רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

חברים יקרים: Are you Playing a Bigger Game?

אין לי סיבה לשלוף מהשרוול באשר “למה” זה קורה, אבל אין ספק שזו המציאות: אנחנו נוטים  לשחק “משחק קטן” בחיים.
במילים אחרות, אנו נוטים להעדיף את אזור הנוחות מעל אזור ההזדמנות, לדבוק ב”בטוח” גם כשלא כל-כך “בטוח”, ולהיאחז במסגרת ה”זהות שלנו” בקורות חיים של העבר במקום להתמקד ב “מיצוי פוטנציאל” לעבר העתיד.

אני סבור שישנם הרבה בעלי -מקצוע שיודעים לטפל טוב יותר מאיתנו- המאמנים- במצוקות, פתולוגיות ומשברים של החיים- כבודם במקומם מונח.
אך לא ראיתי בימי מקצוע שיש בידו להעצים את האדם בלהיכנס לנעליים גדולות יותר, חזון רחב יותר ולקפוץ גבוה יוצר לתוך “גדולתו הייחודית”, מאשר מקצוע הקוצ’ניג, כאשר הוא מופעל נכון ובעוצמה על ידי מאמן מיומן.
אנחנו המאמנים חייבים להזכיר לעצמנו- וגם לאחרים- שזאת היא ייעודנו במלוא מובן המילה: להחזיק את הלפיד למתאמן ולגרום לכך שהוא יראה, יתרגש ויפעל לעבר ה bigger game של חייו.

דוגמאות מההיסטוריה ל bigger game הן פשוט מרגשות:

זוכרים את מהטמה גנדי? הוא היה עורך-דין בינוני ממשפחה במעמד הבינוני שבקושי הצליח לעבור את מבחני התואר וקבלת הרישיון.
ומה עם נלסון מנדלה? הבחור ברח מהבית, פוטר מעבודותו  הראשונה.
אמא תרזה? היתה מורה בבית-ספר בגיל העמידה עד שהחליטה להקדיש את שארית חייה לעזור לעניים ביותר,וכל זה בלי גרוש על ה…
אלברט שוויצר, בתחילת המאה ה-20 , ניגן באורגן בתפילות בכנסיה בשוויץ עבור גרושים, כי לא היתה לו דרך אחרת להרוויח כסף בכדי ללמוד רפואה.
רק בגיל 36 סיים את לימודיו ונסע לאפריקה לפתוח בית- חולים.
ויותר קרוב אלינו בזמן היה לך ולנסיה, עובד נמל פולני מובטל שלא סיים תיכון, שהרים את הכפפה של אקטיביזם חברתי למען הפועלים- פעילות שזיכתה אותו בפרס נובל ולהתמנות כנשיא פולין.

אולי אתם חושבים: “איפה הם ואיפה אני”, רק המעטים ביותר זוכים לסיפור הוליוודי כזה….
היתה לכם מחשבה כזאת? אם כן, תורידו אותה- היא לא במקום.
כל אדם חופשי (ולצערי, יש יותר מדי בני-אדם שחופש אינו מנת חלקם), יכול “לשחק את המשחק הגדול יותר” עכשיו, כאן, במיידי וללא שום התלבטות נוספת.
כי זה מתחיל בראש, במחשבה, בראייה חדשה, ב re-framing הפשוט ביותר, כמו כשקורה לאדם  שראייתו כבר לא “מי יודע מה” פתאום מרכיב משקפיים ו ,Voilla  רואה את כל מה שלא ראה קודם לכן…
כי אותן משקפיים לא היו במקום שהיו צריכות להיות- מעל האף ומול העיניים!

לשחק משחק גדול יותר הוא ממש לא דבר מופשט, מרחף, תלוש מהמציאות.
הוא דבר ברור, על הקרקע ומחולל מציאות! אני מדבר על האדם שיושב על הגדר ויודע היטב שכשהוא סוף-סוף יקפוץ ממנה לתוך המגרש המציאות תשתנה לו מיידית.
על האדם שתמיד “יש לו רעיון” אבל הרעיון מעולם לא יצא לאור, לא נכתב על הדף ולכן, לא הפך למציאות.
ועל רצונו של אדם לדרוש תשלום גבוה יותר עבור שרות\מוצר\משכורת, ומחליט להתגבר על הפחד ולקחת את הצעד ולקפוץ למים.
אני גם מדבר על שינוי הרגלי התקשורת עם הסביבה: אם מדובר בהרגל של “ריצוי יתר”, דחיינות כרונית, או חיים שבהם הגבולות אינם באמת גבולות.
לשחק משחק גדול מחייב אותנו קודם כל להתמקד בלראות את הנולד שלנו, לייצר את התכנית הנכונה ואת המנגנון שיביא אותנו לעבר החזון והמטרות (accountability ).

ישנו סיפור שאני מאמין מרביתכם מכירים- אותו משל שלא חשוב כמה פעמים אתה שומע אותו הוא תמיד מקפיץ אותך לרמת חשיבה אחרת על עצמך ועל דרכך:

אדם עובר אורח- תייר, בחלק מהסיפורים- עבר ליד אתר בנייה וצפה בשלושה פועלים עמלים בעבודתם מתחת לשמש הלוהטת, מרימים ומניחים אבן על אבן.
ניגש לאחד מהם ושאל: “מה אתה עושה?” והפועל ענה: ” אני מעביר ומניח אבני- בנייה”.
ניגש לפועל אחר ושאל אותה שאלה, והתשובה שהוא קבל: “אני עובד על מנת שיהיה לי כסף לפרנס את משפחתי”.
בסוף ניגש לאדם שלישי עם אותה שאלה, והפעם שמע את התשובה הבאה: “מה אני עושה אתה שואל?  אני בונה קתדלרה”.
אותה עבודה, אותו מקום, 3 אנשים שונים, 3 תשובת שונות.

ההחלטה היא בידנו: ה bigger game הוא זה של בוני-הקתדרלות למיניהם. גם אתה יכול להיות אחד מהם. לא רק למענך,אלא גם למעננו. חסרים לנו בוני-קתדרלות. מאוד חסר.

כשהסיפור שלי נוגע בסיפור שלך

תמיד ידעתי שיום אחד הסיפורים האלה יצאו החוצה לעולם.
הרי זהו ייעודו של כל סיפור, לא?
סיפור שלא סופר הוא כמו מתנה שלא ניתנה ואוכל שלא נאכל.
רק לא תיארתי לעצמי שכך יצאו הסיפורים הבולטים שהרכיבו את חיפושי חיי: על במה, כמופע  סיפורים של 70 דקות , באולם מלא עם 70 אנשים, שני צלמים והרבה התרגשות.
למרות שאת הסיפורים האלה סיפרתי מאות פעמים בשיחות בארבע עיניים, ליד שולחן השבת, בחיק הטבע או בנסיעה למקום זה או אחר, ברגע שהסיפורים כבר יצאו החוצה מעל הבמה ברעננה, ידעתי שקרה משהו, וחיי כבר לא יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו קודם לכן…

ב- 19.1.2012  היתה ההשקה של מופע הסיפורים האישים שלי, “תגיד, מי אתה?” – מאז החיוך לא יורד מעל פני, וההתרגשות מסרבת לעזוב אותי לנפשי.
אני מאמין שכולנו אוהבים לשמוע בחיינו את סוג הדברים שכתבו ואמרו לי לאחר המופע- על ההנאה, הצחוק, ההתרגשות, ההתפעלות, ההערכה, ההשפעה וההזדהות….Wow, mama mia, למה אין בנק שניתן לאחסן בו פרגון כזה בקילו לשימושים עתידיים?
נדמה לי שאחרי השבוע הזה של פרגון אדיר ותשבחות מקיר לקיר, יכולתי ליצור לי ריבית יפה לצרכים עתידיים.
כולנו צריכים את זה לעתיד, לא פחות מהתשואה “ההיא” שנמצאת יותר בתודעתנו.

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

התחושה היא נפלאה, התובנות מעודדות, צריך להנות ולהתרפק על הרגע… אבל… כמאמן אישי וותיק ידעתי לזהות אותו עומד שם  ממש בפינה, רק כמה שעות אחרי, אותו חבר ידוע…הרי קוראים לו “פחד מהצלחה”, ומאחוריו, מוסתר ומסתתר אחיו הגדול, “פחד מכישלון”, שני החברה האלה הדוחפים את אפם לכל הצלחה, הגשמה ושמחה.
כמאמן אני רואה את זה כל יום, ידעתי שמסתובבים הרבה סנדלרים יחפים בחוץ, אז מיד בדקתי את הנעליים לבדוק עד כמה השתפשפו ואם לא נפתח חור קטן שלא נראה…

מתוך המשוב הרב שקבלתי, התחלתי לקבל תגובות שחלחלו בי עמוק במיוחד, מילים מעין אלה “חשבתי על הסיפורים שלך ימים שלמים אחר-כך….לקח אותי עמוק –עמוק לתוך עצמי…דברתי על זה עם בעלי שעות למחרת”, ועוד אחרים… אז ידעתי!
ידעתי שהצלחתי במשימה זו בחיי, שמעבר לצחוקים שהם כל-כך חשובים ומהותיים בחיי, הצלחתי להעביר את המסר שמתחת, הרי הוא המסר שלא תמיד ברור גם לי, הדבר שעומד מאחורי ומתחת לחיפושים, לנדודים ולשבירת הפרדיגמות השונות. הדבר שהביא אותי לעיסוק המבורך שלי היום, הסיפור מאחורי כל הסיפורים: שאת הקול הפנימי יש למצוא, לשמר, לטפח ועליו להגן מכל צרה ופיתוי שבדרך.

כך קרה כשהסיפורים שלי נגעו בסיפורים של אחרים.

דרכי הסיפור בעולמנו הן רבות: מי במילה הכתובה, ומי על במה; מי באבן ומי בציור; מי בתנועה ומי בצליל.
מי בקריאה גדולה ומי בשתיקה הרועמת.
הסיפורים מועברים בנתינה, באהבה, באומץ ובדוגמה – דרכים רבות יש לו לסיפור.

כל אחד והסיפור שלו- אמר ושר את זה יפה, שלמה ארצי.

האומץ להיות שונה – חלק ב’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה – חלק שני ואחרון.

אבוד בטוקיו

זה היה כעשור לפני שהפך להיות טרנד לאומי, אבל גם אני פניתי לטיול למזרח הרחוק.
אצלי ה”טיול” התארך קצת יותר מהמתוכנן, במקום שנה נשארתי קרוב לחמש.
ושם למדתי הרבה, כולל כמה דברים על מה זה להיות שונה.
לדוגמא, קיבלתי זהות החדשה כשהתגוררתי ביפן מספר שנים- זו של “גייג’ין”, “זר”, דומה לסטאטוס של “גוי” בלקסיקון היהודי המסורתי.
הפעם כבר לא היה חשוב לא הלאום, לא השפה, לא המבטא ולא גודל הדשא.
פשוט, “גייג’ין”, זה מספיק לא צריך יותר מזה.
אתה שונה, אתה לא משלנו, לטוב ולרע, נקודה.

נושא ה”שונות מהסטנדרטי” ליוותה אותי שנים בהתפתחותי המקצועית, למרות שלא תמיד זיהיתי אותה.
אתם בוודאי מכירים את הילדים האלה, שהפכו אחר-כך למבוגרים, שתמיד ידעו מה הם “רוצים להיות” כשיהיו גדולים, לא? אז אם כן, אני הייתי בדיוק הפוך מהם.
היה נדמה לי ש”הם” תמיד ידעו מה ש”רצו להיות”- רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
ואני? אני תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
אבל מה כן? מה כן, זה כנראה יותר מסובך…
אצלי מה שבלט הוא ה”זרימה” המתמדת, זו שהעשירה את חיי מצד אחד אבל, מצד שני, גם שלטה בי הרבה יותר ממה שאני שלטתי בה.
התעניינתי בהרבה, וגם לא התעניינתי בכלום…אז מה אהיה כשאהיה גדול?

למרות שהוסמכתי ממוסד אמריקאי מוביל בעולם לניהול עסקים בינלאומיים, והזדמנויות עבודה כמנהל שווק ופיתוח עסקי לא חסרו, ה”דרך” לקחה אותי לכוונים שלא תכננתי.
דרכי המקצועית לקחה אותי לשווק בעולם ההי-טק.
הייתי מוקף מהנדסים, קצת עוף מוזר.
שם אמרו לי שאני בסדר אבל רק חבל שאני לא מהנדס, הייתי מצליח יותר ככה.
ובהמשך הקריירה הגעתי לתחום הביוטכנולוגיה, כאשר שם אמרו לי שאני בסדר אך רק חבל שאני לא למדתי תואר שני במגמה מדעית, זה היה עוזר לי להתקדם יותר.
אפילו כשהגעתי לאחר שנים לייעודי המקצועי, להיות מאמן, לא פסקו הקולות החיצוניים.
גם פה הקולות אמרו לי שאני בסדר, רק חבל שלא למדתי פסיכולוגיה, זה היה עוזר לי להתקדם.

אך הפעם זה היה שונה.
הפעם חשתי בתוכי את האושר, ההתלהבות, היצירה והתרומה שאני נותן לאחרים, ובזה התרומה לעצמי בניצול הפוטנציאל שבי.
מספיק שנים רצתי אחרי המקצוע שלא ידעתי מהו, (ואולי חיכה לי שאגיע בשל ומוכן?).
בכל זאת, הפעם ידעתי ש “אין מצב” ודבר שיזיז אותי מדרכי, פשוט השתקתי את כל הרעש מסביב ורצתי קדימה.
פתגם עממי חכם אומר, “השביל חכם מההולך בו”.
האם יוצר הפתגם הזה חשב עלי שכתב אותו?…לוקח זמן אבל בסוף התובנות מגיעות.

השונות כמנגנון הישרדותי בטבע

למדתי עם השנים שלא רק שהשונות אינה דבר שצריך למחוק ולהצטער עליה, אלא אשרי השונים שלמדו את סודה ועוצמתה! העולם חי בזכות השונות, ובלעדיה הוא נופל.
האם שכחנו את זה או שאולי אף פעם לא חשבנו על זה כך? אם רק נתבונן קצרות בעולם נוכל לראות את הברכה שבשונות.

בטבע- וזה כולל גם אותנו בני האדם- מגוון גנטי מאפשר אוכלוסיות מסוימות לשרוד ולצמוח; אוכלוסיות שמתקיים בהן inbreeding הן פגיעות יותר ובעלות סיכוי גדול יותר למחלות גנטיות,ירידה בתוחלת ואיכות החיים וגם לכיליון.
שונה זה לא רק טוב, זה חיוני!

חקלאות המבוססת על גידול אחד- -mono-culture היא מרשם לאסון.
באירלנד ב 1846 יותר ממיליון אנשים מתו ועוד מליון נדדו ממקום למקום בגלל שהאכלוסיה זרעה רק שני סוגים של תפוחי אדמה, שלא עמדו נגד מחלות שתקפו.
החקלאות ניזונה מגיוון רב.
היא זקוקה לשונה.

ארגונים המנוהלים על ידי אחידות בחשיבה, ללא קבלה ושמיעה של השונים והחושבים אחרת, יושבים על חומר נפץ.
תופעת ה Groupthink מכרסמת באותן מסגרות שבהן עובדים ומנהלים חוששים לבטא דעות שונות, להתנהל שונה ולהיות שונה.
הם מעדיפים במקום זה לשתוק וללכת אחרי הרבים, לא לעשות גלים.

מערכות מסוג אלה יכולות להתעלם משימת לב לבעיות טכניות כמו באסון המעבורת “צ’לנגר” שהתרסקה, או השתתקותם של מערכות כמו המודיעין הישראלי של 1973, בגלל הפחד לערער את ה”קונספצייה” שהובילה למלחמת יום כיפור אלפי חיילים נהרגו ועשרות אלפי משפחות מתו מבפנים בעודן בחיים.

ישנו משהו לקוי בדרך שבה אנו חיים ומתחנכים ,הדרך הדוחפת אותנו לפחד מהשונה ולהטות את עצמנו לכוון הדומה, עם כל המחיר שבו.
אני תוהה כיצד ניתן להשפיע על עצמנו, על ילדינו ועל הסובבים אותנו לכבד ולטפח יותר את השונה שבנו, למענם, למעננו ולמען עולם טוב יותר.

זה לא פשוט להיות אני
ישנו פתגם חסידי מקסים, מפיו של רבי זוסיא מאניפולי: “אינני חושש שמא ישאלוני בעולם האמת למה לא הייתי משה רבנו; על כך אדע מה להשיב. אבל מה אשיב כשישאלוני למה לא היית זוסיא!”

הנשיא ברק אובמה לא יודע את זה, וכנראה אף פעם גם לא ידע, אבל לי ולו יש הרבה במשותף.
ראשית כל אני לעולם לא אהיה ברק אובמה והוא לעולם לא יהיה רוני דוניץ.
הדבר השני הוא שלשנינו יש המשך עבודה קשה לפנינו: הוא להיות ברק אובמה ואני להיות רוני דוניץ.
אינני יודע למי ביננו מחכה עבודה קשה יותר.
ולא רק לנו העבודה הזאת קוראת.
ייתכן וכולנו נזדקק לעוד הרבה אומץ להיות שונה בלכתנו בשביל החכם מכולנו….

Recommendation- turn on your speakers and click this link to hear the one and only Pete Seeger on
“Youtube singing- “Little Boxes

האומץ להיות שונה – חלק א’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה…

Deru kugi wa utareru
המסמר שבולט חוטף על הראש” (פתגם יפני)

Literally: The nail that sticks out gets hammered down
Meaning: The nonconformist will be pounded down

אני אוהב פתגמים, ובמיוחד אימרות שפר של תרבויות סביב העולם.
את הפתגם היפני הנמצא לעיל למדתי עם תחילתה של תקופת מגורי ביפן באמצע שנות ה 80.
הפתגם הזה מיד ריתק אותי אבל גם קצת הפריע לי.
הוא “הסתדר לי” בראש עם המראה שראיתי כל יום ביומו, של אלפי גברים יפנים פורצים החוצה מקרנות הרכבת התחתית לכוון מדרגות הנעות בדרכם החוצה.
כולם לבושים בחליפות דומות להפליא, כחול כהה, פנים רציניות, ממהרים להגיע למקומות העבודה לתחילתו של עוד יום ארוך.
אך הפתגם גם קצת ערער את מנוחתי במחשבה של, “מה באמת? כולם רוצים להיות זהים אחד לשני? האם באמת כל-כך נורא להיות קצת שונה פה?”

הכל עניין של חוסר בולטות אוניברסלי
אני מוצא שאמנם פתגם מפורסם זה נולד ביפן וייתכן השפיע על דורות רבים של ילדים יפנים, אך הפחד לבלוט, להיות שונה מוצא את מקומו ללא אפליה של לאום, גזע ודת. זו היא תכונה כללית ידועה של בני האדם לדאוג לכך שנהיה דומים ומקובלים אחד על השני, שחלילה לא נמצא את עצמנו מתנגשים עם “מה יגידו” אחרים, ואכן נמצא את מקומנו בתוך העדה ולא מחוצה לה.
ייתכן ויש קשר לתיאורית האבולוציה והצורך לשרוד, ומשם קצרה הדרך לחקיקת חוקים, משפטים, הלכה, וכדומה.

יש המבקרים אותי על זאת, אבל העובדה היא שאני באופן כללי ממש נרתע מפוליטיקה, ועוד פי כמה מסתייג מהפוליטיקאים עצמם.
למרות זאת, בקמפיין לנשיאות ארה”ב של ברק אובמה התעניינתי, אם כי רק מספר ימים לפני נצחונו.
היתה מנגינה קצת אחרת לפוליטיקה שלו אבל לא למצע ולנאומיו נמשכתי, אלא לסיפור- חייו המיוחד.

ריגש אותי ממש שארצות הברית של אמריקה, ארץ שבה נולדתי ובה גדלתי, אותה אמריקה שתמיד התנהגה כאילו “כל העולם מדבר אנגלית” וכל העולם אוהב לאכול ב “מקדונלדס”, הצביעה ברוב מוחץ שהפעם ייבחר אדם שונה מאוד להוביל אותם.
אדם שנולד לנישואים בין אישה לבנה ממדינת קנסס ואבא שחור מקניה, שאחר-כך גדל במדינה המוסלמית- אינדונזיה- עד גיל 10.
ילד שלא צמח בתוך משפחה גרעינית קלאסית, אלא גר עם סבתו באיי הוואי, רחוק מאימו שחיתה מעבר לאוקיינוס.
אמריקה בחרה באיש ששמו האמצעי הוא “חוסיין”, כאשר רק לפני כמה שנים אדם אחר עם שם זה (סדאם, כמובן), הוביל את “ציר הרשע” של האויב הגדול של ארצות הברית!
להבנתי, ארצות הברית בחרה באובמה בגלל שהוא היה שונה, ולא למרות זאת.
לא יאמן.

אני מוצא שקיים בנו פרדוקס מענין :למרות הרצון של כולנו להתקבל ו”להיות כמו אחרים” בעולם, במקביל יש לרבים מאיתנו תחושה הפוכה, שהיא תחושת ה”שונות” שלנו לעומת אחרים.
לפעמים אני תוהה אם מספר ה”מרגישים שונה” לא עולה על מספר ה”מרגישים דומה” בקרבנו? אולי מישהו חקר את הנושא הזה פעם, מעניין איזה גרפים יצאו לו בסוף.

להרגיש שונה זה “state of mind”
אני, למשל, חושב שהייתי מועמד ראוי להתקבל ל”מועדון המרגישים שונה”, למרות שללא ספק ישנם “שונים ממני” ובהרבה.
הרי תחושת השונות היא מעל הכל state of mind המושפע מדרכי התמודדות, שהן בעצמן תלויי תרבות, דת, חינוך, חברה, בין היתר.

כילד שגדל בבית-ספר יהודי בפרברי ניו-יורק, אזורי קווינס ולונג-איילנד, תמיד הרגשתי שהדשא של החברים לכיתה גדול יותר וירוק יותר.
הורי היו מהגרים בארה”ב, והמבטא בפיהם (אחד פולני\יידיש והשני ישראלי כחול לבן), היה שונה מההורים של חברי.
אני הייתי כמובן “Yankee” לכל דבר, או כך לפחות חשבתי כילד.
היה גם איזשהו נושא שונה נוסף שקראו לו “שואה” ברקע, שלא יכולתי- וגם לא רציתי- להתרחק ממנו לגמרי.

היו נסיעות בחופשות הקיץ לבקר את הקרובים הרבים שהיו בישראל, ושם גיליתי שגם לי היה מבטא- הפעם מדובר במבטא של אמריקאי שמדבר עברית.
נפגעתי קשות שצחקו עלי הילדים וישר התחלתי לעבוד על זה ולתקן את המעוות שאוכל להיות יותר כמוהם.

כשמלאו לי 21, החינוך הציוני נתן את אותותיו בהצלחה כאשר חשתי בעצמותיי שיהודי יכול להיות “יהודי שלם” רק בישראל, ואין לנו ארץ אחרת.
אך מה שגילתי הוא שבארץ קיבלתי זהות חדשה-”עולה חדש”, ולא סתם עולה חדש אלא אחד שבא מ”אמריקה”.
שאלו אותי הרבה למה באתי לפה בכלל ומה היה לי רע באמריקה.
הייתי צריך לחשוב קצת על התשובה, והיא השתנתה לאורך השנים.
במחלקת “שיפור המבטא” התקדמתי יפה, והרבה ישראלים התקשו לנחש מנין הגעתי. לפחות זה, חשבתי.

אבוד בטוקיו – איך מרגיש זר ביפן? זאת עוד בחלק הבא

מה העבודה הזאת לכם? חלק ב’


50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת. חלק שני ואחרון.

עבדים היינו. ומה קורה היום? במבט חפוז על “רגל אחת” לנושא העבודה בחברה האנושית אפשר לראות תמונה שקשה להתעלם ממנה:

  • בפרשת “בראשית” אדם חטא ב”גדול”, נגזר עליו “בזיעת אפך תאכל לחם”, העונש מתבטא בכך שעליו יהיה לטרוח ולעמול כדי להשיג את פרנסתו.
  • על בני ישראל במצרים אין צורך, כמובן, לספר.
  • ביוון וברומא העתיקה רוב האנשים פשוט היו עבדים. למעשה, המילה ביוונית קלאסית לעבודה היא “עצב”. ולא מדובר בעבודה פיזית בלבד, עבודה בכלל לא הייתה “in” בתרבות העתיקה, כאשר לתרבות הפנאי היה ה”רייטינג” הגבוה ביותר.
  • בימי הביניים המצב פחות או יותר היה דומה.
  • המהפכה התעשייתית הובילה לכך שמיליוני אנשים מצאו את עצמם “סגורים” במפעלים- הרבה מכונות, מעט אוויר. העבודה נתפסה לתשומה לייצור, עלות שיש להתמודד איתה.
  • המרקסיסטים ראו (עוד רואים!) את העבודה כמגרש שעליו הקפיטליזם גורם לחוסר שוויון בין המעמדות וכאחת הסיבות שהחברה שלנו היא מלאת דיכוי ומועקה.
  • אם היה לך את ביש המזל להיות פרופסור או אינטלקטואל מסוג אחר בסין במשך המהפכה התרבותית, קרוב לוודאי שהיית מוצא את עצמך רעב ללחם, בכלא או.. לא היו מוצאים אותך בכלל.
  • ובעידן הפוסט מודרני קיבלנו את המחשב ובעקבותיו התפוצצות המידע, החיים ב”אינסטנט”, ואין סוף בחירות והחלטות המאפיינות את חיינו. במקביל קיבלנו את חוסר הוודאות של תחרויות בינלאומיות ואיבוד תחושת הביטחון במקום העבודה. עידן השינויים הגיעו אפילו ליפן, ושחק גם שם את האמון רב השנים של מקום עבודה “מהערסל עד לקבר”.

כתוצאה, אנשים היום יותר  מתמיד דורשים ומצפים מהמקום ומעצמם בנושא העבודה. דורשים ומצפים לדברים מופשטים אך ערכיים כגון אתגר, אוטונומיה, קידום מקצועי ואישי. השאיפה היום היא זאת של קריירה, במובן הרחב של המילה, היכן שהאדם מפתח את עצמו ועבודתו בכיוונים ומקומות שונים במשך חייו.

שמועות על אהבה ומשמעות במקום העבודה
מחקר אמריקאי אחר מראה שבמקביל לעליית רמת הציפיות מעצמנו כאנשים עובדים ישנה עלייה בתסכול שלנו בניהול האיזון בין החיים לעבודה.
כ- 80% מעובדים אמריקאים רוצים להיות בבית יותר, ו כ- 60% נותנים לעצמם ציון נכשל” בהצלחתם לאזן בין מה שקורה בעבודה ובין מה אמור לקרות בבית.
העובדה היא שאנו מבלים הרבה יותר במחיצת אנשים זרים ופחות אהובים עלינו מאשר הפוך. מוזר, אבל זו המציאות.

קשה להתעלם מהדמיון בין שימוש המילה “עבודה” במובן הדתי (למשל, “לעבוד את ה’ “) והעבודה שאנו מבלים בה כל-כך הרבה שעות.
בשני המקרים עולה תחושה של טוטאליות. בעידן המודרני, נדמה שכאילו הרווחנו דברים מסוימים ואיבדנו אחרים.
הפסיכולוג אריק פרום פעם כתב שבעידן המודרני פיתחנו אוריינטציה שיווקית כלפי עצמנו: שמנו בצד את חלומותינו, את התקווה של נעורינו וניסינו לעצב אתאישיותנו, בחירותנו והחלטותינו בהתאם למה שה”שוק רוצה”, בתקווה שזה יביא לנו את סולם הביטחון בחיים.

בפילוסופיה הבודהיסטית קיים עיקרון שהאדם צריך לשאוף ל “פרנסה נאותה”-  right livelihood, שמשמעו איננו דווקא “עבודה חדשה”, אלא “עבודה ממקום אחר”, ללא אלימות, ממקום של הגשמה אישית, תרומה לחברה, אהבה ומשמעות.
הייתכן דבר כזה?

“There’ll be two dates on your tombstone, and all your friends will read ‘em, But all that’s gonna matter is that little dash between ‘em.” (Kevin Welch)

במאה ה21 יותר ויותר מאתנו מתעוררים ב”אמצע החיים” (30+, 40+, 50+) ומרגישים שהגיע הזמן לשינוי מקצועי. בשינוי כזה לא מדובר רק בכתיבת קורות חיים עם ספין חדש או מילים אחרות,  אלא לשינוי אשר תופס את העבודה כדבר מרכזי בהגשמתו האישית של האדם. העבודה כערוץ מרכזי ומהותי למיצוי הפוטנציאל האישי והשארת חותם בחיינו בעולם הזה.

לשינוי קריירה באמצע החיים יש תפיסת עולם משלו, כלים, דרכים וסוגי תמיכה והכוונה משלו. ועל זה בהמשך.

“Don’t ask yourself what the world needs. Ask yourself: what makes you come alive and then go do that. Because what the world needs is people that have come alive”, (Harold Thurman Whitman)

תכניות אימון אפקטיביות: הכל מתחיל עם הרצון לשיפור

לעיתים יותר מדי קרובות אני מוצא את עצמי במצב שבו אדם פונה אלי בשם מישהו אחר (“צד שלישי”)- שלדעתו ” הוא/היא נורא צריך/כה אימון”, ואומר להם שכמעט בלתי- אפשרי לאמן אדם שאומר או חושב ש”אני פה בגלל אשתי”…
לרוב מדובר באישה טובה שרוצה לסייע לבעלה, או אמא שדואגת לבנה, ויש גם חברה טובה למען חבר או חברה אחרת (כן במרבית המקרים זאת היא שפונה עבורו, ככה זה…).
ובמקרים האלה ה”מתאמן” לרוב לא מגיע, ואם הוא כבר מגיע אז הוא לא ממש “בפנים”, בתוך התהליך, אלא יותר מגיע מתוך אי- נעימות מסוג זה או אחר.

תכנית אימון אפקטיבית מתחילה ברצון של המתאמן\נת, ועוד לא השתכנעתי שניתן לעשות אימון אפקטיבי בלי הרצון האמיתי הזה.
Where there is a will there is a way, כפי שאומרים, והיכן שאין רצון בסוף די גוררים רגליים, דוחים פגישות ביומן וכל הספור לא עושה את מה שהוא אמור לעשות.

וההפך הוא גם נכון: כאשר הרצון בוער בעצמות המתאמן, די פשוט לבנות תכניות אמון אפקטיביות, התוצאות מגיעות, חדוות האימון אופפת את המתאמן (וגם את המאמן!). על זה מושתת כל הגישה ומשום כך אין פלא שהמילה passion מופיעה לעיתים כב קרובות בחומר האימוני.

הכל מתחיל ברצון. כן יהי רצון.

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק ב’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי?
מי מוכן לשינוי?
מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.
כתבה שניה ואחרונה.

אז איך מתמודדים עם ה”כן… אבלים”?
איך ומתי הם משתלטים על חיינו?
ניקח לדוגמא את נושא שינוי קריירה לאדם שכבר חווה קצת חיים מאחוריו.
לעשות שינוי במקרה זה הוא לא קצת מופרע? הרי כבר בנינו את חיינו סביב הזהות הראשונה, תפסנו את מקומנו בחברה, בשביל מה

לסכן את :

  • רמת ההכנסה שכבר התרגלנו אליה
  • המיצוב, הכבוד, הוודאות וההוקרה שזכינו להם בגין ניסיוננו והישגנו
  • החברים והמשפחה שהתרגלו לחשוב על מה שהיינו ועשינו ומאוד מפחיד אותם מכל הדיבורים על מה שעוד לא עשינו
  • ה”בטחון” שבא עם ההרגלים שבהם ידענו מה ועד כמה מצפים מאתנו.

וזה בדיוק מה שקורה לנו במעבר קריירה באמצע החיים, כאשר מנסים להפר את האיזון לטובת חלום חדש, חזון חדש או זהות חדשה שטרם התרגל העולם אליה.
ה”כן… אבלים” יוצאים במתקפה חסרת -פשרות:

  • “אני זקן מדי- העולם שייך לצעירים… מי ירצה אותי?”
  • “המשק במצב גרוע, יש מלא מובטלים. אין לי ניסיון. גם אני אהיה אחד מהם!”
  • “לא חבל על כל מה שעשיתי עד כה? אני זורק את הכל לפח” (ה”כן… אבלים” פולניים במיוחד)
  • “הלוואי שבעלי היה תומך. הוא ממש נגד. אני לא אצליח”
  • “אני לא מוכשר מספיק / לא חכם מספיק / אין לי את התואר הנכון / קשה לי להתמיד”
  • “ניסיתי כבר, זה לא יעבוד”
  • “אני לא ארוויח מספיק כסף לשלם את המשכנתא. זה מאוד לא אחראי!”
  • “אולי שישתחרר לי קרן השתלמות… שהילדים יגמרו את הצבא…. כשנגמור את השיפוצים… אי אפשר שני דברים ביחד….
  • “שיבוא השלום כבר, רק אז זה יכול לעבוד…”

כפי שבוודאי כבר הבנתם – היד עוד נטויה..

רוצים שינוי – תוכנית פעולה כבר יש לכם?

אנשים במעבר, הם אנשים שבכיסם “דרכון” מסוג מסוים, רק שהם שכחו לוודא של איזו מדינה. אני עוד זוכר את הקושי שאני חוויתי שהיו שואלים אותי בעבר, באחת מנקודות המעבר המקצועי שלי, את השאלה הנפוצה ביותר והמעצבנת ביותר לאנשים בצומת דרכים:  ”So, Ronnie, what do you do?”
ומה צריך לענות על זה? את מה שעשית וכל כך נמאס לך ממנו? או את מה שאתה רוצה להתחיללעשות ועדיין אין לך יום אחד ניסיון בו ?!

רבותי, כשם שלא יוצאים לכביש במכונית שלא עבר טסט, שאין לו ביטוח ולא ברור כמה דלק יש במיכל הדלק, לא עושים שינוי קריירה באמצע החיים ללא תכנית.
התכנית צריכה לכלול לא רק את החזון שאליו אנו שואפים והולכים לרגלו, אבל גם את טיפוח החשיבה על עצמנו ויכולותנו – הדרך שבאמצעותה ניתן למנף את תשוקותינו, והערוץ שדרכו נקבל את תמיכתנו.

באמצע החיים לא מפנים את גבינו בהכחשה לחובותינו הכספיים, רק מנהלים אותם ולא נותנים להם לנהל אותנו.
באמצע החיים בונים קודם כל את המחויבות שבזכותה נפעיל את התכנית, רותמים את הסביבה ומתמודדים עם נקודות השבר שיצוצו בהמשך.

כי אדם שרוצה לחיות את חייו מתוך משמעות ואהבה לא יוכל להגיד “נוותר על זה… נחכה לשחק עם הנכדים”. ה”דרך” קוראת לו ו”לדרך” לא מסרבים.

חכם השביל מההולך בו” (פתגם עממי)

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק א’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי? מי מוכן לשינוי? מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.   

 אז מי מפחד משינוי? כולנו, כמובן.  אפשר להגיד שזה התחיל עוד מימי “אבותינו” (והכוונה היא אלה שהלכו על ארבע ולא על שתיים), שבזכותם נתברכנו וירשנו את הרגישות, האינסטינקט ומהירות התגובה לכל דבר ואיום היכול להוות סיכון עבורנו. היכולת הבלתי רגילה הזו הידועה היום כ “fight or flight” שמרה עליהם מצוין, על עצם יכולתם להתקיים ולא להפוך ל”חבילת מזון” הבאה לעמיתיהם בממלכת הטבע.

מי שזוכר עוד את שיעורי הביולוגיה שלו מימי ביה”ס (ואני ממש לא ביניהם…) ייזכר במונח שנקרא “homeostasis”- הומיאוסטזיס, כלומר נטיית המערכת הגופנית לשמור על יציבותה ושיווי המשקל הפנימי. אם חושבים על זה קצת יותר לעומק מתחילים להבין עד כמה קיומנו האנושי מתאפשר בזכות המערכות הרבות והמדהימות בגופנו המתפקדות בשיווי משקל ואיזון בלי שנטריד את עצמנו יתר על מידה. לולא כל זה, לא הייתי כותב את המילים האלה ואתם לא הייתם קוראים אותן. 
אם נרחיק עוד טיפה מהתעסקות בגוף לזו של “גוף-נפש” נזהה שגם פה יש כוחות שמעניקים לנו איזון, רק פה קוראים לכוחות האלה מילה אחרת: “הרגל”. ומה הוא הרגל אם לא כוח מאזן המכניס סדר לחיים, על מנת שנדע מה בא קודם ומה צריך להגיע אחר כך. 

הקו הדק שבין איזון להרגל

איזה יופי שהם איתנו – ההרגלים האלה – בלעדיהם אף אחד לא היה מצחצח שיניים, היינו נוסעים כל היום ברוורס באוטו ולא היינו יודעים מה ואיך לקנות דברים בקניון. קיום חברה וחיים נורמאליים = קיום הרבה הרגלים שמרכיבים את הקונסנסוס האנושי.

“The chains of habit are too light to be felt until they are too heavy to be broken”
Warren Buffet

 אבל יש בעיה עם ההרגלים האלה והיא לגמרי לא טריוויאלית: יש להרגלים רבים קצוות חדים ובעלי עוצמה, במיוחד כשהם חורגים ממקומם המכובד וחודרים לאזורים היותר מופשטים של נפש האדם כגון: השאיפה לזהות עצמית ולמשמעות, הדחף להגשמה עצמית, ל”מפעל חיים”, לקול הפנימי הזה השואף להשאיר חותם האישי בתקופת חייו של האדם:
To make a difference to somebody, somewhere, sometime

להרגלים האלה יש שפה משלהם, קוראים להם ה “כן… אבל”, או ברבים “כן… אבלים”. תפקידם בקודש הוא לאותת לנו ב”כן.. אבל”, כל פעם שעולות בנו מחשבות עם פוטנציאל להפר את האיזון של ההרגל במחשבה מהפכנית שהמערכת לא כל-כך מכירה. הם קוראים לך לבד, ה”כן אבלים”,  אין צורך לקרוא להם, והם מופיעים בכל מקום שיש ריח של שינוי בסביבה. מנגנון מצוין להגנה על ביתנו וגופנו- הרי “fight or flight” הוליד הרבה נכדים במשך הדורות. ומצד שני הוא מצליח לעצור לעכב ואפילו לשתק אותנו בלא מעט מגזרים אחרים של ניהול החיים.

 

איך לדחוף את הקריירה שלך קדימה?

אם תשאל אותי תמיד יש נקודה שכל אחד יכול להתחיל ממנה לדחוף את הקריירה שלו קדימה: להאמין בעצמך!!.

נשמע ערטילאי וניו אייג’י?
יתכן. אבל זה גם מאוד “אולד אייג’י” עתיק יומין, עם “רגליים על הקרקע”.
גיליתי את זה עם כל מי שהייתי בקשר כלשהו.
יש בכל אחד או אחת משהו שממקם, שמייצב אותם, על פי מה שהם משדרים לאחרים, והרגשה של עוצמה ומטרה שמשאירים את רישומם לתמיד.

אסור לבלבל את זה עם בטחון עצמי מופרז, אגרסיביות והצהרות פסיכולוגיות קופצניות.
אני מתכוון לאמונה אמיתית של כל אחד בעצמו.
כשאתה שם- אתה יודע את זה.
אתה משקף את זה.
זה מורגש בדיבור שלך, בשפת הגוף שלך, בכתיבה, בצליל של הקול שלך, בניואנסים דקים וקטנים בפנים שלך, ועוד.
אצל חלק זה מתבטא בכריזמה אישית, אצל אחרים זה זה יכול להתבטא בדבקות במטרה, התמדה או השראה.
אבל לא משנה איך זה מתבטא- צריך למצוא את זה.
תאמין לי כשאני אומר לך שזה יקח אותך קדימה וגבוה יותר מאשר כלים “וירטואלים” שרכשת לעצמך בכסף.
“כלים” הם טכניקות וחפצים.
אני מדבר על ה”השראה הגדולה ביותר”  על “הדבר האמיתי” שכשהוא נמצא בתוכך, בגופך ובנפשך, הוא מפעיל את הדברים, הוא משנה את הנסיבות .

קדם את הקריירה שלך קדימה.
עשה זאת מבפנים ותופתע לראות מה קורה סביבך.

ואתה תגרום לזה להתבצע.

 

מחוייבות אישית… מחוייבות ארגונית… ולמה אתה מחוייב?

יש מספר מילים שיכולות לטלטל אותנו רבות בהתנהלות חיינו. אחת היאסקס“, השנייהכסף“, והשלישית???… מה עםמחויבות” “מחוייבות אישית” “מחוייבות ארגונית” ?? באנגלית קוראים לה בידידות (או בחרדה) The C Word”…………

מחויבות = הכוונה העמוקה והכנה להביא לידי תוצאה מסוימת. למה אנו מחויבים????

אולי המקום הראשון שאליו צריכים להסתכל הוא חמה שאנו עושים היום בחיינו. כי מה שאנו עושים יום אחרי יום ייתכן והוא משקף בצורה אמיתית יחסית למה אנו מחוייבים. האם השעון על ידינו לא מצביע על מחוייבות לזמן? והארנק בכיסנו (ולא על הרצפה) האם איננו מעיד על מחויבותנו לשמור על כספנו? והאוטו שחונה במקום מותר ולא ב”אדום לבן” האם איננו מעיד על מחויבותנו לא לשלם קנסות ?

יש הבדל עצום בין רצוננו שיקרה  או שלא יקרה לנו משהו והמחויבות שאנו לוקחים על עצמנו בנידון. אלו שני סיפורים שונים לגמרי. חסר דוגמאות?? הפסקת עישון, אכילה לא נכונה, פעילות גופנית “תיאורטית בלבד”, והרשימה הארוכה תוכלו להשלים לבד…

“Commitment is what transforms a promise into a reality” (Abraham Lincoln)

יש שימוש רחב במילה “מחויבות”, עד כי נדמה כאילו האצבע קלה על ההדק (או על הלשון יותר נכון) במובן הזה. היא נשמעת טוב המיחה הזאת “מחויבות”, עושה רושם טוב.  אך מחויבות אמיתית  נמדדת דווקא בשעות הקשות, דווקא כשהענייניים לא כל-כך הולכים חלק ולא בשיוחת סלון ובנאומי חוצבי לבבות.


אפשר להבחין במספר רמות של מחוייבות:

רמה א’- כשהחלטת לעשות משהו

רמה ב’- כשהתחלת לעשותו

רמה ג’- כשהתחלת להתמיד ולא להרפות עד קבלת התוצאה הרצויה

Losers make promises; Winners make commitments

 

ה”גורו” של עולם השווק, פיטר דרוקר, אמר פעם: “עד שאין מחוייבות אין שום תכנית. התכנית היא תכנית ברגע שיש מחוייבות“. בעולם העסקי רואים את המחויבות בהרבה אופנים, הנה כמה דוגמאות:

  1. מחוייבות לשוק ולמוצר: בשנת 1982 חברת התרופות ג’ונסון אנד ג’ונסון עמד בפני מצב קשה כאשר פושעים הצליחו להחדיר רעל ציאניד לתוך מספר בקבוקי כדורי “טיילנול”, התרופה של  החברה לטיפול בכאב ראש. כתוצאה מכך מתו 7 אנשים תמימים. החברה הענקית לקחה החלטה אמיצה: היא החזירה על חשבונה את כל הסחורה, בהפסד של $1.4 מיליארד. ההפסד כאב, אבל המחוייבות הוכיחה את עצמה לטובת החברה.
  2. מחוייבות ללקוח: מה זה שרות לקוחות של 24 שעות, שרות החזר מוצר ללא שאלות וויכוחים לחנות, גישה “פרו-אקטיבית” בטלפון יזום ללקוח לבדוק שביעות רצון, אם לא מחוייבות עסקית ללקוח??
  3. מחוייבות לעובדים: לדוגמא-  הכשרות, מתנות לחג, קידום מקצועי, תשלום משכורת חודשית בזמן, שיתוף העובדים במידע על מה קורה לחברה. חלק מה”חוזה” של המחויבות של המעביד לעובד שעובד למען הארגון.
  4. מחוייבות המנהל למעסיקו ולעבודתו-  איך הייתם מכנים את הימים הארוכים ה”גלובאליים” של אלפי מנהלים? יום עבודה שיכול בקלות להגיע ל 10-12 שעות נחשב די “סטנדרד” (כמובן,”לא רשמי”), לעשרות אלפי מנהלים במפעלים ומיזמי היי-טק ואחרים??  ולא לדבר על החופשות שלא נלקחו, ומסיבות ילדי הגן והבית-ספר שנערכו ללא הורה מסוים שהיה “בעבודה”,  בחו”ל, “בצבא”, וכיוצא באלה-  האם זאת לא מחויבות בהתגלמותה?

 

ומה איתנו בעסק הקטן? האם אנו מחויבים לעצמנו במובן העסקי?

האם כתבנו את התוכניות השווקית שהבטחנו לעצמנו? האם השקענו בפעילות השווקית שהתחייבנו עליה כלפי עצמנו? ומה עם המעקבים על ההפניות ולידים שקיבלנו, וביצוע עבודה על פי מטרות ולא לפי “משבר התורן”? האם אנחנו מודעים היכן המחויבות שלנו והיכן לא????

הצלחות מורכבות מהרבה דברים, אבל איפה שהוא בפנים תמיד תמצאו אותה… את המחוייבות הזאת שבזכותה הגענו לאן שהגענו. אין פה הרבה על מה לחשוב: המעורבות וההתכוונות יוצרות מחוייבות; והמחויבות מחזירה באותו מטבע ומחזירה מעורבות ושייכות, וההצלחה מכירה את הנוסחה הזאת היטב.

 

“Without involvement there is no commitment. Mark it, circle it, underline it. No involvement, no commitment”. (Stephen Covey)