רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

חברים יקרים: Are you Playing a Bigger Game?

אין לי סיבה לשלוף מהשרוול באשר “למה” זה קורה, אבל אין ספק שזו המציאות: אנחנו נוטים  לשחק “משחק קטן” בחיים.
במילים אחרות, אנו נוטים להעדיף את אזור הנוחות מעל אזור ההזדמנות, לדבוק ב”בטוח” גם כשלא כל-כך “בטוח”, ולהיאחז במסגרת ה”זהות שלנו” בקורות חיים של העבר במקום להתמקד ב “מיצוי פוטנציאל” לעבר העתיד.

אני סבור שישנם הרבה בעלי -מקצוע שיודעים לטפל טוב יותר מאיתנו- המאמנים- במצוקות, פתולוגיות ומשברים של החיים- כבודם במקומם מונח.
אך לא ראיתי בימי מקצוע שיש בידו להעצים את האדם בלהיכנס לנעליים גדולות יותר, חזון רחב יותר ולקפוץ גבוה יוצר לתוך “גדולתו הייחודית”, מאשר מקצוע הקוצ’ניג, כאשר הוא מופעל נכון ובעוצמה על ידי מאמן מיומן.
אנחנו המאמנים חייבים להזכיר לעצמנו- וגם לאחרים- שזאת היא ייעודנו במלוא מובן המילה: להחזיק את הלפיד למתאמן ולגרום לכך שהוא יראה, יתרגש ויפעל לעבר ה bigger game של חייו.

דוגמאות מההיסטוריה ל bigger game הן פשוט מרגשות:

זוכרים את מהטמה גנדי? הוא היה עורך-דין בינוני ממשפחה במעמד הבינוני שבקושי הצליח לעבור את מבחני התואר וקבלת הרישיון.
ומה עם נלסון מנדלה? הבחור ברח מהבית, פוטר מעבודותו  הראשונה.
אמא תרזה? היתה מורה בבית-ספר בגיל העמידה עד שהחליטה להקדיש את שארית חייה לעזור לעניים ביותר,וכל זה בלי גרוש על ה…
אלברט שוויצר, בתחילת המאה ה-20 , ניגן באורגן בתפילות בכנסיה בשוויץ עבור גרושים, כי לא היתה לו דרך אחרת להרוויח כסף בכדי ללמוד רפואה.
רק בגיל 36 סיים את לימודיו ונסע לאפריקה לפתוח בית- חולים.
ויותר קרוב אלינו בזמן היה לך ולנסיה, עובד נמל פולני מובטל שלא סיים תיכון, שהרים את הכפפה של אקטיביזם חברתי למען הפועלים- פעילות שזיכתה אותו בפרס נובל ולהתמנות כנשיא פולין.

אולי אתם חושבים: “איפה הם ואיפה אני”, רק המעטים ביותר זוכים לסיפור הוליוודי כזה….
היתה לכם מחשבה כזאת? אם כן, תורידו אותה- היא לא במקום.
כל אדם חופשי (ולצערי, יש יותר מדי בני-אדם שחופש אינו מנת חלקם), יכול “לשחק את המשחק הגדול יותר” עכשיו, כאן, במיידי וללא שום התלבטות נוספת.
כי זה מתחיל בראש, במחשבה, בראייה חדשה, ב re-framing הפשוט ביותר, כמו כשקורה לאדם  שראייתו כבר לא “מי יודע מה” פתאום מרכיב משקפיים ו ,Voilla  רואה את כל מה שלא ראה קודם לכן…
כי אותן משקפיים לא היו במקום שהיו צריכות להיות- מעל האף ומול העיניים!

לשחק משחק גדול יותר הוא ממש לא דבר מופשט, מרחף, תלוש מהמציאות.
הוא דבר ברור, על הקרקע ומחולל מציאות! אני מדבר על האדם שיושב על הגדר ויודע היטב שכשהוא סוף-סוף יקפוץ ממנה לתוך המגרש המציאות תשתנה לו מיידית.
על האדם שתמיד “יש לו רעיון” אבל הרעיון מעולם לא יצא לאור, לא נכתב על הדף ולכן, לא הפך למציאות.
ועל רצונו של אדם לדרוש תשלום גבוה יותר עבור שרות\מוצר\משכורת, ומחליט להתגבר על הפחד ולקחת את הצעד ולקפוץ למים.
אני גם מדבר על שינוי הרגלי התקשורת עם הסביבה: אם מדובר בהרגל של “ריצוי יתר”, דחיינות כרונית, או חיים שבהם הגבולות אינם באמת גבולות.
לשחק משחק גדול מחייב אותנו קודם כל להתמקד בלראות את הנולד שלנו, לייצר את התכנית הנכונה ואת המנגנון שיביא אותנו לעבר החזון והמטרות (accountability ).

ישנו סיפור שאני מאמין מרביתכם מכירים- אותו משל שלא חשוב כמה פעמים אתה שומע אותו הוא תמיד מקפיץ אותך לרמת חשיבה אחרת על עצמך ועל דרכך:

אדם עובר אורח- תייר, בחלק מהסיפורים- עבר ליד אתר בנייה וצפה בשלושה פועלים עמלים בעבודתם מתחת לשמש הלוהטת, מרימים ומניחים אבן על אבן.
ניגש לאחד מהם ושאל: “מה אתה עושה?” והפועל ענה: ” אני מעביר ומניח אבני- בנייה”.
ניגש לפועל אחר ושאל אותה שאלה, והתשובה שהוא קבל: “אני עובד על מנת שיהיה לי כסף לפרנס את משפחתי”.
בסוף ניגש לאדם שלישי עם אותה שאלה, והפעם שמע את התשובה הבאה: “מה אני עושה אתה שואל?  אני בונה קתדלרה”.
אותה עבודה, אותו מקום, 3 אנשים שונים, 3 תשובת שונות.

ההחלטה היא בידנו: ה bigger game הוא זה של בוני-הקתדרלות למיניהם. גם אתה יכול להיות אחד מהם. לא רק למענך,אלא גם למעננו. חסרים לנו בוני-קתדרלות. מאוד חסר.

כשהסיפור שלי נוגע בסיפור שלך

תמיד ידעתי שיום אחד הסיפורים האלה יצאו החוצה לעולם.
הרי זהו ייעודו של כל סיפור, לא?
סיפור שלא סופר הוא כמו מתנה שלא ניתנה ואוכל שלא נאכל.
רק לא תיארתי לעצמי שכך יצאו הסיפורים הבולטים שהרכיבו את חיפושי חיי: על במה, כמופע  סיפורים של 70 דקות , באולם מלא עם 70 אנשים, שני צלמים והרבה התרגשות.
למרות שאת הסיפורים האלה סיפרתי מאות פעמים בשיחות בארבע עיניים, ליד שולחן השבת, בחיק הטבע או בנסיעה למקום זה או אחר, ברגע שהסיפורים כבר יצאו החוצה מעל הבמה ברעננה, ידעתי שקרה משהו, וחיי כבר לא יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו קודם לכן…

ב- 19.1.2012  היתה ההשקה של מופע הסיפורים האישים שלי, “תגיד, מי אתה?” – מאז החיוך לא יורד מעל פני, וההתרגשות מסרבת לעזוב אותי לנפשי.
אני מאמין שכולנו אוהבים לשמוע בחיינו את סוג הדברים שכתבו ואמרו לי לאחר המופע- על ההנאה, הצחוק, ההתרגשות, ההתפעלות, ההערכה, ההשפעה וההזדהות….Wow, mama mia, למה אין בנק שניתן לאחסן בו פרגון כזה בקילו לשימושים עתידיים?
נדמה לי שאחרי השבוע הזה של פרגון אדיר ותשבחות מקיר לקיר, יכולתי ליצור לי ריבית יפה לצרכים עתידיים.
כולנו צריכים את זה לעתיד, לא פחות מהתשואה “ההיא” שנמצאת יותר בתודעתנו.

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

התחושה היא נפלאה, התובנות מעודדות, צריך להנות ולהתרפק על הרגע… אבל… כמאמן אישי וותיק ידעתי לזהות אותו עומד שם  ממש בפינה, רק כמה שעות אחרי, אותו חבר ידוע…הרי קוראים לו “פחד מהצלחה”, ומאחוריו, מוסתר ומסתתר אחיו הגדול, “פחד מכישלון”, שני החברה האלה הדוחפים את אפם לכל הצלחה, הגשמה ושמחה.
כמאמן אני רואה את זה כל יום, ידעתי שמסתובבים הרבה סנדלרים יחפים בחוץ, אז מיד בדקתי את הנעליים לבדוק עד כמה השתפשפו ואם לא נפתח חור קטן שלא נראה…

מתוך המשוב הרב שקבלתי, התחלתי לקבל תגובות שחלחלו בי עמוק במיוחד, מילים מעין אלה “חשבתי על הסיפורים שלך ימים שלמים אחר-כך….לקח אותי עמוק –עמוק לתוך עצמי…דברתי על זה עם בעלי שעות למחרת”, ועוד אחרים… אז ידעתי!
ידעתי שהצלחתי במשימה זו בחיי, שמעבר לצחוקים שהם כל-כך חשובים ומהותיים בחיי, הצלחתי להעביר את המסר שמתחת, הרי הוא המסר שלא תמיד ברור גם לי, הדבר שעומד מאחורי ומתחת לחיפושים, לנדודים ולשבירת הפרדיגמות השונות. הדבר שהביא אותי לעיסוק המבורך שלי היום, הסיפור מאחורי כל הסיפורים: שאת הקול הפנימי יש למצוא, לשמר, לטפח ועליו להגן מכל צרה ופיתוי שבדרך.

כך קרה כשהסיפורים שלי נגעו בסיפורים של אחרים.

דרכי הסיפור בעולמנו הן רבות: מי במילה הכתובה, ומי על במה; מי באבן ומי בציור; מי בתנועה ומי בצליל.
מי בקריאה גדולה ומי בשתיקה הרועמת.
הסיפורים מועברים בנתינה, באהבה, באומץ ובדוגמה – דרכים רבות יש לו לסיפור.

כל אחד והסיפור שלו- אמר ושר את זה יפה, שלמה ארצי.

האומץ להיות שונה – חלק א’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה…

Deru kugi wa utareru
המסמר שבולט חוטף על הראש” (פתגם יפני)

Literally: The nail that sticks out gets hammered down
Meaning: The nonconformist will be pounded down

אני אוהב פתגמים, ובמיוחד אימרות שפר של תרבויות סביב העולם.
את הפתגם היפני הנמצא לעיל למדתי עם תחילתה של תקופת מגורי ביפן באמצע שנות ה 80.
הפתגם הזה מיד ריתק אותי אבל גם קצת הפריע לי.
הוא “הסתדר לי” בראש עם המראה שראיתי כל יום ביומו, של אלפי גברים יפנים פורצים החוצה מקרנות הרכבת התחתית לכוון מדרגות הנעות בדרכם החוצה.
כולם לבושים בחליפות דומות להפליא, כחול כהה, פנים רציניות, ממהרים להגיע למקומות העבודה לתחילתו של עוד יום ארוך.
אך הפתגם גם קצת ערער את מנוחתי במחשבה של, “מה באמת? כולם רוצים להיות זהים אחד לשני? האם באמת כל-כך נורא להיות קצת שונה פה?”

הכל עניין של חוסר בולטות אוניברסלי
אני מוצא שאמנם פתגם מפורסם זה נולד ביפן וייתכן השפיע על דורות רבים של ילדים יפנים, אך הפחד לבלוט, להיות שונה מוצא את מקומו ללא אפליה של לאום, גזע ודת. זו היא תכונה כללית ידועה של בני האדם לדאוג לכך שנהיה דומים ומקובלים אחד על השני, שחלילה לא נמצא את עצמנו מתנגשים עם “מה יגידו” אחרים, ואכן נמצא את מקומנו בתוך העדה ולא מחוצה לה.
ייתכן ויש קשר לתיאורית האבולוציה והצורך לשרוד, ומשם קצרה הדרך לחקיקת חוקים, משפטים, הלכה, וכדומה.

יש המבקרים אותי על זאת, אבל העובדה היא שאני באופן כללי ממש נרתע מפוליטיקה, ועוד פי כמה מסתייג מהפוליטיקאים עצמם.
למרות זאת, בקמפיין לנשיאות ארה”ב של ברק אובמה התעניינתי, אם כי רק מספר ימים לפני נצחונו.
היתה מנגינה קצת אחרת לפוליטיקה שלו אבל לא למצע ולנאומיו נמשכתי, אלא לסיפור- חייו המיוחד.

ריגש אותי ממש שארצות הברית של אמריקה, ארץ שבה נולדתי ובה גדלתי, אותה אמריקה שתמיד התנהגה כאילו “כל העולם מדבר אנגלית” וכל העולם אוהב לאכול ב “מקדונלדס”, הצביעה ברוב מוחץ שהפעם ייבחר אדם שונה מאוד להוביל אותם.
אדם שנולד לנישואים בין אישה לבנה ממדינת קנסס ואבא שחור מקניה, שאחר-כך גדל במדינה המוסלמית- אינדונזיה- עד גיל 10.
ילד שלא צמח בתוך משפחה גרעינית קלאסית, אלא גר עם סבתו באיי הוואי, רחוק מאימו שחיתה מעבר לאוקיינוס.
אמריקה בחרה באיש ששמו האמצעי הוא “חוסיין”, כאשר רק לפני כמה שנים אדם אחר עם שם זה (סדאם, כמובן), הוביל את “ציר הרשע” של האויב הגדול של ארצות הברית!
להבנתי, ארצות הברית בחרה באובמה בגלל שהוא היה שונה, ולא למרות זאת.
לא יאמן.

אני מוצא שקיים בנו פרדוקס מענין :למרות הרצון של כולנו להתקבל ו”להיות כמו אחרים” בעולם, במקביל יש לרבים מאיתנו תחושה הפוכה, שהיא תחושת ה”שונות” שלנו לעומת אחרים.
לפעמים אני תוהה אם מספר ה”מרגישים שונה” לא עולה על מספר ה”מרגישים דומה” בקרבנו? אולי מישהו חקר את הנושא הזה פעם, מעניין איזה גרפים יצאו לו בסוף.

להרגיש שונה זה “state of mind”
אני, למשל, חושב שהייתי מועמד ראוי להתקבל ל”מועדון המרגישים שונה”, למרות שללא ספק ישנם “שונים ממני” ובהרבה.
הרי תחושת השונות היא מעל הכל state of mind המושפע מדרכי התמודדות, שהן בעצמן תלויי תרבות, דת, חינוך, חברה, בין היתר.

כילד שגדל בבית-ספר יהודי בפרברי ניו-יורק, אזורי קווינס ולונג-איילנד, תמיד הרגשתי שהדשא של החברים לכיתה גדול יותר וירוק יותר.
הורי היו מהגרים בארה”ב, והמבטא בפיהם (אחד פולני\יידיש והשני ישראלי כחול לבן), היה שונה מההורים של חברי.
אני הייתי כמובן “Yankee” לכל דבר, או כך לפחות חשבתי כילד.
היה גם איזשהו נושא שונה נוסף שקראו לו “שואה” ברקע, שלא יכולתי- וגם לא רציתי- להתרחק ממנו לגמרי.

היו נסיעות בחופשות הקיץ לבקר את הקרובים הרבים שהיו בישראל, ושם גיליתי שגם לי היה מבטא- הפעם מדובר במבטא של אמריקאי שמדבר עברית.
נפגעתי קשות שצחקו עלי הילדים וישר התחלתי לעבוד על זה ולתקן את המעוות שאוכל להיות יותר כמוהם.

כשמלאו לי 21, החינוך הציוני נתן את אותותיו בהצלחה כאשר חשתי בעצמותיי שיהודי יכול להיות “יהודי שלם” רק בישראל, ואין לנו ארץ אחרת.
אך מה שגילתי הוא שבארץ קיבלתי זהות חדשה-”עולה חדש”, ולא סתם עולה חדש אלא אחד שבא מ”אמריקה”.
שאלו אותי הרבה למה באתי לפה בכלל ומה היה לי רע באמריקה.
הייתי צריך לחשוב קצת על התשובה, והיא השתנתה לאורך השנים.
במחלקת “שיפור המבטא” התקדמתי יפה, והרבה ישראלים התקשו לנחש מנין הגעתי. לפחות זה, חשבתי.

אבוד בטוקיו – איך מרגיש זר ביפן? זאת עוד בחלק הבא

העוצמה שבסיפור העסקי למנהלים

Are you a Jumper or a Planner?

יש אמרה יפה המיוחסת לרוברט בנצ’לי שאומרת משהו כזה: ” יש שני סוגי אנשים בעולם, אלה שמאמינים שישנם שני סוגים של אנשים בעולם ואלה שאינם מאמינים שיש שני סוגים של אנשים”.

למעשה, ברור שיש הרבה יותר משני סוגים של אנשים לכמעט כל דבר בחיים. ובכל זאת, אני מוצא שכן ניתן להגיד בצורה גורפת שישנם שני סוגים של אנשים  שאנו רואים לעיתים תכופות השוקלים הקמה של מיזם חדש: ה “קופצים ראש”-   - “Jumpers” ו”המתכננים”-”planners”. “קופצים הראש” מונעים על ידי אנרגית היצירתיות הפורצת לכל עבר, ההתלהבות המשכנעת והדרייב שגורמת לעומדים בצד לא פעם להיכנס פנימה לתוך המערבולת ולהפסיק לעמוד בצד. הם החברה האינטואיטיביים שלנו ואין להם הרבה סבלנות, (ולעיתים אולי חסרים גם הכישורים הדרושים), להציב תכנית מסודרת על ציר הזמן, ולא פעם נתקלים אפילו בנימה של זלזול שלהם כלפי ה”פקידים” שביננו. קופצים הראש הם האופטימיים הגדולים של עולמנו, הכריזמטיים, אנשי החזון שכה חשובים לנו בעולם. מצד שני, אם תמצא את עצמך עומד נגד הזרם שלהם אתה עלול להימנות על ה”שליליים” שבעיניהם או הפחדנים שלא רואים את המציאות, והם יכולים למחוק אתכם די מהר…

ומה לגבי ה”מתכננים” שלנו? הם החברים שלנו שלא מפסיקים לדרוש עוד בדיקה, עוד מידע, תכניות “לטווח ארוך”, עוד “פיילוט”, לעיתים קרובות נשמע אותם אומרים, “אני עוד לא מוכנה”, “זה מהר מדי בשבילי”, אין לי אתה*** או את ה***, “שיהיה לי אז הכל ייראה אחרת”. למתכננים יש אין-סוף התלבטויות וחייבים להתייחס לכל אחת ואחת. הדבר היפה עם המתכננים הוא שאם כבר התחלת להניע את הפרויקט אתה יודע שיש לו בסיס, יש תכנית, יש לאן ללכת ולא “ממציאים תוך כדי”. אתה יכול גם לרתום אחרים יותר בקלות כשאתה יודע להראות גם את התמונה הגדולה וגם “על מה נעבוד מחר”. ראוי להערכה. מצד שני…אפשר “למות מהם” לפעמים, המתכננים לעיתים שוכחים שבעסקים מתכננים על מנת לעשות עסקים מוצלחים ולא עושים תכנון רק בכדי לעשות תכנון!

אז מה עושים? אני מוצא שדברי קהלת מתאימים ביותר פה- “עת לכל דבר מתחת לשמש”. על מנת להניע, למקד ולקבל את הביטחון שאכן מדובר במוצר\שרות חדש ולא “עוד רעיון מיני רבים”, אין תחליף לשלב הראשון של תכנון. הזמן והכסף המושקעים לתכנון, בדיקת שוק, ניתוח אלטרנטיבות ותסריטים, וכמובן הבדיקה שהאדם\יזם עושה עם עצמו- אין תחליף להם! זה מבדיל את ה”רציני” מה”גחמה” ונותן דחיפה משמעותית ביותר לאחיזה במציאות, מבלי לכבות את אש הלהט וההתלהבות.

אבל, זהירות!! לא מעט אנו פוגשים  את מה שהאמריקאים מכנים “Analysis Paralysis” , שהוא סינדרום שיכול להעיד על פחד נסתר, נושאים לא פתורים מתחת לפני השטח ואף לסוג של “בריחה ממשהו” במקום “יצירה של משהו”. היזהרו במיוחד מהפרפקציונסטים שביננו ומהפרפקציוניזם שאורב לכולנו בתוכנו, הפרפקציונם הזה יודע מצוין לחבל בתהליכים בצורה איתנה.  ה”פרפקציוניזם המתעלל” ידע כבר למנוע “לידות רבות” של רעיונות ומיזמים טובים בעולם, וזה חבל, בדרישתו של “או הכל או לא כלום!”.

אז בסוף מגיעים למילה היפה הזאת הנקראת “איזון”, הצורך הבסיסי שלנו לקבל גם מזה וגם למזה. אני מציע לתת זכות קדימה לקופצים בראש, בתנאי שכל אחד כזה יעבור כמה שלבים של בדיקה- עם אחרים, יועץ, מאמן או לכל הפחות אירוע שבו הוא מציג לאחרים ומקבל משוב מהם. זכות קדימה לקופצים מתמזג עם פורמט שמחייב קצת “ארץ” ל”שמיים”, קצת אחיזה בכאן ועכשיו  שאותו מביאים לנו המתכננים. ולתוך כל המרק הזה אין לשכוח שבסופו של דבר יש לתאם ציפיות, לארגן מימון בסיסי ונקודות ציון בדרך. ובסוף? ובסוף יש לנו את דינאמיקת החיים והעסקים שתופסת פיקוד. טעם החיים וטעם העסקים. בהצלחה!


שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק ב’


תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם.
איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה שניה בסדרה.

על הערכה עצמית, ביטחון עצמי ואימון אישי

בעולם הפסיכולוגיה משתמשים במונח הערכה עצמית, למרות שלא כולם מסכימים מהו בדיוק, אם וכיצד למדוד אותו ואם וכמה הערכה עצמית יכולה להשתנות אצל אדם על ציר הזמן של חייו. הערכה עצמית הוא מונח המביע את מידת ההערכה שאדם רוכש לעצמו.
הערכה זו מתקיימת אצל הפרט בראש ובראשונה כלפי זכותו הבסיסית להיות בעולם כפי שהוא, ללא צורך בתארים שונים (יפה, עשיר, חכם, מוצלח) על מנת להצדיק זאת.
הערכה עצמית תקינה יוצרת ביטחון עצמי ותחושת יציבות וערך.

אולם הקהל הרחב נוטה להחליף בין שני המונחים, הערכה עצמית וביטחון עצמי, ובוודאי קיים קשר קרוב בין השניים.
המונח ביטחון עצמי מתייחס לאמונה של אדם ביכולתו להצליח במעשיו או בצדקת דרכו או בנכונות החלטותיו.
לעומת המונח ”הערכה עצמית”, ב”ביטחון עצמי” הדגש הוא יותר על האמונה של אותו אדם להצליח בביצוע, בפעולה ובמעשה, ופחות על התחושה הכללית שהוא רוכש לעצמו.
אדם עם ביטחון עצמי במצב מסוים משדר חיוביות בדרך-כלל , ואת והנכונות לקחת סיכונים מסוימים, להציב מטרות ולהתאמץ להגיע לתוצאות.
לעניות דעתי, בתור מאמן, איני מוצא שיש באפשרותי באמת לסייע לאדם עם הערכה עצמית נמוכה להגיע ל “תכלס” שהוא ואני היינו שמחים להגיע אליו (ואני לא מדבר על “שיחה אמפטית וחברית” שעבורה לא צריך לשלם למאמן).
מניסיוני, אני מוצא שאדם עם הערכה עצמית נמוכה יכול להיעזר טוב יותר במגוון הגישות בעולם הטיפולי, אם יהיה מוכן לכך.

על הקשר בין אימון אישי לשיפור הבטחון העצמי

לעומת זאת,  עולם הקוצ’ינג הוא בהחלט המגרש הנכון לאדם החפץ לשפר את הביטחון העצמי, ולשם זאת מסגרת האימון עם מאמן מנוסה ובעל יושרה היא גם ראויה וגם אפקטיבית.
בהתחשב בעובדה שלעיתים קרובות מה שמבדיל בין אדם מצליח ואדם פחות מצליח הוא הביטחון העצמי שהוא חש פנימה ומשדר החוצה, ההשקעה בשיפור ביטחון העצמי מבטיחה תשואה שערכה מעל ומעבר.

כיצד משפרים את הביטחון העצמי? אילו הצעות, צעדים, עקרונות וטיפים יכולים לעזור לנו לחוש ש”יש לנו את זה” וההצלחה היא בידנו ומנת חלקנו?

ביטחון עצמי: יחסי ולא אבסלוטי

הדבר הראשון חשוב להעיר הוא שביטחון עצמי אינו דבר אבסטולוטי אך דבר שעלול להשתנות ביחס למשימה, לציפייה ולמצב.
לכל אדם יש רמות שונות של ביטחון עצמי במצבים שונים. למשל, תלמיד יכול להרגיש ביטחון ביכולתו להתמודד עם מבחן באנגלית ובו בזמן לחוש חוסר ביטחון במקצוע המתימטיקה.
מנהל בארגון יכול לחוש ביטחון בידע המקצועי שלו אבל חוסר ביטחון עצמי משווע ביכולתו ליצור תקשורת טובה עם עובדיו או ביכולתו להעביר מצגת או לכתוב תכנית להנהלה.
עצמאים רבים חשים ביטחון רב ביכולתם לספק את השרות המקצועי שבו הם מתמחים אבל כשמדובר בשווק, שרות וגיוס לקוחות, סף הביטחון העצמי נמצא “על הקרשים”.

אני זוכר איך שהביטחון העצמי שלי ירד ועלה בצורה קבועה במשך 15 שנות עבודה בתחום שווק הבינלאומי.
היו מקומות עבודה ופרויקטים ששלטתי היטב במצב, הלכתי לעבודה עם שיר בלב, ניהלתי ובצעתי משימות בביטחון רב והתוצאות וההצלחות היו מרשימות.
והיו מקומות ומצבים שתפקודי היה פשוט “על הפנים”, חיפשתי ללא-לאות עבודה אחרת בצד בצורה היסטרית, שנאתי להגיע בבוקר ולעיתים לא ישנתי בלילה מרוב דאגה.
המרוץ היה מה יקרה קודם: האם אני אתפטר או שהבוסים שלי יפטרו אותי.
בדיעבד ולימים (ימים רבים מדי, לטעמי), למדתי שהביטחון העצמי שלי מאוד מושפע מיכולתי להרגיש שאני חופשי לנצל את כישורי הטבעיים ולא נאלץ להכניס את עצמי לרובריקות וציפיות של אדם אחר שמחליט עלי ובשבילי (לרוב הבוס שלי).
כנראה שבחיים קוראים לזה “התפכחות”, שהינו תהליך פנימי שלוקח זמן ולא “תכנית לבקשתך” באינסטנט.

עוד על המסע לשיפור הבטחון העצמי – קראו כתבה שלישית בסדרה בקרוב

הסיפור ושיפור האפקטיביות בניהול העסקי

לפני כ 9 שנים כשהתוודעתי לראשונה בדרך ישירה לנושא של business storytelling תהיתי לעצמי: מה עוד טרנד, עוד מניפולציה שמישהו ירוויח כסף? סיפורים?
הרי סיפורים בשבילי היה קשור לכיפה אדומה, three little piggies, משהו לקרוא לילדים במיטה לפני השינה…
איזה קשר יכול היות בין זה לעולם העסקי- לעולם של מיקוד במטרה, יעדים, כספים ואסטרגיות גלובליות, מה הקשקוש הזה בכלל?
אז חברים, טעיתי, אבל לא רק אני טועה פה אלא רוב האנשים שנתקלים לראשונה בנושא מגיבים באותה צורה.
אבל, למעשה Business or organizational storytelling, כפי שהתחום החדש נקרא, נמצא בהתפתחות מרשימה כבר יותר מעשור כערוץ מבטיח ואפקטיבי כחלק מתכניות של פיתוח מנהלים בעידן שלנו.
הוא רחוק מאוד מהדימוי החביב- אבל לכאורה לא כל-כך רלוונטי – של “היו היה פעם מלך….” וכדומה, אלא גישה מוכחת לשיפור מיומנויות מנהיגות וניהול, תקשורת אפקטיבית בשווק ומכירות וכלי מהותי בתהליך של יצירת חזון ושינוי ארגוני ממוקד- תוצאות .אז מה בדיוק המשמעות של המונח business storytelling ?
בעסקים המונח הוא סוג של מטריה רחבה שמתחתיה ישנם סוגים שונים של דרכי נרטיב שונות שכולל כל דבר שמספרים עליו שקרה לך, קרה למי שאתה מכיר, כולל לקוחות, עובדים, מצבים, אתגרים, בעיות, פתרונות וכיו”ב.
Business storytelling יכול לכלול אנקדוטות קצרות, סיפורי לקוח ומשקיעים, מטפורות, ציטוטים, משלים כאשר בעולם העסקי חשוב שהסיפור יהיה קודם כל אמין, מוטה-מטרה (purposeful), ורצוי שיהיה גם קצר כי בעולם הזה של ימנו אין סבלנות לסיפורים הארוכים של פעם.אבל למה? למה הסיפור כל- כך מעניין? יש כמה סיבות מרכזיות:1. זה מתחיל עם הדבר הזה שיש לנו בין הכתפיים – המוח.
מחקרים בשנים האחרונות בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מצביעים על כך שהמוח האנושי בנוי הרבה יותר טוב לקלוט סיפור מלהבין לוגיקה (שגם זה חשוב לנו).
המוח מתרגם מידע שהוא קולט לתמונות, למפות והסיפור מהווה דרך לחבר בין אירועים ומידע וליצור חיבורים משמעותיים.
מידע לא מחובר במוח הוא כמו דפים שאינם מקושרים באינטרנט, אין להם משמעות. הסיפור עושה עבודה של חיבור בין גורמים ותוצאות והוא גם דרך מעולה לחלץ ולשחזר את המידע.
כנראה מליוני שנה של ישיבת השבט סביב מדורה או סיפורים שנמסרו בע”פ מזקני העדה לצאצאים עשה משהו, מי יודע….
2. הסיפור נוגע בך רגשית.
הוא נקלט בצד השמאלי של המוח, הצד האינטואטיבי- ובכך דרך סיפור יוצרים קשר רגשי ובקשר הזה קורה הרבה: שם נוצר התחושה של אמון, trust, בין היתר, סוג של קשר שיותר יותר קשה לשמור עליו בעולם הגלובלי והדיגיטלי שלנו.
כבר קראו לסיפור כהדרך הקצרה ביותר בין שני אנשים.
מרק גובר, דמות ידועה בתחום ומנכ”ל לשעבר של חברת “Sony- USA”, קורא לסיפור העסקי סוג של emotional transportation, והגה את מה שהוא מכנה state of the heart technology.
לצד האמון שנבנה יש גם את הקניות והחלטות שאנשים מקבלים כאשר הרגש מהווה גורם מכריע, ביודעין אן לא יודעין, בהיותנו בני אדם.
יש הרבה כסף שנמצא מאחורי הסיפור….
3. הסיפור דביק –”sticky”.
הוא נשאר בזיכרון, גם זמן רב אחרי שאף אחד לא זוכר אף נתון בשקף מספר 4 החשוב במצגת הקריטית, ההוא עם כל הנתונים והניתוחים למיניהם.
לפי המחקרים שנעשו בתחום, אנו זוכרים סיפורים פי 22 יותר מנתונים לא קשורים שנאמרים לנו- מדהים!! אולי הסיפור והעובדות הם כמו סוס ועגלה- מי הסוס ומי העגלה? אולי לא חשוב ממש אבל טוב שיהיו ביחד.
4. סיפור הוא pull strategy ולא push strategy: הוא אינו מבוסס פולמוס וויכוח ראש בראש אלא דרך עדינה ועקיפה יותר שרותמת את השומע ומזמינה אותו לקחת חלק בשיחה במקום להגיד לו מה לעשות.
סיפורים אוהבים שאלות חזקות ועמוקות הגורמות לך לחשוב קצת יותר עם עצמך ולחפש את המשמעות מאחורי המילים, דבר שיכול מאוד להשפיע על דרך קבלת ההחלטות שלך, ניהול העצמי ובעצם ביצוע כל שינוי בחיים, בעסק או בקריירה, בין היתר.
וכפי שאמר Allan Kay, מנהל בכיר בעבר ב HP, גם ב Disney , Walt אדם שנחשב האבא והמייסד של שהתחום object-oriented programming:“Scratch the surface in a typical boardroom and we’re all just cavemen with briefcases, hungry for a wise person to tell us stories.” — Alan Kay

על מנת להתגבר על מחסומים צריך להבין את היתרון שבכישלון

אחד הדברים המוזרים ששמעתי בכנס משקיעי הון סיכון בעבר היה שלא אחד מהמשקיעים הדגולים שנתנו מצגת היו יוצאים עם אמירה מהסוג של “אנחנו מחפשים מנהלים שעשו דברים, גם אלה שנכשלו”.
לכאורה נראה שמישהו קצת התבלבל כאן  כי ברור כשמש שכולנו מחפשים את המצליחנים, את האקזיט הגדול, וזה ממש לא מסתדר ב”קדושת הכישלון”.
אך במבט יותר עמוק מתחילים לראות תמונה אחרת:

Failure is only the opportunity to begin again more intelligently. ~ Henry Ford

כן, כשרואים מישהו שנכשל גם רואים מישהו שפעם ניסה.
עצם הניסיון כבר מראה על התכווננות. וכשאדם מתכוונן, ממקד מטרה ומנסה להתגבר על מחסומים, כל כישלון הוא למעשה מהווה עוד צעד אחד לכוון ההצלחה.
הבעייה אצלנו, בני האדם, שקשה לנו להיות במקום  הזה ש” אני לא מצליח” כי כשאנו שם  ישר רצים להעביר כל מיני מסרים למוח שלנו להאיט את הקצב, להיזהר לא לטעות, הכל על מנת שלא נופיע בעיני אחרים כ”לא מצליחים…”.
ומה קורה בעקבות זה?
אנחנו יותר זהירים, פחות מנסים אז פחות לומדים,אז פחות מתקדמים, מתקשים להתגבר על מחסומים ובזה מרחיקים עוד את ההצלחה.
אני חושב שהרבה מאיתנו רוכשים כבוד לאדם שלא מוותר ועושה הכל על מנת להתגבר על מחסומים. במובן מסוים, ידידנו המוצלחים הם לא מעט פעמים גם “אלופי הכישלון” !
כמה שזה בהחלט נשמע מוזר, יש הרבה חכמה כשמשקיע  מדבר על המנהלים ש”לא הצליחו” כ “אוכלוסיה מצוינת.
המפתח הוא אינו בכישלון מול ” אי הכישלון” אלא במה שקורה בהמשך כאשר מה שעשית לא עבד…ובשלב הקשה הזה מתחילים להבחין בין אלה שלומדים מה לעשות עם הכישלון ולאלה שבורחים ממנו.
כי הכישלון הוא דרך מצוינת להתקדם בחיים כל זמן כשזוכרים לעצור, לנשום, לנתח ו…להמשיך הלאה לעבר המטרה!

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק א’

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק א’

תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם. איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה ראשונה בסדרה.


“Too many people overvalue what they are not and undervalue what they are”

.Malcom S. Forbes, magazine publisher, millionaire

המתנה היקרה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא תחושה של ביטחון במי שהם ובמי שהם יכולים להיות. אם היו לכם כאלה הורים בילדות, אתם מוזמנים להרביץ חיוך גדול כרגע ולשלוח להם חיבוק וירטואלי חם גם ממני. קבלתם אוצר לכל החיים, אפילו אם הוריכם כבר אינם נמצאים פה איתנו.

כמאמן, חוויתי את התחושה הזאת עשרות אם לא מאות פעמים, וכאדם מהיישוב בוודאי חוויתי אותו אלפי פעמים. אותה תחושה של “משהו לא מסתדר לי”, תחושה של חוסר סימטריות בין מה שעיני רואות ומוחי קולט לבין ה”סיפור” שהאדם מולי מספר. מולי יושב אדם השופע חכמה, כישרון, בעל-יכולות וחן, אבל מה הוא אומר על עצמו? ממש לא מחובר לשם!

מה שהוא משמיע היא שיחה רוויה בביקורת עצמית, שיפוטיות, הרבה מאוד על “למה זה לא יעבוד” ו”הוא לא יכול בגלל…”. זה הסיפור הנפוץ של ה”אין לי” ו”התמונה הקטנה” בהתגלמותה. הדיסוננס חזק כאשר העיניים והחושים רואים פוטנציאל וצמיחה אבל האוזניים שומעות סיפור “קטן ומקטין” של “אין לי”, “לא יכול”, שיחה עשירה עם אמונות מגבילות ופרדיגמות חוסמות.

האם מאוחר מדי לשנות ולהשתנות?

לפעמים כואב הלב לראות אנשים בגילאי ה 40 או 50+ בחייהם שאינם רואים את עצמם כפי שאחרים רואים אותם, וטוענים שהכל כבר “מאוחר מדי” לשנות ולהשתנות (שגם זו בין הפרדיגמות ה”תוקעות” ביותר). אני נזכר במפגש קוצ’ינג ראשון עם אישה כזאת שגוללה סיפור קשה על ילדות במשפחה שאף פעם לא נתנו לה להרגיש שהיא שווה- לא יפה, לא חכמה, לא עשירה, לא מוכשרת וגם לא חברותית. “מה כבר יכול לצאת מילדה במשפחה כזאת?”, היא אמרה, שהמילה “לא מספיק” היא הדומיננטית ביותר?

אני נזכר שבעת שיחה מסוג זה פתאום נזכרתי בספר שקראתי ואהבתי מאוד בהיותי תלמיד תיכון. הספר “התפסן בשדה השיפון” לימים רב מכר קלאסי בספרות האמריקאית, מסופר מגרונו של נער מתבגר בשם הולדין קאופילד. הולדין הוא ילד חסר מנוחה החולם להיות אדם שתפקידו בחיים יהיה “לשמור”. הוא מתאר מצב בו הוא שומר על ילדים המשחקים בשדה פתוח הגובל בצוק, כאשר תפקידו של הולדן הוא לתפוס את הילדים העלולים בטעות להתקרב יתר על מידה לצוק ולהציל אותם “בזמן” פן יתעלמו מהסכנה ויפלו מהצוק. המטפורה היא שהולדין שואף לשמור את התמימות והטוהר של הילדות בטרם “הנפילה” אל ההתבגרות ואל החיים כמבוגרים בעולם.

תהיתי באותו מפגש אימון מה היה קורה אילו יכולנו גם אנחנו לחזור אחורה לילדות של אותם אנשים, “לתפוס” אותם ואת הוריהם בעוד שהם ילדים קטנים ולהחדיר להורים רק טיפה יותר של “תשומת לב”. תשומת הלב שתעיר אותם מהתנהלות על פי האוטומט, ותתריע להם כמה קריטי להעניק לילד את התחושה של ” אני יכול”, “כדאי לי לנסות”, “מקסימום זה לא יעבוד אבל אלמד” . להאיר את דרכם של אותם הורים שיווכחו עד כמה מילותיהם ומעשיהם הינם בעלי השפעה אדירה על חיי ילדיהם כל ימי חייהם. שיבינו עד כמה המושג הזה של “שלמות” הוא לא רק טיפשי אלא אכזרי ולא אנושי כלפי כל בין- אדם, קל וחומר ילדים רכים! הלוואי ורק אפשר היה להיות הולדין קואפילד במסע הדימיוני הזה לתיקון העבר. אני תוהה איזה עולם היה לנו אז….

 

 

תקשורת בינאישית: אז אתה אמרת והם שמעו – השאלה היא מה הבינו?

מצבים בהם נדמה לנו שמתקיימת תקשורת בינאישית בריאה, יתכנו כאשליה גמורה. מהי תקשורת אפקטיבית ואיך היא פועלת לטובתינו? על כך בכתבה הבאה.

“The single biggest problem in communication is the illusion that it has taken place”. (George Bernard Shaw)

מחקר חדש שיצא בארה”ב בקרב מנהלי השמה בחברות ענק שבהן יש יותר מ 50,000 עובדים, גילה שהפרמטר החשוב ביותר בבחירת מנהל הוא יכולתו של אותו אדם להצליח בתקשורת בינאישית, הכולל מצגות בכתב, בעל פה ובמסגרת של עבודה בצוות.

מי שמכיר קצת מה שקורה בתוך ארגונים בוודאי לא יתפלא. תקשורת אפקטיבית היא האלמנט שבדרך כלל חסר שמתחילים העימותים והמתחים, הפוליטיקה וה”מרפקים”. כשמדובר בעובדים ומנהלים, תכניות, יעדים ולוחות זמנים, שווק, מכירות, קשרי לקוחות וכיו”ב, יש מספיק “הזדמנויות” לעבור מתקשורת מקדמת ויוצרת לזו שמעכבת ומסכסכת.

מהי תקשורת? ומהי תקשורת אפקטיבית?
“תקשורת” פרושה המעבר והזרימה של מידע ורעיונות מאדם אחד לשני. “תקשורת אפקטיבית” מתרחשת רק כאשר מקבל המידע באמת מבין את מה ש”מעביר המידע” התכוון להעביר. רק תוספת של מילה אחת – “אפקטיבי”- ואתה מוצא את עצמך בעולם אחר ולרוב עם תוצאות אחרות.

 אין הרבה דברים שמלווים אותנו כל-כך רחוק בחיים כמו האתגר הבלתי מוגבל לתקשורת אפקטיבית. חשבו על זה: כל תינוק הנולד לעולם ישר נולד לתוך הצורך לבצע תקשורת על מנת לקבל את הדרוש לו. ובמבט “היסטורי” אני מאמין שכולכם תסכימו איתי שברגע שאדם הכיר את חוה, וחוה הכירה את אדם, שניהם גילו יחדיו כמה אתגרים של תקשורת לפניהם. היכולת לנהל תקשורת אפקטיבית היא אחד מכישורי החיים שבלעדיהם לא ניתן להגיע רחוק מדי.

יש מספר מרכיבים בתקשורת אפקטיבית (שנושא ההקשבה הוא הגדול מכולם, לדעתי), אבל ברצוני להדגיש הפעם את הנושא של “העברת המסר” במצגות בעל פה, הן במצבים של מצגות מול קהל והן במצגות של “אחד על אחד”. מניסיוני, כאשר יש לך אחד מהם גם תמצא את הדרך להשיג את שני, ואם חסר לך אז ממש חסר לך.

הדרך הטובה ביותר להעביר מסרים
קושי ב”העברת המסר” הוא אחד המכשולים הקשים ביותר ליזמים, אולי אחת הסיבות העיקריות לכישלונם. במשך כ-13 שנים חייתי בתוך או ליד העולם של אנשים שגייסו או ניסו לגייס כסף למיזמים. הקשבתי לעשרות רבות של יזמים שעשו מאמצים כבירים לגייס כסף ממשקיעים עבור מבחר רחב של רעיונות שהבטיחו “לשנות את פני החברה האנושית” (או לפחות חלק ממנה).
פעמים אין ספור ישבתי והקשבתי למצגות Powerpoint בחדרי ישיבות פרטיים או באולמות כנסים מדעיים ורפואיים, וחשבתי לעצמי: “האם היזם בכלל מודע לכך שייתכן מאוד שה”מקשיבים” בכלל לא מבינים מה הוא רוצה להגיד? האם הוא לא קולט שמזמן הבינו מה שהם יכולים להבין ופשוט ממתינים לו (בנימוס?) לשמוע כמה כסף הוא רוצה ובאיזה מחיר?….”

 יזמים אלה כנראה לא ידעו שהממצאים האחרונים מראים ש”טווח ההקשבה” ללא פיזור מחשבה לאמריקאי הממוצע הוא בין 8-30 שניות ( אם זה האמריקאי, מה נגיד על הישראלים עם ה “נו, נו…??”). כאב הלב לפעמים לראות איך שהיזם “יורה” עם מיטב ה buzzwords והפלאשים, אבל המשקיעים מזמן הפסיקו להיות פרטנרים בהקשבה.

היעדר תקשורת אפקטיבית הוא ה missing link בין החזון לביצוע. לא חשוב אם הפרטנרים הינם משקיעים, עובדים, לקוחות או כל אדם אחר שאיתו יש ממשק ביום-יום: לא תקשרת לא מכרת. עוד סטטיסטיקה מעניינת מפי חוקרי התקשורת מציינת שאנשים מדברים בין 100-175 מילים בדקה אבל יכולים להקשיב בצורה אינטליגנטית ל600-800 מילים בדקה! ומה זה אומר? כנראה, אם לא היית אפקטיבי במסר שלך עם האנשים שמולך הם ללא ספק יעסקו בכל מיני מחשבות אחרות, חוץ מלחשוב עליך. תשאלו כל אדם שהתנסה אי-פעם במדיטציה והוא יספר לך על מה קורה במוח שאתה מנסה להתרכז בדבר אחד.

אז אם כן איך בונים מסר אפקטיבי ?
מסר טוב צריך להיות:
• פשוט להבנה
• ברור
• ממוקד
• מזמין ומושך

  פשוט להבנה: אם הם לא הבינו, לא קרה כלום!

כדאי להיזכר ב”חוק” ה K.I.S.S.:
K.I.S.S.= KEEP IT SIMPLE STUPID

 השאלה שצריכה להנחות אותנו: “מה אני רוצה שהמקשיבים לי יעשו ולמה שיעשו את זה?” כשמשיבים לעצמנו על השאלה הזו המסר הוא כבר על לשוננו, לדוגמא:

” תשקיעו ברעיון שלי כי הוא יביא לכם תשואה גדולה על ההון”
“תצטרפו אלי לפרויקט כי יש כאן הזדמנויות מדהימות”
“תעסיקו אותי כי איתי תנצחו!”
“אני צריך את העזרה שלך, ביחד נוכל להביא תוצאות”

כל מסר בסיסי חייב להדגיש את המיוחד לו, וזו הסיבה שמקשיבים לך ולא מישהו אחר!

 ברור

הקהל חייב להבין מה אתה אומר, מה אתה רוצה מהם ולמה! יותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בים של נתונים ועובדות- לעולם אין להניח שהמקשיב יודע מה המסר שלך, עליך להגיד לו בצורה הכי אפקטיבית ומתומצתת. כדאי להזכיר לעצמנו עד כמה קצר “טווח ההקשבה” של האדם מולנו.

 ממוקד

כמו שלייזר עובד כאשר הוא ממוקד ולא מתפזר כך גם המסר. הוא חייב להיות ממוקד מבלי לנסות לעשות יותר מדי דברים בבת אחת. מסר ממוקד בדרך כלל מתורגם למסר קצר וממוקד. עם כל הכבוד לצה”ל החלוקה לשלושה חלקים היא לא ההמצאה של אנשים במדים- המוח האנושי מבין את החלוקה לשלושה. מעבר לזה מתבלבלים יותר וזוכרים פחות.

 מושך ומזמין

האם המסר שלנו מזמין את הקהל להגיב? תגובה יכולה להיות תגובה רגשית, שאלה שנשאלת או אפילו צחוק וסימני שעשוע והנאה. ללא זה, ספק אם “קלעת” וספק אם התקשורת עבדה כפי שרצית.
אז איך מייצרים מסר פשוט להבנה, ברור, ממוקד ומזמין? הנה לכם תרגיל נחמד מעולם של “תכניות העסקיות” שיכול להוות קו מנחה ללא קשר בתחום:
• קחו את תכנית העסקית או תכנית מפורטת של העסק או פרויקט שלכם וכתבו תמצית מנהלים של לא יותר מ 2-3 עמודים.
• עכשיו קחו את אותה תמצית ותקפידו להכניס את כל התיאור לעמוד אחד מבלי לאבד שום דבר מהותי.
• קדימה! עכשיו תמצות לחצי עמוד, מבלי לוותר על המהות.
• ואיך לא? עכשיו לפסקה אחת ולבסוף למשפט אחד “מנצח” שאותו ניתן לאומר בלא יותר מ- 10 שניות.
• ובכל התהליך הזה, בעודכם מתקנים, משפרים ומלטשים לא לשכוח שזהו המסר שלכם. משפט אחד, מייצג אתכם, את הערך שאתם מציעים לקהל, למקשיב, לעולם. משפט אחד פשוט להבנה, ממוקד, מזמין ואפקטיבי.

 וזהו המסר שלכם !

.”Speech is the mirror of the soul; as a man speaks, so is he”
(Publilius Syrus, 1st century B.C Roman author)