רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

מה העבודה הזאת לכם? חלק א’

50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת.

Real success is finding your lifework in the work that you love” – David McCullough”

מחקר שיצא ב 2005 בישר לנו ש כ 50% מהעובדים בארה”ב מרוצים מעבודתם. ללא צורך בכישורי חשבון מפותחים, ניתן להבין מתוך זה ש כ 50% מהעובדים בארה”ב אינם מרוצים מעבודתם!

וואו! זאת אומרת שמתוך 300,000,000 אמריקאים ישנם הרבה מיליונים שמסתובבים ללא סיפוק מפעילותם היומיומית. מיליונים שייתכן וקמים ללא חשק כל בוקר, מספר דומה של “מקטרים” על הבוס,  או כאלה  הנמצאים ב”חיפושים” בכל הכוונים. ואני תוהה, כיצד אותו אדם “לא מרוצה” משפיע על שותפיו לחיים, ילדיו וכל סביבתו הקרובה? התמונה שעולה בראשי אינה של אדם מחייך. עצוב, אני חושב, אפילו  עצוב מאוד. נכון זה ”שם” באמריקה, אבל אני מסופק אם בארץ הקודש יש סיבה לחשוב שהמצב שונה. וגם פה  המספרים יגיעו ל שש ספרות.

“There can be no joy of life without joy of your work”,(Thomas Aquinas)

בואו נדבר רגע אחד על כסף

כדאי לעצור רגע ולהרהר עד כמה נושא העבודה הוא מרכזי בחיינו. אתם מכירים את התחושה כאילו העבודה פשוט השתלטה לנו על החיים? נדמה כאילו רובנו מבלים את רוב ימינו- כמעט כל יום בשבוע!- בעבודה, בדרך לשם, בדרך משם, בדיון ושיחה על מה היה שם, בתכנון ובדאגה על “מה יהיה?”. לצערנו, המנגינה הזאת אינה פוסחת עלינו גם בלילה, ולשם היא נדחפת לתוך שנתינו וחלומותינו.

מה זאת “עבודה” בעצם ולמה אנו עושים אותה? שאלת תם זו למעשה הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת. אם נשאל אותה לקהל הרחב ייתכן ונקבל תשובות מהסוג של ” עובדים על מנת לעשות כסף”, “אם אין קמח אין תורה”, וכיוצא באלה. כלומר, ברור כשמש שהסיבה שאנו עובדים היא על מנת להביא את לחמנו. במילים אחרות- כסף!

אך תשובות אלה, נכונות אשר יהיו, הן רחוקות מאוד מלשקף את התמונה השלמה. לנושא העבודה בחיינו יש עוצמה מעל ומעבר לנוסחה הכלכלית. לרבים מאוד מאתנו (רבים מדי?) העבודה בחיינו מהווה חלק מרכזי בזהותנו, בדימוי והביטחון העצמי, בשייכות החברתית שלנו, ובאיזה מצב רוח אנו מתחילים ומסיימים את ימנו. מי מאתנו לא חווה – או  מכיר היטב אדם אחר שחווה-  את הקושי (ולרבים בינינו ניתן לאומר גם הטראומה) של איבוד מקום עבודה עקב פיטורין, סגירת חברה, יציאה לפנסיה, בין שאר סיבות לפירוק החבילה.

מאידך גיסה, אנו חיים בעידן  שבו יש ארגון כמו workaholics anonymous אשר מסייע לאנשים להפסיק לעבוד ולאזן חלקים שונים של חייהם. האם הוורקוהוליסטים האלה הם כך רק בגלל הרצון לעשות כסף?בוודאי שלא! עבודה- פנים שונות לה, ללא ספק.


עבדים היינו ומה קורה היום? על כך ועוד בחלק הבא.

העוצמה שבסיפור העסקי למנהלים

Are you a Jumper or a Planner?

יש אמרה יפה המיוחסת לרוברט בנצ’לי שאומרת משהו כזה: ” יש שני סוגי אנשים בעולם, אלה שמאמינים שישנם שני סוגים של אנשים בעולם ואלה שאינם מאמינים שיש שני סוגים של אנשים”.

למעשה, ברור שיש הרבה יותר משני סוגים של אנשים לכמעט כל דבר בחיים. ובכל זאת, אני מוצא שכן ניתן להגיד בצורה גורפת שישנם שני סוגים של אנשים  שאנו רואים לעיתים תכופות השוקלים הקמה של מיזם חדש: ה “קופצים ראש”-   - “Jumpers” ו”המתכננים”-”planners”. “קופצים הראש” מונעים על ידי אנרגית היצירתיות הפורצת לכל עבר, ההתלהבות המשכנעת והדרייב שגורמת לעומדים בצד לא פעם להיכנס פנימה לתוך המערבולת ולהפסיק לעמוד בצד. הם החברה האינטואיטיביים שלנו ואין להם הרבה סבלנות, (ולעיתים אולי חסרים גם הכישורים הדרושים), להציב תכנית מסודרת על ציר הזמן, ולא פעם נתקלים אפילו בנימה של זלזול שלהם כלפי ה”פקידים” שביננו. קופצים הראש הם האופטימיים הגדולים של עולמנו, הכריזמטיים, אנשי החזון שכה חשובים לנו בעולם. מצד שני, אם תמצא את עצמך עומד נגד הזרם שלהם אתה עלול להימנות על ה”שליליים” שבעיניהם או הפחדנים שלא רואים את המציאות, והם יכולים למחוק אתכם די מהר…

ומה לגבי ה”מתכננים” שלנו? הם החברים שלנו שלא מפסיקים לדרוש עוד בדיקה, עוד מידע, תכניות “לטווח ארוך”, עוד “פיילוט”, לעיתים קרובות נשמע אותם אומרים, “אני עוד לא מוכנה”, “זה מהר מדי בשבילי”, אין לי אתה*** או את ה***, “שיהיה לי אז הכל ייראה אחרת”. למתכננים יש אין-סוף התלבטויות וחייבים להתייחס לכל אחת ואחת. הדבר היפה עם המתכננים הוא שאם כבר התחלת להניע את הפרויקט אתה יודע שיש לו בסיס, יש תכנית, יש לאן ללכת ולא “ממציאים תוך כדי”. אתה יכול גם לרתום אחרים יותר בקלות כשאתה יודע להראות גם את התמונה הגדולה וגם “על מה נעבוד מחר”. ראוי להערכה. מצד שני…אפשר “למות מהם” לפעמים, המתכננים לעיתים שוכחים שבעסקים מתכננים על מנת לעשות עסקים מוצלחים ולא עושים תכנון רק בכדי לעשות תכנון!

אז מה עושים? אני מוצא שדברי קהלת מתאימים ביותר פה- “עת לכל דבר מתחת לשמש”. על מנת להניע, למקד ולקבל את הביטחון שאכן מדובר במוצר\שרות חדש ולא “עוד רעיון מיני רבים”, אין תחליף לשלב הראשון של תכנון. הזמן והכסף המושקעים לתכנון, בדיקת שוק, ניתוח אלטרנטיבות ותסריטים, וכמובן הבדיקה שהאדם\יזם עושה עם עצמו- אין תחליף להם! זה מבדיל את ה”רציני” מה”גחמה” ונותן דחיפה משמעותית ביותר לאחיזה במציאות, מבלי לכבות את אש הלהט וההתלהבות.

אבל, זהירות!! לא מעט אנו פוגשים  את מה שהאמריקאים מכנים “Analysis Paralysis” , שהוא סינדרום שיכול להעיד על פחד נסתר, נושאים לא פתורים מתחת לפני השטח ואף לסוג של “בריחה ממשהו” במקום “יצירה של משהו”. היזהרו במיוחד מהפרפקציונסטים שביננו ומהפרפקציוניזם שאורב לכולנו בתוכנו, הפרפקציונם הזה יודע מצוין לחבל בתהליכים בצורה איתנה.  ה”פרפקציוניזם המתעלל” ידע כבר למנוע “לידות רבות” של רעיונות ומיזמים טובים בעולם, וזה חבל, בדרישתו של “או הכל או לא כלום!”.

אז בסוף מגיעים למילה היפה הזאת הנקראת “איזון”, הצורך הבסיסי שלנו לקבל גם מזה וגם למזה. אני מציע לתת זכות קדימה לקופצים בראש, בתנאי שכל אחד כזה יעבור כמה שלבים של בדיקה- עם אחרים, יועץ, מאמן או לכל הפחות אירוע שבו הוא מציג לאחרים ומקבל משוב מהם. זכות קדימה לקופצים מתמזג עם פורמט שמחייב קצת “ארץ” ל”שמיים”, קצת אחיזה בכאן ועכשיו  שאותו מביאים לנו המתכננים. ולתוך כל המרק הזה אין לשכוח שבסופו של דבר יש לתאם ציפיות, לארגן מימון בסיסי ונקודות ציון בדרך. ובסוף? ובסוף יש לנו את דינאמיקת החיים והעסקים שתופסת פיקוד. טעם החיים וטעם העסקים. בהצלחה!


הסיפור ושיפור האפקטיביות בניהול העסקי

לפני כ 9 שנים כשהתוודעתי לראשונה בדרך ישירה לנושא של business storytelling תהיתי לעצמי: מה עוד טרנד, עוד מניפולציה שמישהו ירוויח כסף? סיפורים?
הרי סיפורים בשבילי היה קשור לכיפה אדומה, three little piggies, משהו לקרוא לילדים במיטה לפני השינה…
איזה קשר יכול היות בין זה לעולם העסקי- לעולם של מיקוד במטרה, יעדים, כספים ואסטרגיות גלובליות, מה הקשקוש הזה בכלל?
אז חברים, טעיתי, אבל לא רק אני טועה פה אלא רוב האנשים שנתקלים לראשונה בנושא מגיבים באותה צורה.
אבל, למעשה Business or organizational storytelling, כפי שהתחום החדש נקרא, נמצא בהתפתחות מרשימה כבר יותר מעשור כערוץ מבטיח ואפקטיבי כחלק מתכניות של פיתוח מנהלים בעידן שלנו.
הוא רחוק מאוד מהדימוי החביב- אבל לכאורה לא כל-כך רלוונטי – של “היו היה פעם מלך….” וכדומה, אלא גישה מוכחת לשיפור מיומנויות מנהיגות וניהול, תקשורת אפקטיבית בשווק ומכירות וכלי מהותי בתהליך של יצירת חזון ושינוי ארגוני ממוקד- תוצאות .אז מה בדיוק המשמעות של המונח business storytelling ?
בעסקים המונח הוא סוג של מטריה רחבה שמתחתיה ישנם סוגים שונים של דרכי נרטיב שונות שכולל כל דבר שמספרים עליו שקרה לך, קרה למי שאתה מכיר, כולל לקוחות, עובדים, מצבים, אתגרים, בעיות, פתרונות וכיו”ב.
Business storytelling יכול לכלול אנקדוטות קצרות, סיפורי לקוח ומשקיעים, מטפורות, ציטוטים, משלים כאשר בעולם העסקי חשוב שהסיפור יהיה קודם כל אמין, מוטה-מטרה (purposeful), ורצוי שיהיה גם קצר כי בעולם הזה של ימנו אין סבלנות לסיפורים הארוכים של פעם.אבל למה? למה הסיפור כל- כך מעניין? יש כמה סיבות מרכזיות:1. זה מתחיל עם הדבר הזה שיש לנו בין הכתפיים – המוח.
מחקרים בשנים האחרונות בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מצביעים על כך שהמוח האנושי בנוי הרבה יותר טוב לקלוט סיפור מלהבין לוגיקה (שגם זה חשוב לנו).
המוח מתרגם מידע שהוא קולט לתמונות, למפות והסיפור מהווה דרך לחבר בין אירועים ומידע וליצור חיבורים משמעותיים.
מידע לא מחובר במוח הוא כמו דפים שאינם מקושרים באינטרנט, אין להם משמעות. הסיפור עושה עבודה של חיבור בין גורמים ותוצאות והוא גם דרך מעולה לחלץ ולשחזר את המידע.
כנראה מליוני שנה של ישיבת השבט סביב מדורה או סיפורים שנמסרו בע”פ מזקני העדה לצאצאים עשה משהו, מי יודע….
2. הסיפור נוגע בך רגשית.
הוא נקלט בצד השמאלי של המוח, הצד האינטואטיבי- ובכך דרך סיפור יוצרים קשר רגשי ובקשר הזה קורה הרבה: שם נוצר התחושה של אמון, trust, בין היתר, סוג של קשר שיותר יותר קשה לשמור עליו בעולם הגלובלי והדיגיטלי שלנו.
כבר קראו לסיפור כהדרך הקצרה ביותר בין שני אנשים.
מרק גובר, דמות ידועה בתחום ומנכ”ל לשעבר של חברת “Sony- USA”, קורא לסיפור העסקי סוג של emotional transportation, והגה את מה שהוא מכנה state of the heart technology.
לצד האמון שנבנה יש גם את הקניות והחלטות שאנשים מקבלים כאשר הרגש מהווה גורם מכריע, ביודעין אן לא יודעין, בהיותנו בני אדם.
יש הרבה כסף שנמצא מאחורי הסיפור….
3. הסיפור דביק –”sticky”.
הוא נשאר בזיכרון, גם זמן רב אחרי שאף אחד לא זוכר אף נתון בשקף מספר 4 החשוב במצגת הקריטית, ההוא עם כל הנתונים והניתוחים למיניהם.
לפי המחקרים שנעשו בתחום, אנו זוכרים סיפורים פי 22 יותר מנתונים לא קשורים שנאמרים לנו- מדהים!! אולי הסיפור והעובדות הם כמו סוס ועגלה- מי הסוס ומי העגלה? אולי לא חשוב ממש אבל טוב שיהיו ביחד.
4. סיפור הוא pull strategy ולא push strategy: הוא אינו מבוסס פולמוס וויכוח ראש בראש אלא דרך עדינה ועקיפה יותר שרותמת את השומע ומזמינה אותו לקחת חלק בשיחה במקום להגיד לו מה לעשות.
סיפורים אוהבים שאלות חזקות ועמוקות הגורמות לך לחשוב קצת יותר עם עצמך ולחפש את המשמעות מאחורי המילים, דבר שיכול מאוד להשפיע על דרך קבלת ההחלטות שלך, ניהול העצמי ובעצם ביצוע כל שינוי בחיים, בעסק או בקריירה, בין היתר.
וכפי שאמר Allan Kay, מנהל בכיר בעבר ב HP, גם ב Disney , Walt אדם שנחשב האבא והמייסד של שהתחום object-oriented programming:“Scratch the surface in a typical boardroom and we’re all just cavemen with briefcases, hungry for a wise person to tell us stories.” — Alan Kay

על מנת להתגבר על מחסומים צריך להבין את היתרון שבכישלון

אחד הדברים המוזרים ששמעתי בכנס משקיעי הון סיכון בעבר היה שלא אחד מהמשקיעים הדגולים שנתנו מצגת היו יוצאים עם אמירה מהסוג של “אנחנו מחפשים מנהלים שעשו דברים, גם אלה שנכשלו”.
לכאורה נראה שמישהו קצת התבלבל כאן  כי ברור כשמש שכולנו מחפשים את המצליחנים, את האקזיט הגדול, וזה ממש לא מסתדר ב”קדושת הכישלון”.
אך במבט יותר עמוק מתחילים לראות תמונה אחרת:

Failure is only the opportunity to begin again more intelligently. ~ Henry Ford

כן, כשרואים מישהו שנכשל גם רואים מישהו שפעם ניסה.
עצם הניסיון כבר מראה על התכווננות. וכשאדם מתכוונן, ממקד מטרה ומנסה להתגבר על מחסומים, כל כישלון הוא למעשה מהווה עוד צעד אחד לכוון ההצלחה.
הבעייה אצלנו, בני האדם, שקשה לנו להיות במקום  הזה ש” אני לא מצליח” כי כשאנו שם  ישר רצים להעביר כל מיני מסרים למוח שלנו להאיט את הקצב, להיזהר לא לטעות, הכל על מנת שלא נופיע בעיני אחרים כ”לא מצליחים…”.
ומה קורה בעקבות זה?
אנחנו יותר זהירים, פחות מנסים אז פחות לומדים,אז פחות מתקדמים, מתקשים להתגבר על מחסומים ובזה מרחיקים עוד את ההצלחה.
אני חושב שהרבה מאיתנו רוכשים כבוד לאדם שלא מוותר ועושה הכל על מנת להתגבר על מחסומים. במובן מסוים, ידידנו המוצלחים הם לא מעט פעמים גם “אלופי הכישלון” !
כמה שזה בהחלט נשמע מוזר, יש הרבה חכמה כשמשקיע  מדבר על המנהלים ש”לא הצליחו” כ “אוכלוסיה מצוינת.
המפתח הוא אינו בכישלון מול ” אי הכישלון” אלא במה שקורה בהמשך כאשר מה שעשית לא עבד…ובשלב הקשה הזה מתחילים להבחין בין אלה שלומדים מה לעשות עם הכישלון ולאלה שבורחים ממנו.
כי הכישלון הוא דרך מצוינת להתקדם בחיים כל זמן כשזוכרים לעצור, לנשום, לנתח ו…להמשיך הלאה לעבר המטרה!

תקשורת בינאישית: אז אתה אמרת והם שמעו – השאלה היא מה הבינו?

מצבים בהם נדמה לנו שמתקיימת תקשורת בינאישית בריאה, יתכנו כאשליה גמורה. מהי תקשורת אפקטיבית ואיך היא פועלת לטובתינו? על כך בכתבה הבאה.

“The single biggest problem in communication is the illusion that it has taken place”. (George Bernard Shaw)

מחקר חדש שיצא בארה”ב בקרב מנהלי השמה בחברות ענק שבהן יש יותר מ 50,000 עובדים, גילה שהפרמטר החשוב ביותר בבחירת מנהל הוא יכולתו של אותו אדם להצליח בתקשורת בינאישית, הכולל מצגות בכתב, בעל פה ובמסגרת של עבודה בצוות.

מי שמכיר קצת מה שקורה בתוך ארגונים בוודאי לא יתפלא. תקשורת אפקטיבית היא האלמנט שבדרך כלל חסר שמתחילים העימותים והמתחים, הפוליטיקה וה”מרפקים”. כשמדובר בעובדים ומנהלים, תכניות, יעדים ולוחות זמנים, שווק, מכירות, קשרי לקוחות וכיו”ב, יש מספיק “הזדמנויות” לעבור מתקשורת מקדמת ויוצרת לזו שמעכבת ומסכסכת.

מהי תקשורת? ומהי תקשורת אפקטיבית?
“תקשורת” פרושה המעבר והזרימה של מידע ורעיונות מאדם אחד לשני. “תקשורת אפקטיבית” מתרחשת רק כאשר מקבל המידע באמת מבין את מה ש”מעביר המידע” התכוון להעביר. רק תוספת של מילה אחת – “אפקטיבי”- ואתה מוצא את עצמך בעולם אחר ולרוב עם תוצאות אחרות.

 אין הרבה דברים שמלווים אותנו כל-כך רחוק בחיים כמו האתגר הבלתי מוגבל לתקשורת אפקטיבית. חשבו על זה: כל תינוק הנולד לעולם ישר נולד לתוך הצורך לבצע תקשורת על מנת לקבל את הדרוש לו. ובמבט “היסטורי” אני מאמין שכולכם תסכימו איתי שברגע שאדם הכיר את חוה, וחוה הכירה את אדם, שניהם גילו יחדיו כמה אתגרים של תקשורת לפניהם. היכולת לנהל תקשורת אפקטיבית היא אחד מכישורי החיים שבלעדיהם לא ניתן להגיע רחוק מדי.

יש מספר מרכיבים בתקשורת אפקטיבית (שנושא ההקשבה הוא הגדול מכולם, לדעתי), אבל ברצוני להדגיש הפעם את הנושא של “העברת המסר” במצגות בעל פה, הן במצבים של מצגות מול קהל והן במצגות של “אחד על אחד”. מניסיוני, כאשר יש לך אחד מהם גם תמצא את הדרך להשיג את שני, ואם חסר לך אז ממש חסר לך.

הדרך הטובה ביותר להעביר מסרים
קושי ב”העברת המסר” הוא אחד המכשולים הקשים ביותר ליזמים, אולי אחת הסיבות העיקריות לכישלונם. במשך כ-13 שנים חייתי בתוך או ליד העולם של אנשים שגייסו או ניסו לגייס כסף למיזמים. הקשבתי לעשרות רבות של יזמים שעשו מאמצים כבירים לגייס כסף ממשקיעים עבור מבחר רחב של רעיונות שהבטיחו “לשנות את פני החברה האנושית” (או לפחות חלק ממנה).
פעמים אין ספור ישבתי והקשבתי למצגות Powerpoint בחדרי ישיבות פרטיים או באולמות כנסים מדעיים ורפואיים, וחשבתי לעצמי: “האם היזם בכלל מודע לכך שייתכן מאוד שה”מקשיבים” בכלל לא מבינים מה הוא רוצה להגיד? האם הוא לא קולט שמזמן הבינו מה שהם יכולים להבין ופשוט ממתינים לו (בנימוס?) לשמוע כמה כסף הוא רוצה ובאיזה מחיר?….”

 יזמים אלה כנראה לא ידעו שהממצאים האחרונים מראים ש”טווח ההקשבה” ללא פיזור מחשבה לאמריקאי הממוצע הוא בין 8-30 שניות ( אם זה האמריקאי, מה נגיד על הישראלים עם ה “נו, נו…??”). כאב הלב לפעמים לראות איך שהיזם “יורה” עם מיטב ה buzzwords והפלאשים, אבל המשקיעים מזמן הפסיקו להיות פרטנרים בהקשבה.

היעדר תקשורת אפקטיבית הוא ה missing link בין החזון לביצוע. לא חשוב אם הפרטנרים הינם משקיעים, עובדים, לקוחות או כל אדם אחר שאיתו יש ממשק ביום-יום: לא תקשרת לא מכרת. עוד סטטיסטיקה מעניינת מפי חוקרי התקשורת מציינת שאנשים מדברים בין 100-175 מילים בדקה אבל יכולים להקשיב בצורה אינטליגנטית ל600-800 מילים בדקה! ומה זה אומר? כנראה, אם לא היית אפקטיבי במסר שלך עם האנשים שמולך הם ללא ספק יעסקו בכל מיני מחשבות אחרות, חוץ מלחשוב עליך. תשאלו כל אדם שהתנסה אי-פעם במדיטציה והוא יספר לך על מה קורה במוח שאתה מנסה להתרכז בדבר אחד.

אז אם כן איך בונים מסר אפקטיבי ?
מסר טוב צריך להיות:
• פשוט להבנה
• ברור
• ממוקד
• מזמין ומושך

  פשוט להבנה: אם הם לא הבינו, לא קרה כלום!

כדאי להיזכר ב”חוק” ה K.I.S.S.:
K.I.S.S.= KEEP IT SIMPLE STUPID

 השאלה שצריכה להנחות אותנו: “מה אני רוצה שהמקשיבים לי יעשו ולמה שיעשו את זה?” כשמשיבים לעצמנו על השאלה הזו המסר הוא כבר על לשוננו, לדוגמא:

” תשקיעו ברעיון שלי כי הוא יביא לכם תשואה גדולה על ההון”
“תצטרפו אלי לפרויקט כי יש כאן הזדמנויות מדהימות”
“תעסיקו אותי כי איתי תנצחו!”
“אני צריך את העזרה שלך, ביחד נוכל להביא תוצאות”

כל מסר בסיסי חייב להדגיש את המיוחד לו, וזו הסיבה שמקשיבים לך ולא מישהו אחר!

 ברור

הקהל חייב להבין מה אתה אומר, מה אתה רוצה מהם ולמה! יותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בים של נתונים ועובדות- לעולם אין להניח שהמקשיב יודע מה המסר שלך, עליך להגיד לו בצורה הכי אפקטיבית ומתומצתת. כדאי להזכיר לעצמנו עד כמה קצר “טווח ההקשבה” של האדם מולנו.

 ממוקד

כמו שלייזר עובד כאשר הוא ממוקד ולא מתפזר כך גם המסר. הוא חייב להיות ממוקד מבלי לנסות לעשות יותר מדי דברים בבת אחת. מסר ממוקד בדרך כלל מתורגם למסר קצר וממוקד. עם כל הכבוד לצה”ל החלוקה לשלושה חלקים היא לא ההמצאה של אנשים במדים- המוח האנושי מבין את החלוקה לשלושה. מעבר לזה מתבלבלים יותר וזוכרים פחות.

 מושך ומזמין

האם המסר שלנו מזמין את הקהל להגיב? תגובה יכולה להיות תגובה רגשית, שאלה שנשאלת או אפילו צחוק וסימני שעשוע והנאה. ללא זה, ספק אם “קלעת” וספק אם התקשורת עבדה כפי שרצית.
אז איך מייצרים מסר פשוט להבנה, ברור, ממוקד ומזמין? הנה לכם תרגיל נחמד מעולם של “תכניות העסקיות” שיכול להוות קו מנחה ללא קשר בתחום:
• קחו את תכנית העסקית או תכנית מפורטת של העסק או פרויקט שלכם וכתבו תמצית מנהלים של לא יותר מ 2-3 עמודים.
• עכשיו קחו את אותה תמצית ותקפידו להכניס את כל התיאור לעמוד אחד מבלי לאבד שום דבר מהותי.
• קדימה! עכשיו תמצות לחצי עמוד, מבלי לוותר על המהות.
• ואיך לא? עכשיו לפסקה אחת ולבסוף למשפט אחד “מנצח” שאותו ניתן לאומר בלא יותר מ- 10 שניות.
• ובכל התהליך הזה, בעודכם מתקנים, משפרים ומלטשים לא לשכוח שזהו המסר שלכם. משפט אחד, מייצג אתכם, את הערך שאתם מציעים לקהל, למקשיב, לעולם. משפט אחד פשוט להבנה, ממוקד, מזמין ואפקטיבי.

 וזהו המסר שלכם !

.”Speech is the mirror of the soul; as a man speaks, so is he”
(Publilius Syrus, 1st century B.C Roman author)

תיקשורת בינתרבותית בניהול: כלי מהותי בארגז הכלים הגלובלי

חברים, סיפור אמיתי:
מנכ”ל חברה אמריקאית הגיע ליפן למשא ומתן עם היפנים לגבי שווק מוצרי החברה לשוק ביפן.
והיפנים, כמו שהיפנים רגילים, יושבים איתו בישיבות ארוכות, שואלים המון שאלות על פי רשימת מסודרת מראש, לוקחים אותו לאכול, ולשתות (זה קטע חשוב…), מלווה קראוקה כמובן, וכך שהכל לוקח הרבה יותר זמן ממה שהאמרקאי יכול היה להעלות על דעתו.
ובאחת הישיבות בצהריים, כשהג’טלג העיק מצד אחד, ומצד שני הדיונים שהיפנים ניהולו ביפנית בינם לבין עצמם על כל סוגיה, המנכ”ל האמריקאי שלנו קצת איבד סבלנות ומבלי להרגיש… התחיל לנקות את ציפרניו בעזרת אחד מכרטיסי הביקור שהיו מונחים לפניו על השולחן (הרי כך למדו אותו לעשות בהדרכה שקבל עוד בארה”ב טרם יציאתו ליפן על “איך עושים עסקים ביפן”…)…
ופתאום, ללא התראה כלשהי, קם על רגליו יפני מבוגר מתוך הקבוצה, זעם והצהיר בקול רם: “אנחנו יוצאים להפסקה!!!”.
כל קבוצת המשא המתן היפני (כ- 8 איש…האמריקאי בא לבד), יצאו בעקבותיו מבלי להגיד מילה, כשפרצופם אינו מביעים רגש כלל.
ואז, ורק אז, הביט המנכ”ל האמריקאי בכרטיס הביקור בידו… הוא היה של נשיא החברה היפנית… המשא ומתן נקלע למשבר ולקח זמן רב להחזיר את האמון לשולחן הדיונים.

ייתכן, שמרביתכם יכולים להבין שהמנכ”ל המסכן שלנו עשה טעות תרבותית תמימה אך חמורה, אם כי לא בכוונת זדון ובהיסח הדעת, כאשר שכח שביפן מתייחסים לכרטיס הביקור באותה דרך שמתייחסים לאדם שמאחוריו, ונשיא החברה חש פגיעה וזלזול בו באמצעות ציפורניו של אותו מנכ”ל.

זהו רק סיפור קטן וקולע בתחום שהוא למעשה רחב בהיקפו ותוצאותיו, ושלצערי לא תמיד מקבל את הכבוד הראוי לו: תקשורת בינתרבותית בעולם הניהול.

למרות שאנו בעידן של גלובליזציה ויש הסבורים ש”כולם כבר מבינים את שפת הכסף ומתקשרים באנגלית”, אוי ואבוי לאדם שיחשוב שכולם מבינים ב”סחבק”, ו”ישר לעניין” בעולם.
וותור על לימוד, זיהוי, הבנה והפנמת הקודים הבינתרבותיים ויסודות התקשורת הביתרבותית בעולם הניהול יכול לפוצץ כל עסקה, להחליש תחרותיות על תשומת לבו של הלקוח, ליצור קרע באמון בין שותפים,  ובשורה התחתונה, לגרום לך לאבד הרבה מאוד ממה שהיה מגיע לך בעסקים בינלאומיים.

הנושאים הרוויים פער תרבותי הם מגוונים מאוד:
- התייחסות לזהות אישית וקולקטיבית;
- תחושה של זמן;
- דרכי קבלת החלטות וניהול עצמי;
- תקשורת בין דרגי ניהול ולבין אנשים ברמות שונות של השכלה, רקע משפחתי ותרבותי;

למעשה, לעיתים ישנם פערים גדולים מאוד ברמה הערכית הבסיסית ביותר לגבי מטרות החיים עצמם, שלא יכולים אלא להפריד בינך לבין אותו אדם\חברה היושב במקום אחר בעולם.

דרושה צניעות, פתיחות, כבוד לזולת, חוש הומור, סקרנות ורצון ללמוד ולהכיר את השונה על מנת לדאוג שהפערים בתרבות לא יקלקלו אלא יחזקו את הקשר הנדרש (מתוך יצירית אמון).
כלים בתקשורת בינתרבותית בניהול זה לא “נחמד וחביב” אלא “מהותי וקריטי” בארגז הכלים של כל בעל עסק או מנהל שהעולם הוא השוק שלו.

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק א’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי? מי מוכן לשינוי? מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.   

 אז מי מפחד משינוי? כולנו, כמובן.  אפשר להגיד שזה התחיל עוד מימי “אבותינו” (והכוונה היא אלה שהלכו על ארבע ולא על שתיים), שבזכותם נתברכנו וירשנו את הרגישות, האינסטינקט ומהירות התגובה לכל דבר ואיום היכול להוות סיכון עבורנו. היכולת הבלתי רגילה הזו הידועה היום כ “fight or flight” שמרה עליהם מצוין, על עצם יכולתם להתקיים ולא להפוך ל”חבילת מזון” הבאה לעמיתיהם בממלכת הטבע.

מי שזוכר עוד את שיעורי הביולוגיה שלו מימי ביה”ס (ואני ממש לא ביניהם…) ייזכר במונח שנקרא “homeostasis”- הומיאוסטזיס, כלומר נטיית המערכת הגופנית לשמור על יציבותה ושיווי המשקל הפנימי. אם חושבים על זה קצת יותר לעומק מתחילים להבין עד כמה קיומנו האנושי מתאפשר בזכות המערכות הרבות והמדהימות בגופנו המתפקדות בשיווי משקל ואיזון בלי שנטריד את עצמנו יתר על מידה. לולא כל זה, לא הייתי כותב את המילים האלה ואתם לא הייתם קוראים אותן. 
אם נרחיק עוד טיפה מהתעסקות בגוף לזו של “גוף-נפש” נזהה שגם פה יש כוחות שמעניקים לנו איזון, רק פה קוראים לכוחות האלה מילה אחרת: “הרגל”. ומה הוא הרגל אם לא כוח מאזן המכניס סדר לחיים, על מנת שנדע מה בא קודם ומה צריך להגיע אחר כך. 

הקו הדק שבין איזון להרגל

איזה יופי שהם איתנו – ההרגלים האלה – בלעדיהם אף אחד לא היה מצחצח שיניים, היינו נוסעים כל היום ברוורס באוטו ולא היינו יודעים מה ואיך לקנות דברים בקניון. קיום חברה וחיים נורמאליים = קיום הרבה הרגלים שמרכיבים את הקונסנסוס האנושי.

“The chains of habit are too light to be felt until they are too heavy to be broken”
Warren Buffet

 אבל יש בעיה עם ההרגלים האלה והיא לגמרי לא טריוויאלית: יש להרגלים רבים קצוות חדים ובעלי עוצמה, במיוחד כשהם חורגים ממקומם המכובד וחודרים לאזורים היותר מופשטים של נפש האדם כגון: השאיפה לזהות עצמית ולמשמעות, הדחף להגשמה עצמית, ל”מפעל חיים”, לקול הפנימי הזה השואף להשאיר חותם האישי בתקופת חייו של האדם:
To make a difference to somebody, somewhere, sometime

להרגלים האלה יש שפה משלהם, קוראים להם ה “כן… אבל”, או ברבים “כן… אבלים”. תפקידם בקודש הוא לאותת לנו ב”כן.. אבל”, כל פעם שעולות בנו מחשבות עם פוטנציאל להפר את האיזון של ההרגל במחשבה מהפכנית שהמערכת לא כל-כך מכירה. הם קוראים לך לבד, ה”כן אבלים”,  אין צורך לקרוא להם, והם מופיעים בכל מקום שיש ריח של שינוי בסביבה. מנגנון מצוין להגנה על ביתנו וגופנו- הרי “fight or flight” הוליד הרבה נכדים במשך הדורות. ומצד שני הוא מצליח לעצור לעכב ואפילו לשתק אותנו בלא מעט מגזרים אחרים של ניהול החיים.

 

סגולותיה של ההקשבה

מעניין שאף אחד לא באמת לימד אותנו הקשה, או הקשה פעילה, ובכל זאת הדרך למעלה עוברת, תאמינו או לא, ביכולת שלנו להקשיבבבית, בעבודה, בשדה הקרב.. ואיפה לא בעצם ! כתבה שנייה ואחרונה בסדרה.

ברצוני להזמין אתכם להתבונן יחד איתי במספר נקודות והתובנות של סביב הנושא:

1. ההקשבה אינה פעילות פסיביתהיא אקטיבית!
ההקשבה איננה ממוקדת רק במילים היוצאות מפי הדובר. ההקשבה לבני אדם חודרת מבעד למילים ונוגעת גם ברגשות, תפיסת עולם, מנטליות, פחדים דאגות וערכים. הקשבה אפקטיבית כוללת התייחסות לשפת הגוף, אינטונציה ופרטים אחרים שאנו לא תמיד מודעים להם. ההקשבה מתבצעת בו זמנית גם מהראש וגם מהלב. פעילות אנושית ביותר וככל שנשאף יותר להכיר ולהבין אנשים כן נשכיל להצלחה מרובה יותר כמקשיבים בחיים.

2. הקשבה טובה באה ממקום של כבוד וקבלה
אנו נוטים להגיע ל”עמדת ההקשבה” ממקום של שיפוטיות וביקורת. את זה למדנו יפה מאוד בחיים והוא באמת חוסם אותנו מלהקשיב בצורה אפקטיבית. אף אחד לא אוהב שמבקרים אותו, כל שכן כאשר טרם שמעו והקשיבו לדבריו, וזאת בלי קשר אם מסכימים או לא עם מה שיש לאדם לאמר. השיפוטיות והביקורת חוסמות את ערוץ ההקשבה. קודם להקשיב ולהבין, אחר-כך ניתן לבקר ולשפוט, אם תרצו.

“It is the place of knowledge to speak and it is the privilege of wisdom to listen.” (Oliver Wendell Holmes)

3. הקשיבו והרפו מהצורך להכין מה אתה עומד להגיד

שמתם לב שכאשר אנו מרוכזים במה שאנחנו רוצים להגיד בעצם הפסקנו לשמוע ולהקשיב לשני?

4. שימו לב לניואנסים הקטנים

לאנשים רבים מאוד פשוט קשה להגיד “לא”. קשה לסרב במצבים פרונטאליים. אך גם אצל ה “לא אסרטיביים” למיניהם יש הרבה מאוד סימנים למה שהם באמת חושבים ומרגישים.  אני נזכר בתחילת ימי ביפן, בהם הייתי נתקל בביטוי של בן שיחי היפני “זה מאוד קשה”, או בשתיקות ה”רועמות” בשיחה למרות החיוך על הפנים. לקח לי זמן להפנים את מה שליפני ברור כשמש: “זה מאוד קשה” = “לא מסכים ולא מעוניין”. לי, ה”גייג’ין י” (הזר) הטר לקח זמן ללמוד את השיעור הזה בהקשבה יפנית.

5. הקשב עם התייחסות חיובית ליכולות ולחוזקות של הדובר

חשיבה חיובית היא לא מנטרה ל”מרחפים” להגיד שכל העולם “סבבה”. היא תפיסת עולם שאומרת שבכל מצב אנושי יש מקום וצורך למצוא את הצד החיובי, הצד שבו נמצא הפוטנציאל של האדם והחוזק שלו להתמודד. ההקשבה ממקום חיובי מאפשרת לאדם מולנו להתקרב לעצמו וגם להתקרב אלינו. כי בחיים לא הכול “סבבה”, אבל קיימות בנו היכולות לצאת משם מחוזקים ונבונים יותר.

אני תוהה לעצמי,  אילו חיים היו לנו אם מנהיגי העולם היו מחויבים להצטיין ביכולתם להקשיב אחד לשני? מה היה קורה לנו עם כל המלחמות והאינטרסים סביב העולם? לצערנו, אנו לעולם לא נדע זאת אבל לפחות יש לנו מספיק עבודה עם עצמנו בכדי שגם אנחנו נראה קצת אחרת.

“Listen or your tongue will keep you deaf.” (Indian Proverb)


 

 


על הכתיבה

יום יבוא, ואני מאמין שאנשים ישכחו איך לכתוב.
מדהים נכון?
מדהים איך תוך תקופה של שנות דור אחד בלבד, אנשים זנחו את הצורך שלהם בעפרונות ובעטים ועברו להשתמש במקלדת.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, ולא באמת מעניין אותי איך ננציח דברים, אבל השאלה הגדולה היא: מה גרם לאנשים להפסיק לרצות לכתוב דברים על נייר? וזה חבל.

כשאתה כותב משהו על נייר זה מקבל “חיים משל עצמו”.
וככל שהדברים מיוחדים ומשמעותיים יותר, אנשים פחות ופחות כותבים אותם פיזית על נייר.
כמה אנשים אתם מכירים שכותבים על נייר תוכניות לחיים? תוכניות למשפחה?
תחשבו לרגע על הביטוי “תוכנית עסקית”, מיד רצים לכם בראש המון מספרים, מסמכים ארוכים, גרפים מושקעים וכדומה, הכל נראה מעייף ומאיים.
כתיבה אינה רק הרגל מצויין, אלא גם גם דבר חיוני ביותר שתעלה על דעתך.

כתיבת המטרות, הרעיונות וההתחייבויות שלך יהפכו אותם לאמיתיים עבורך.
כל צעד שאתה עושה להגדיר מה אתה רוצה ומה אתה צריך, לעשות כדי להשיג, משפר את הסיכוי שאתה תפעל להשגת המטרות הללו והם איכשהו יתממשו.

מחקרים שנעשו בעבר כבר הוכיחו זאת: אנשים שהשתמשו על בסיס קבוע בתיעוד של המטרות או השאיפות שלהם בצורה כתובה הגדילו בצורה מובהקת (32%) את הסיכוי להרגיש שהם מתקדמים בחיים שלהם. (Howatt 1999)
וכולנו יודעים שאם מישהו “מרגיש” שהוא מתקדם בחיים שלו- כנראה שהוא גם עושה משהו בנדון.

ראיתי את זה בעצמי על עצמי, עם מתאמנים שלי שעוסקים בשינוי שהם מוכרחים לעשות, עם מתאמנים שצריכים לפתור בעיות או חלומות שהם מגשימים.

שבו וכתבו.