזיקה?)
    • חפשו את קרבתם של אנשים חיוביים ומצליחים. חברים, התרחקו ככל שניתן מאנשים שמרבים למלא את חלל האויר בביקורת כלפי עצמם וכל סביבתם. זה מדבק! כל המוזיקה והמדיטציה בעולם לא יעזרו לנו אם נבלה יותר מדי שעות בקרב “סוחטי האופטימיות”.
    • עשו מעקב בטבלה אחרי ה”סיכונים שלקחתי”.ככל שתעלו את זאת על הכתב ותעקבו אחרי הפעילות ייתכן וגם “חרדת הסיכון” תרד ו”אזור הנוחות” יוגדר מחדש.
    • נתינה.כמה אתם מוצאים את עצמכם נותנים\מעניקים לאחרים מבלי שתצפו לתמורה מהאחר? בדקו והרחיבו… מדהים עד כמה הנתינה לאחר פועלת להרחיב לנו את ביטחון העצמי!
    • תמיכה- אל תחיו בלעדיה. כבני-אדם כולנו זקוקים לתמיכה. ובתור אנשים החפצים לבצע שיפור בביטחון העצמי אלמנט התמיכה הוא קריטי להצלחה. מדובר באותה מסגרת של אדם אחד או יותר (קבוצה, חבר, בן- משפחה), שתפקידו לשקף לנו מה נראה כלפי חוץ, להזכיר לנו מהן מטרותינו ולעודד כאשר רוחנו נופלת. תמיכה מקצועית ממאמן הינה תמיד רצויה ומומלצת , אך אם התקציב או המצב לא מאפשרים ניתן למצוא תחליפים סבירים אחרים, בתנאי ש”יהיו שם בשבילנו” בצורה עקבית ולאורך זמן.

    לסיום, מה שקבלנו מהורינו כבר קבלנו והוא איתנו. מה שנעשה עבור עצמנו על מנת לשמור על הביטחון שבתוכנו, זה כבר משהו אחר והוא מחכה לנו. יש תשואה גדולה על ההשקעה…

    “One important key to success is self-confidence. An important key to self-confidence is preparation”  Arthur Ashe, American tennis champion and social activist

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק ב’


תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם.
איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה שניה בסדרה.

על הערכה עצמית, ביטחון עצמי ואימון אישי

בעולם הפסיכולוגיה משתמשים במונח הערכה עצמית, למרות שלא כולם מסכימים מהו בדיוק, אם וכיצד למדוד אותו ואם וכמה הערכה עצמית יכולה להשתנות אצל אדם על ציר הזמן של חייו. הערכה עצמית הוא מונח המביע את מידת ההערכה שאדם רוכש לעצמו.
הערכה זו מתקיימת אצל הפרט בראש ובראשונה כלפי זכותו הבסיסית להיות בעולם כפי שהוא, ללא צורך בתארים שונים (יפה, עשיר, חכם, מוצלח) על מנת להצדיק זאת.
הערכה עצמית תקינה יוצרת ביטחון עצמי ותחושת יציבות וערך.

אולם הקהל הרחב נוטה להחליף בין שני המונחים, הערכה עצמית וביטחון עצמי, ובוודאי קיים קשר קרוב בין השניים.
המונח ביטחון עצמי מתייחס לאמונה של אדם ביכולתו להצליח במעשיו או בצדקת דרכו או בנכונות החלטותיו.
לעומת המונח ”הערכה עצמית”, ב”ביטחון עצמי” הדגש הוא יותר על האמונה של אותו אדם להצליח בביצוע, בפעולה ובמעשה, ופחות על התחושה הכללית שהוא רוכש לעצמו.
אדם עם ביטחון עצמי במצב מסוים משדר חיוביות בדרך-כלל , ואת והנכונות לקחת סיכונים מסוימים, להציב מטרות ולהתאמץ להגיע לתוצאות.
לעניות דעתי, בתור מאמן, איני מוצא שיש באפשרותי באמת לסייע לאדם עם הערכה עצמית נמוכה להגיע ל “תכלס” שהוא ואני היינו שמחים להגיע אליו (ואני לא מדבר על “שיחה אמפטית וחברית” שעבורה לא צריך לשלם למאמן).
מניסיוני, אני מוצא שאדם עם הערכה עצמית נמוכה יכול להיעזר טוב יותר במגוון הגישות בעולם הטיפולי, אם יהיה מוכן לכך.

על הקשר בין אימון אישי לשיפור הבטחון העצמי

לעומת זאת,  עולם הקוצ’ינג הוא בהחלט המגרש הנכון לאדם החפץ לשפר את הביטחון העצמי, ולשם זאת מסגרת האימון עם מאמן מנוסה ובעל יושרה היא גם ראויה וגם אפקטיבית.
בהתחשב בעובדה שלעיתים קרובות מה שמבדיל בין אדם מצליח ואדם פחות מצליח הוא הביטחון העצמי שהוא חש פנימה ומשדר החוצה, ההשקעה בשיפור ביטחון העצמי מבטיחה תשואה שערכה מעל ומעבר.

כיצד משפרים את הביטחון העצמי? אילו הצעות, צעדים, עקרונות וטיפים יכולים לעזור לנו לחוש ש”יש לנו את זה” וההצלחה היא בידנו ומנת חלקנו?

ביטחון עצמי: יחסי ולא אבסלוטי

הדבר הראשון חשוב להעיר הוא שביטחון עצמי אינו דבר אבסטולוטי אך דבר שעלול להשתנות ביחס למשימה, לציפייה ולמצב.
לכל אדם יש רמות שונות של ביטחון עצמי במצבים שונים. למשל, תלמיד יכול להרגיש ביטחון ביכולתו להתמודד עם מבחן באנגלית ובו בזמן לחוש חוסר ביטחון במקצוע המתימטיקה.
מנהל בארגון יכול לחוש ביטחון בידע המקצועי שלו אבל חוסר ביטחון עצמי משווע ביכולתו ליצור תקשורת טובה עם עובדיו או ביכולתו להעביר מצגת או לכתוב תכנית להנהלה.
עצמאים רבים חשים ביטחון רב ביכולתם לספק את השרות המקצועי שבו הם מתמחים אבל כשמדובר בשווק, שרות וגיוס לקוחות, סף הביטחון העצמי נמצא “על הקרשים”.

אני זוכר איך שהביטחון העצמי שלי ירד ועלה בצורה קבועה במשך 15 שנות עבודה בתחום שווק הבינלאומי.
היו מקומות עבודה ופרויקטים ששלטתי היטב במצב, הלכתי לעבודה עם שיר בלב, ניהלתי ובצעתי משימות בביטחון רב והתוצאות וההצלחות היו מרשימות.
והיו מקומות ומצבים שתפקודי היה פשוט “על הפנים”, חיפשתי ללא-לאות עבודה אחרת בצד בצורה היסטרית, שנאתי להגיע בבוקר ולעיתים לא ישנתי בלילה מרוב דאגה.
המרוץ היה מה יקרה קודם: האם אני אתפטר או שהבוסים שלי יפטרו אותי.
בדיעבד ולימים (ימים רבים מדי, לטעמי), למדתי שהביטחון העצמי שלי מאוד מושפע מיכולתי להרגיש שאני חופשי לנצל את כישורי הטבעיים ולא נאלץ להכניס את עצמי לרובריקות וציפיות של אדם אחר שמחליט עלי ובשבילי (לרוב הבוס שלי).
כנראה שבחיים קוראים לזה “התפכחות”, שהינו תהליך פנימי שלוקח זמן ולא “תכנית לבקשתך” באינסטנט.

עוד על המסע לשיפור הבטחון העצמי – קראו כתבה שלישית בסדרה בקרוב

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק א’

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק א’

תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם. איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה ראשונה בסדרה.


“Too many people overvalue what they are not and undervalue what they are”

.Malcom S. Forbes, magazine publisher, millionaire

המתנה היקרה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא תחושה של ביטחון במי שהם ובמי שהם יכולים להיות. אם היו לכם כאלה הורים בילדות, אתם מוזמנים להרביץ חיוך גדול כרגע ולשלוח להם חיבוק וירטואלי חם גם ממני. קבלתם אוצר לכל החיים, אפילו אם הוריכם כבר אינם נמצאים פה איתנו.

כמאמן, חוויתי את התחושה הזאת עשרות אם לא מאות פעמים, וכאדם מהיישוב בוודאי חוויתי אותו אלפי פעמים. אותה תחושה של “משהו לא מסתדר לי”, תחושה של חוסר סימטריות בין מה שעיני רואות ומוחי קולט לבין ה”סיפור” שהאדם מולי מספר. מולי יושב אדם השופע חכמה, כישרון, בעל-יכולות וחן, אבל מה הוא אומר על עצמו? ממש לא מחובר לשם!

מה שהוא משמיע היא שיחה רוויה בביקורת עצמית, שיפוטיות, הרבה מאוד על “למה זה לא יעבוד” ו”הוא לא יכול בגלל…”. זה הסיפור הנפוץ של ה”אין לי” ו”התמונה הקטנה” בהתגלמותה. הדיסוננס חזק כאשר העיניים והחושים רואים פוטנציאל וצמיחה אבל האוזניים שומעות סיפור “קטן ומקטין” של “אין לי”, “לא יכול”, שיחה עשירה עם אמונות מגבילות ופרדיגמות חוסמות.

האם מאוחר מדי לשנות ולהשתנות?

לפעמים כואב הלב לראות אנשים בגילאי ה 40 או 50+ בחייהם שאינם רואים את עצמם כפי שאחרים רואים אותם, וטוענים שהכל כבר “מאוחר מדי” לשנות ולהשתנות (שגם זו בין הפרדיגמות ה”תוקעות” ביותר). אני נזכר במפגש קוצ’ינג ראשון עם אישה כזאת שגוללה סיפור קשה על ילדות במשפחה שאף פעם לא נתנו לה להרגיש שהיא שווה- לא יפה, לא חכמה, לא עשירה, לא מוכשרת וגם לא חברותית. “מה כבר יכול לצאת מילדה במשפחה כזאת?”, היא אמרה, שהמילה “לא מספיק” היא הדומיננטית ביותר?

אני נזכר שבעת שיחה מסוג זה פתאום נזכרתי בספר שקראתי ואהבתי מאוד בהיותי תלמיד תיכון. הספר “התפסן בשדה השיפון” לימים רב מכר קלאסי בספרות האמריקאית, מסופר מגרונו של נער מתבגר בשם הולדין קאופילד. הולדין הוא ילד חסר מנוחה החולם להיות אדם שתפקידו בחיים יהיה “לשמור”. הוא מתאר מצב בו הוא שומר על ילדים המשחקים בשדה פתוח הגובל בצוק, כאשר תפקידו של הולדן הוא לתפוס את הילדים העלולים בטעות להתקרב יתר על מידה לצוק ולהציל אותם “בזמן” פן יתעלמו מהסכנה ויפלו מהצוק. המטפורה היא שהולדין שואף לשמור את התמימות והטוהר של הילדות בטרם “הנפילה” אל ההתבגרות ואל החיים כמבוגרים בעולם.

תהיתי באותו מפגש אימון מה היה קורה אילו יכולנו גם אנחנו לחזור אחורה לילדות של אותם אנשים, “לתפוס” אותם ואת הוריהם בעוד שהם ילדים קטנים ולהחדיר להורים רק טיפה יותר של “תשומת לב”. תשומת הלב שתעיר אותם מהתנהלות על פי האוטומט, ותתריע להם כמה קריטי להעניק לילד את התחושה של ” אני יכול”, “כדאי לי לנסות”, “מקסימום זה לא יעבוד אבל אלמד” . להאיר את דרכם של אותם הורים שיווכחו עד כמה מילותיהם ומעשיהם הינם בעלי השפעה אדירה על חיי ילדיהם כל ימי חייהם. שיבינו עד כמה המושג הזה של “שלמות” הוא לא רק טיפשי אלא אכזרי ולא אנושי כלפי כל בין- אדם, קל וחומר ילדים רכים! הלוואי ורק אפשר היה להיות הולדין קואפילד במסע הדימיוני הזה לתיקון העבר. אני תוהה איזה עולם היה לנו אז….