רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

חברים יקרים: Are you Playing a Bigger Game?

אין לי סיבה לשלוף מהשרוול באשר “למה” זה קורה, אבל אין ספק שזו המציאות: אנחנו נוטים  לשחק “משחק קטן” בחיים.
במילים אחרות, אנו נוטים להעדיף את אזור הנוחות מעל אזור ההזדמנות, לדבוק ב”בטוח” גם כשלא כל-כך “בטוח”, ולהיאחז במסגרת ה”זהות שלנו” בקורות חיים של העבר במקום להתמקד ב “מיצוי פוטנציאל” לעבר העתיד.

אני סבור שישנם הרבה בעלי -מקצוע שיודעים לטפל טוב יותר מאיתנו- המאמנים- במצוקות, פתולוגיות ומשברים של החיים- כבודם במקומם מונח.
אך לא ראיתי בימי מקצוע שיש בידו להעצים את האדם בלהיכנס לנעליים גדולות יותר, חזון רחב יותר ולקפוץ גבוה יוצר לתוך “גדולתו הייחודית”, מאשר מקצוע הקוצ’ניג, כאשר הוא מופעל נכון ובעוצמה על ידי מאמן מיומן.
אנחנו המאמנים חייבים להזכיר לעצמנו- וגם לאחרים- שזאת היא ייעודנו במלוא מובן המילה: להחזיק את הלפיד למתאמן ולגרום לכך שהוא יראה, יתרגש ויפעל לעבר ה bigger game של חייו.

דוגמאות מההיסטוריה ל bigger game הן פשוט מרגשות:

זוכרים את מהטמה גנדי? הוא היה עורך-דין בינוני ממשפחה במעמד הבינוני שבקושי הצליח לעבור את מבחני התואר וקבלת הרישיון.
ומה עם נלסון מנדלה? הבחור ברח מהבית, פוטר מעבודותו  הראשונה.
אמא תרזה? היתה מורה בבית-ספר בגיל העמידה עד שהחליטה להקדיש את שארית חייה לעזור לעניים ביותר,וכל זה בלי גרוש על ה…
אלברט שוויצר, בתחילת המאה ה-20 , ניגן באורגן בתפילות בכנסיה בשוויץ עבור גרושים, כי לא היתה לו דרך אחרת להרוויח כסף בכדי ללמוד רפואה.
רק בגיל 36 סיים את לימודיו ונסע לאפריקה לפתוח בית- חולים.
ויותר קרוב אלינו בזמן היה לך ולנסיה, עובד נמל פולני מובטל שלא סיים תיכון, שהרים את הכפפה של אקטיביזם חברתי למען הפועלים- פעילות שזיכתה אותו בפרס נובל ולהתמנות כנשיא פולין.

אולי אתם חושבים: “איפה הם ואיפה אני”, רק המעטים ביותר זוכים לסיפור הוליוודי כזה….
היתה לכם מחשבה כזאת? אם כן, תורידו אותה- היא לא במקום.
כל אדם חופשי (ולצערי, יש יותר מדי בני-אדם שחופש אינו מנת חלקם), יכול “לשחק את המשחק הגדול יותר” עכשיו, כאן, במיידי וללא שום התלבטות נוספת.
כי זה מתחיל בראש, במחשבה, בראייה חדשה, ב re-framing הפשוט ביותר, כמו כשקורה לאדם  שראייתו כבר לא “מי יודע מה” פתאום מרכיב משקפיים ו ,Voilla  רואה את כל מה שלא ראה קודם לכן…
כי אותן משקפיים לא היו במקום שהיו צריכות להיות- מעל האף ומול העיניים!

לשחק משחק גדול יותר הוא ממש לא דבר מופשט, מרחף, תלוש מהמציאות.
הוא דבר ברור, על הקרקע ומחולל מציאות! אני מדבר על האדם שיושב על הגדר ויודע היטב שכשהוא סוף-סוף יקפוץ ממנה לתוך המגרש המציאות תשתנה לו מיידית.
על האדם שתמיד “יש לו רעיון” אבל הרעיון מעולם לא יצא לאור, לא נכתב על הדף ולכן, לא הפך למציאות.
ועל רצונו של אדם לדרוש תשלום גבוה יותר עבור שרות\מוצר\משכורת, ומחליט להתגבר על הפחד ולקחת את הצעד ולקפוץ למים.
אני גם מדבר על שינוי הרגלי התקשורת עם הסביבה: אם מדובר בהרגל של “ריצוי יתר”, דחיינות כרונית, או חיים שבהם הגבולות אינם באמת גבולות.
לשחק משחק גדול מחייב אותנו קודם כל להתמקד בלראות את הנולד שלנו, לייצר את התכנית הנכונה ואת המנגנון שיביא אותנו לעבר החזון והמטרות (accountability ).

ישנו סיפור שאני מאמין מרביתכם מכירים- אותו משל שלא חשוב כמה פעמים אתה שומע אותו הוא תמיד מקפיץ אותך לרמת חשיבה אחרת על עצמך ועל דרכך:

אדם עובר אורח- תייר, בחלק מהסיפורים- עבר ליד אתר בנייה וצפה בשלושה פועלים עמלים בעבודתם מתחת לשמש הלוהטת, מרימים ומניחים אבן על אבן.
ניגש לאחד מהם ושאל: “מה אתה עושה?” והפועל ענה: ” אני מעביר ומניח אבני- בנייה”.
ניגש לפועל אחר ושאל אותה שאלה, והתשובה שהוא קבל: “אני עובד על מנת שיהיה לי כסף לפרנס את משפחתי”.
בסוף ניגש לאדם שלישי עם אותה שאלה, והפעם שמע את התשובה הבאה: “מה אני עושה אתה שואל?  אני בונה קתדלרה”.
אותה עבודה, אותו מקום, 3 אנשים שונים, 3 תשובת שונות.

ההחלטה היא בידנו: ה bigger game הוא זה של בוני-הקתדרלות למיניהם. גם אתה יכול להיות אחד מהם. לא רק למענך,אלא גם למעננו. חסרים לנו בוני-קתדרלות. מאוד חסר.

כשהסיפור שלי נוגע בסיפור שלך

תמיד ידעתי שיום אחד הסיפורים האלה יצאו החוצה לעולם.
הרי זהו ייעודו של כל סיפור, לא?
סיפור שלא סופר הוא כמו מתנה שלא ניתנה ואוכל שלא נאכל.
רק לא תיארתי לעצמי שכך יצאו הסיפורים הבולטים שהרכיבו את חיפושי חיי: על במה, כמופע  סיפורים של 70 דקות , באולם מלא עם 70 אנשים, שני צלמים והרבה התרגשות.
למרות שאת הסיפורים האלה סיפרתי מאות פעמים בשיחות בארבע עיניים, ליד שולחן השבת, בחיק הטבע או בנסיעה למקום זה או אחר, ברגע שהסיפורים כבר יצאו החוצה מעל הבמה ברעננה, ידעתי שקרה משהו, וחיי כבר לא יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו קודם לכן…

ב- 19.1.2012  היתה ההשקה של מופע הסיפורים האישים שלי, “תגיד, מי אתה?” – מאז החיוך לא יורד מעל פני, וההתרגשות מסרבת לעזוב אותי לנפשי.
אני מאמין שכולנו אוהבים לשמוע בחיינו את סוג הדברים שכתבו ואמרו לי לאחר המופע- על ההנאה, הצחוק, ההתרגשות, ההתפעלות, ההערכה, ההשפעה וההזדהות….Wow, mama mia, למה אין בנק שניתן לאחסן בו פרגון כזה בקילו לשימושים עתידיים?
נדמה לי שאחרי השבוע הזה של פרגון אדיר ותשבחות מקיר לקיר, יכולתי ליצור לי ריבית יפה לצרכים עתידיים.
כולנו צריכים את זה לעתיד, לא פחות מהתשואה “ההיא” שנמצאת יותר בתודעתנו.

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

התחושה היא נפלאה, התובנות מעודדות, צריך להנות ולהתרפק על הרגע… אבל… כמאמן אישי וותיק ידעתי לזהות אותו עומד שם  ממש בפינה, רק כמה שעות אחרי, אותו חבר ידוע…הרי קוראים לו “פחד מהצלחה”, ומאחוריו, מוסתר ומסתתר אחיו הגדול, “פחד מכישלון”, שני החברה האלה הדוחפים את אפם לכל הצלחה, הגשמה ושמחה.
כמאמן אני רואה את זה כל יום, ידעתי שמסתובבים הרבה סנדלרים יחפים בחוץ, אז מיד בדקתי את הנעליים לבדוק עד כמה השתפשפו ואם לא נפתח חור קטן שלא נראה…

מתוך המשוב הרב שקבלתי, התחלתי לקבל תגובות שחלחלו בי עמוק במיוחד, מילים מעין אלה “חשבתי על הסיפורים שלך ימים שלמים אחר-כך….לקח אותי עמוק –עמוק לתוך עצמי…דברתי על זה עם בעלי שעות למחרת”, ועוד אחרים… אז ידעתי!
ידעתי שהצלחתי במשימה זו בחיי, שמעבר לצחוקים שהם כל-כך חשובים ומהותיים בחיי, הצלחתי להעביר את המסר שמתחת, הרי הוא המסר שלא תמיד ברור גם לי, הדבר שעומד מאחורי ומתחת לחיפושים, לנדודים ולשבירת הפרדיגמות השונות. הדבר שהביא אותי לעיסוק המבורך שלי היום, הסיפור מאחורי כל הסיפורים: שאת הקול הפנימי יש למצוא, לשמר, לטפח ועליו להגן מכל צרה ופיתוי שבדרך.

כך קרה כשהסיפורים שלי נגעו בסיפורים של אחרים.

דרכי הסיפור בעולמנו הן רבות: מי במילה הכתובה, ומי על במה; מי באבן ומי בציור; מי בתנועה ומי בצליל.
מי בקריאה גדולה ומי בשתיקה הרועמת.
הסיפורים מועברים בנתינה, באהבה, באומץ ובדוגמה – דרכים רבות יש לו לסיפור.

כל אחד והסיפור שלו- אמר ושר את זה יפה, שלמה ארצי.

האומץ להיות שונה – חלק ב’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה – חלק שני ואחרון.

אבוד בטוקיו

זה היה כעשור לפני שהפך להיות טרנד לאומי, אבל גם אני פניתי לטיול למזרח הרחוק.
אצלי ה”טיול” התארך קצת יותר מהמתוכנן, במקום שנה נשארתי קרוב לחמש.
ושם למדתי הרבה, כולל כמה דברים על מה זה להיות שונה.
לדוגמא, קיבלתי זהות החדשה כשהתגוררתי ביפן מספר שנים- זו של “גייג’ין”, “זר”, דומה לסטאטוס של “גוי” בלקסיקון היהודי המסורתי.
הפעם כבר לא היה חשוב לא הלאום, לא השפה, לא המבטא ולא גודל הדשא.
פשוט, “גייג’ין”, זה מספיק לא צריך יותר מזה.
אתה שונה, אתה לא משלנו, לטוב ולרע, נקודה.

נושא ה”שונות מהסטנדרטי” ליוותה אותי שנים בהתפתחותי המקצועית, למרות שלא תמיד זיהיתי אותה.
אתם בוודאי מכירים את הילדים האלה, שהפכו אחר-כך למבוגרים, שתמיד ידעו מה הם “רוצים להיות” כשיהיו גדולים, לא? אז אם כן, אני הייתי בדיוק הפוך מהם.
היה נדמה לי ש”הם” תמיד ידעו מה ש”רצו להיות”- רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
ואני? אני תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות רופא, עורך-דין, רואה-חשבון, מהנדס, וכו’.
אבל מה כן? מה כן, זה כנראה יותר מסובך…
אצלי מה שבלט הוא ה”זרימה” המתמדת, זו שהעשירה את חיי מצד אחד אבל, מצד שני, גם שלטה בי הרבה יותר ממה שאני שלטתי בה.
התעניינתי בהרבה, וגם לא התעניינתי בכלום…אז מה אהיה כשאהיה גדול?

למרות שהוסמכתי ממוסד אמריקאי מוביל בעולם לניהול עסקים בינלאומיים, והזדמנויות עבודה כמנהל שווק ופיתוח עסקי לא חסרו, ה”דרך” לקחה אותי לכוונים שלא תכננתי.
דרכי המקצועית לקחה אותי לשווק בעולם ההי-טק.
הייתי מוקף מהנדסים, קצת עוף מוזר.
שם אמרו לי שאני בסדר אבל רק חבל שאני לא מהנדס, הייתי מצליח יותר ככה.
ובהמשך הקריירה הגעתי לתחום הביוטכנולוגיה, כאשר שם אמרו לי שאני בסדר אך רק חבל שאני לא למדתי תואר שני במגמה מדעית, זה היה עוזר לי להתקדם יותר.
אפילו כשהגעתי לאחר שנים לייעודי המקצועי, להיות מאמן, לא פסקו הקולות החיצוניים.
גם פה הקולות אמרו לי שאני בסדר, רק חבל שלא למדתי פסיכולוגיה, זה היה עוזר לי להתקדם.

אך הפעם זה היה שונה.
הפעם חשתי בתוכי את האושר, ההתלהבות, היצירה והתרומה שאני נותן לאחרים, ובזה התרומה לעצמי בניצול הפוטנציאל שבי.
מספיק שנים רצתי אחרי המקצוע שלא ידעתי מהו, (ואולי חיכה לי שאגיע בשל ומוכן?).
בכל זאת, הפעם ידעתי ש “אין מצב” ודבר שיזיז אותי מדרכי, פשוט השתקתי את כל הרעש מסביב ורצתי קדימה.
פתגם עממי חכם אומר, “השביל חכם מההולך בו”.
האם יוצר הפתגם הזה חשב עלי שכתב אותו?…לוקח זמן אבל בסוף התובנות מגיעות.

השונות כמנגנון הישרדותי בטבע

למדתי עם השנים שלא רק שהשונות אינה דבר שצריך למחוק ולהצטער עליה, אלא אשרי השונים שלמדו את סודה ועוצמתה! העולם חי בזכות השונות, ובלעדיה הוא נופל.
האם שכחנו את זה או שאולי אף פעם לא חשבנו על זה כך? אם רק נתבונן קצרות בעולם נוכל לראות את הברכה שבשונות.

בטבע- וזה כולל גם אותנו בני האדם- מגוון גנטי מאפשר אוכלוסיות מסוימות לשרוד ולצמוח; אוכלוסיות שמתקיים בהן inbreeding הן פגיעות יותר ובעלות סיכוי גדול יותר למחלות גנטיות,ירידה בתוחלת ואיכות החיים וגם לכיליון.
שונה זה לא רק טוב, זה חיוני!

חקלאות המבוססת על גידול אחד- -mono-culture היא מרשם לאסון.
באירלנד ב 1846 יותר ממיליון אנשים מתו ועוד מליון נדדו ממקום למקום בגלל שהאכלוסיה זרעה רק שני סוגים של תפוחי אדמה, שלא עמדו נגד מחלות שתקפו.
החקלאות ניזונה מגיוון רב.
היא זקוקה לשונה.

ארגונים המנוהלים על ידי אחידות בחשיבה, ללא קבלה ושמיעה של השונים והחושבים אחרת, יושבים על חומר נפץ.
תופעת ה Groupthink מכרסמת באותן מסגרות שבהן עובדים ומנהלים חוששים לבטא דעות שונות, להתנהל שונה ולהיות שונה.
הם מעדיפים במקום זה לשתוק וללכת אחרי הרבים, לא לעשות גלים.

מערכות מסוג אלה יכולות להתעלם משימת לב לבעיות טכניות כמו באסון המעבורת “צ’לנגר” שהתרסקה, או השתתקותם של מערכות כמו המודיעין הישראלי של 1973, בגלל הפחד לערער את ה”קונספצייה” שהובילה למלחמת יום כיפור אלפי חיילים נהרגו ועשרות אלפי משפחות מתו מבפנים בעודן בחיים.

ישנו משהו לקוי בדרך שבה אנו חיים ומתחנכים ,הדרך הדוחפת אותנו לפחד מהשונה ולהטות את עצמנו לכוון הדומה, עם כל המחיר שבו.
אני תוהה כיצד ניתן להשפיע על עצמנו, על ילדינו ועל הסובבים אותנו לכבד ולטפח יותר את השונה שבנו, למענם, למעננו ולמען עולם טוב יותר.

זה לא פשוט להיות אני
ישנו פתגם חסידי מקסים, מפיו של רבי זוסיא מאניפולי: “אינני חושש שמא ישאלוני בעולם האמת למה לא הייתי משה רבנו; על כך אדע מה להשיב. אבל מה אשיב כשישאלוני למה לא היית זוסיא!”

הנשיא ברק אובמה לא יודע את זה, וכנראה אף פעם גם לא ידע, אבל לי ולו יש הרבה במשותף.
ראשית כל אני לעולם לא אהיה ברק אובמה והוא לעולם לא יהיה רוני דוניץ.
הדבר השני הוא שלשנינו יש המשך עבודה קשה לפנינו: הוא להיות ברק אובמה ואני להיות רוני דוניץ.
אינני יודע למי ביננו מחכה עבודה קשה יותר.
ולא רק לנו העבודה הזאת קוראת.
ייתכן וכולנו נזדקק לעוד הרבה אומץ להיות שונה בלכתנו בשביל החכם מכולנו….

Recommendation- turn on your speakers and click this link to hear the one and only Pete Seeger on
“Youtube singing- “Little Boxes

האומץ להיות שונה – חלק א’


אם כולנו מנסים להיות דומים אחד לשני, איך זה שכולנו מרגישים שונים? האם שונות זה טוב או רע? מה נחשב יותר – דומה או שונה? ומה הסוד האמיץ שאני חולק עם הנשיא ברק אובמה? בכתבה הבאה…

Deru kugi wa utareru
המסמר שבולט חוטף על הראש” (פתגם יפני)

Literally: The nail that sticks out gets hammered down
Meaning: The nonconformist will be pounded down

אני אוהב פתגמים, ובמיוחד אימרות שפר של תרבויות סביב העולם.
את הפתגם היפני הנמצא לעיל למדתי עם תחילתה של תקופת מגורי ביפן באמצע שנות ה 80.
הפתגם הזה מיד ריתק אותי אבל גם קצת הפריע לי.
הוא “הסתדר לי” בראש עם המראה שראיתי כל יום ביומו, של אלפי גברים יפנים פורצים החוצה מקרנות הרכבת התחתית לכוון מדרגות הנעות בדרכם החוצה.
כולם לבושים בחליפות דומות להפליא, כחול כהה, פנים רציניות, ממהרים להגיע למקומות העבודה לתחילתו של עוד יום ארוך.
אך הפתגם גם קצת ערער את מנוחתי במחשבה של, “מה באמת? כולם רוצים להיות זהים אחד לשני? האם באמת כל-כך נורא להיות קצת שונה פה?”

הכל עניין של חוסר בולטות אוניברסלי
אני מוצא שאמנם פתגם מפורסם זה נולד ביפן וייתכן השפיע על דורות רבים של ילדים יפנים, אך הפחד לבלוט, להיות שונה מוצא את מקומו ללא אפליה של לאום, גזע ודת. זו היא תכונה כללית ידועה של בני האדם לדאוג לכך שנהיה דומים ומקובלים אחד על השני, שחלילה לא נמצא את עצמנו מתנגשים עם “מה יגידו” אחרים, ואכן נמצא את מקומנו בתוך העדה ולא מחוצה לה.
ייתכן ויש קשר לתיאורית האבולוציה והצורך לשרוד, ומשם קצרה הדרך לחקיקת חוקים, משפטים, הלכה, וכדומה.

יש המבקרים אותי על זאת, אבל העובדה היא שאני באופן כללי ממש נרתע מפוליטיקה, ועוד פי כמה מסתייג מהפוליטיקאים עצמם.
למרות זאת, בקמפיין לנשיאות ארה”ב של ברק אובמה התעניינתי, אם כי רק מספר ימים לפני נצחונו.
היתה מנגינה קצת אחרת לפוליטיקה שלו אבל לא למצע ולנאומיו נמשכתי, אלא לסיפור- חייו המיוחד.

ריגש אותי ממש שארצות הברית של אמריקה, ארץ שבה נולדתי ובה גדלתי, אותה אמריקה שתמיד התנהגה כאילו “כל העולם מדבר אנגלית” וכל העולם אוהב לאכול ב “מקדונלדס”, הצביעה ברוב מוחץ שהפעם ייבחר אדם שונה מאוד להוביל אותם.
אדם שנולד לנישואים בין אישה לבנה ממדינת קנסס ואבא שחור מקניה, שאחר-כך גדל במדינה המוסלמית- אינדונזיה- עד גיל 10.
ילד שלא צמח בתוך משפחה גרעינית קלאסית, אלא גר עם סבתו באיי הוואי, רחוק מאימו שחיתה מעבר לאוקיינוס.
אמריקה בחרה באיש ששמו האמצעי הוא “חוסיין”, כאשר רק לפני כמה שנים אדם אחר עם שם זה (סדאם, כמובן), הוביל את “ציר הרשע” של האויב הגדול של ארצות הברית!
להבנתי, ארצות הברית בחרה באובמה בגלל שהוא היה שונה, ולא למרות זאת.
לא יאמן.

אני מוצא שקיים בנו פרדוקס מענין :למרות הרצון של כולנו להתקבל ו”להיות כמו אחרים” בעולם, במקביל יש לרבים מאיתנו תחושה הפוכה, שהיא תחושת ה”שונות” שלנו לעומת אחרים.
לפעמים אני תוהה אם מספר ה”מרגישים שונה” לא עולה על מספר ה”מרגישים דומה” בקרבנו? אולי מישהו חקר את הנושא הזה פעם, מעניין איזה גרפים יצאו לו בסוף.

להרגיש שונה זה “state of mind”
אני, למשל, חושב שהייתי מועמד ראוי להתקבל ל”מועדון המרגישים שונה”, למרות שללא ספק ישנם “שונים ממני” ובהרבה.
הרי תחושת השונות היא מעל הכל state of mind המושפע מדרכי התמודדות, שהן בעצמן תלויי תרבות, דת, חינוך, חברה, בין היתר.

כילד שגדל בבית-ספר יהודי בפרברי ניו-יורק, אזורי קווינס ולונג-איילנד, תמיד הרגשתי שהדשא של החברים לכיתה גדול יותר וירוק יותר.
הורי היו מהגרים בארה”ב, והמבטא בפיהם (אחד פולני\יידיש והשני ישראלי כחול לבן), היה שונה מההורים של חברי.
אני הייתי כמובן “Yankee” לכל דבר, או כך לפחות חשבתי כילד.
היה גם איזשהו נושא שונה נוסף שקראו לו “שואה” ברקע, שלא יכולתי- וגם לא רציתי- להתרחק ממנו לגמרי.

היו נסיעות בחופשות הקיץ לבקר את הקרובים הרבים שהיו בישראל, ושם גיליתי שגם לי היה מבטא- הפעם מדובר במבטא של אמריקאי שמדבר עברית.
נפגעתי קשות שצחקו עלי הילדים וישר התחלתי לעבוד על זה ולתקן את המעוות שאוכל להיות יותר כמוהם.

כשמלאו לי 21, החינוך הציוני נתן את אותותיו בהצלחה כאשר חשתי בעצמותיי שיהודי יכול להיות “יהודי שלם” רק בישראל, ואין לנו ארץ אחרת.
אך מה שגילתי הוא שבארץ קיבלתי זהות חדשה-”עולה חדש”, ולא סתם עולה חדש אלא אחד שבא מ”אמריקה”.
שאלו אותי הרבה למה באתי לפה בכלל ומה היה לי רע באמריקה.
הייתי צריך לחשוב קצת על התשובה, והיא השתנתה לאורך השנים.
במחלקת “שיפור המבטא” התקדמתי יפה, והרבה ישראלים התקשו לנחש מנין הגעתי. לפחות זה, חשבתי.

אבוד בטוקיו – איך מרגיש זר ביפן? זאת עוד בחלק הבא

מה העבודה הזאת לכם? חלק ב’


50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת. חלק שני ואחרון.

עבדים היינו. ומה קורה היום? במבט חפוז על “רגל אחת” לנושא העבודה בחברה האנושית אפשר לראות תמונה שקשה להתעלם ממנה:

  • בפרשת “בראשית” אדם חטא ב”גדול”, נגזר עליו “בזיעת אפך תאכל לחם”, העונש מתבטא בכך שעליו יהיה לטרוח ולעמול כדי להשיג את פרנסתו.
  • על בני ישראל במצרים אין צורך, כמובן, לספר.
  • ביוון וברומא העתיקה רוב האנשים פשוט היו עבדים. למעשה, המילה ביוונית קלאסית לעבודה היא “עצב”. ולא מדובר בעבודה פיזית בלבד, עבודה בכלל לא הייתה “in” בתרבות העתיקה, כאשר לתרבות הפנאי היה ה”רייטינג” הגבוה ביותר.
  • בימי הביניים המצב פחות או יותר היה דומה.
  • המהפכה התעשייתית הובילה לכך שמיליוני אנשים מצאו את עצמם “סגורים” במפעלים- הרבה מכונות, מעט אוויר. העבודה נתפסה לתשומה לייצור, עלות שיש להתמודד איתה.
  • המרקסיסטים ראו (עוד רואים!) את העבודה כמגרש שעליו הקפיטליזם גורם לחוסר שוויון בין המעמדות וכאחת הסיבות שהחברה שלנו היא מלאת דיכוי ומועקה.
  • אם היה לך את ביש המזל להיות פרופסור או אינטלקטואל מסוג אחר בסין במשך המהפכה התרבותית, קרוב לוודאי שהיית מוצא את עצמך רעב ללחם, בכלא או.. לא היו מוצאים אותך בכלל.
  • ובעידן הפוסט מודרני קיבלנו את המחשב ובעקבותיו התפוצצות המידע, החיים ב”אינסטנט”, ואין סוף בחירות והחלטות המאפיינות את חיינו. במקביל קיבלנו את חוסר הוודאות של תחרויות בינלאומיות ואיבוד תחושת הביטחון במקום העבודה. עידן השינויים הגיעו אפילו ליפן, ושחק גם שם את האמון רב השנים של מקום עבודה “מהערסל עד לקבר”.

כתוצאה, אנשים היום יותר  מתמיד דורשים ומצפים מהמקום ומעצמם בנושא העבודה. דורשים ומצפים לדברים מופשטים אך ערכיים כגון אתגר, אוטונומיה, קידום מקצועי ואישי. השאיפה היום היא זאת של קריירה, במובן הרחב של המילה, היכן שהאדם מפתח את עצמו ועבודתו בכיוונים ומקומות שונים במשך חייו.

שמועות על אהבה ומשמעות במקום העבודה
מחקר אמריקאי אחר מראה שבמקביל לעליית רמת הציפיות מעצמנו כאנשים עובדים ישנה עלייה בתסכול שלנו בניהול האיזון בין החיים לעבודה.
כ- 80% מעובדים אמריקאים רוצים להיות בבית יותר, ו כ- 60% נותנים לעצמם ציון נכשל” בהצלחתם לאזן בין מה שקורה בעבודה ובין מה אמור לקרות בבית.
העובדה היא שאנו מבלים הרבה יותר במחיצת אנשים זרים ופחות אהובים עלינו מאשר הפוך. מוזר, אבל זו המציאות.

קשה להתעלם מהדמיון בין שימוש המילה “עבודה” במובן הדתי (למשל, “לעבוד את ה’ “) והעבודה שאנו מבלים בה כל-כך הרבה שעות.
בשני המקרים עולה תחושה של טוטאליות. בעידן המודרני, נדמה שכאילו הרווחנו דברים מסוימים ואיבדנו אחרים.
הפסיכולוג אריק פרום פעם כתב שבעידן המודרני פיתחנו אוריינטציה שיווקית כלפי עצמנו: שמנו בצד את חלומותינו, את התקווה של נעורינו וניסינו לעצב אתאישיותנו, בחירותנו והחלטותינו בהתאם למה שה”שוק רוצה”, בתקווה שזה יביא לנו את סולם הביטחון בחיים.

בפילוסופיה הבודהיסטית קיים עיקרון שהאדם צריך לשאוף ל “פרנסה נאותה”-  right livelihood, שמשמעו איננו דווקא “עבודה חדשה”, אלא “עבודה ממקום אחר”, ללא אלימות, ממקום של הגשמה אישית, תרומה לחברה, אהבה ומשמעות.
הייתכן דבר כזה?

“There’ll be two dates on your tombstone, and all your friends will read ‘em, But all that’s gonna matter is that little dash between ‘em.” (Kevin Welch)

במאה ה21 יותר ויותר מאתנו מתעוררים ב”אמצע החיים” (30+, 40+, 50+) ומרגישים שהגיע הזמן לשינוי מקצועי. בשינוי כזה לא מדובר רק בכתיבת קורות חיים עם ספין חדש או מילים אחרות,  אלא לשינוי אשר תופס את העבודה כדבר מרכזי בהגשמתו האישית של האדם. העבודה כערוץ מרכזי ומהותי למיצוי הפוטנציאל האישי והשארת חותם בחיינו בעולם הזה.

לשינוי קריירה באמצע החיים יש תפיסת עולם משלו, כלים, דרכים וסוגי תמיכה והכוונה משלו. ועל זה בהמשך.

“Don’t ask yourself what the world needs. Ask yourself: what makes you come alive and then go do that. Because what the world needs is people that have come alive”, (Harold Thurman Whitman)

מה העבודה הזאת לכם? חלק א’

50% מהאמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם. בין מליוני האנשים שקמים בכל בוקר למציאות שאינה מלהיבה אותם, צפות ועולות צמד המילים “הגשמה עצמית”. האם זה בר ביצוע? האם זה אפשרי? הכל תלוי עד כמה רחוק אתם מוכנים ללכת.

Real success is finding your lifework in the work that you love” – David McCullough”

מחקר שיצא ב 2005 בישר לנו ש כ 50% מהעובדים בארה”ב מרוצים מעבודתם. ללא צורך בכישורי חשבון מפותחים, ניתן להבין מתוך זה ש כ 50% מהעובדים בארה”ב אינם מרוצים מעבודתם!

וואו! זאת אומרת שמתוך 300,000,000 אמריקאים ישנם הרבה מיליונים שמסתובבים ללא סיפוק מפעילותם היומיומית. מיליונים שייתכן וקמים ללא חשק כל בוקר, מספר דומה של “מקטרים” על הבוס,  או כאלה  הנמצאים ב”חיפושים” בכל הכוונים. ואני תוהה, כיצד אותו אדם “לא מרוצה” משפיע על שותפיו לחיים, ילדיו וכל סביבתו הקרובה? התמונה שעולה בראשי אינה של אדם מחייך. עצוב, אני חושב, אפילו  עצוב מאוד. נכון זה ”שם” באמריקה, אבל אני מסופק אם בארץ הקודש יש סיבה לחשוב שהמצב שונה. וגם פה  המספרים יגיעו ל שש ספרות.

“There can be no joy of life without joy of your work”,(Thomas Aquinas)

בואו נדבר רגע אחד על כסף

כדאי לעצור רגע ולהרהר עד כמה נושא העבודה הוא מרכזי בחיינו. אתם מכירים את התחושה כאילו העבודה פשוט השתלטה לנו על החיים? נדמה כאילו רובנו מבלים את רוב ימינו- כמעט כל יום בשבוע!- בעבודה, בדרך לשם, בדרך משם, בדיון ושיחה על מה היה שם, בתכנון ובדאגה על “מה יהיה?”. לצערנו, המנגינה הזאת אינה פוסחת עלינו גם בלילה, ולשם היא נדחפת לתוך שנתינו וחלומותינו.

מה זאת “עבודה” בעצם ולמה אנו עושים אותה? שאלת תם זו למעשה הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת. אם נשאל אותה לקהל הרחב ייתכן ונקבל תשובות מהסוג של ” עובדים על מנת לעשות כסף”, “אם אין קמח אין תורה”, וכיוצא באלה. כלומר, ברור כשמש שהסיבה שאנו עובדים היא על מנת להביא את לחמנו. במילים אחרות- כסף!

אך תשובות אלה, נכונות אשר יהיו, הן רחוקות מאוד מלשקף את התמונה השלמה. לנושא העבודה בחיינו יש עוצמה מעל ומעבר לנוסחה הכלכלית. לרבים מאוד מאתנו (רבים מדי?) העבודה בחיינו מהווה חלק מרכזי בזהותנו, בדימוי והביטחון העצמי, בשייכות החברתית שלנו, ובאיזה מצב רוח אנו מתחילים ומסיימים את ימנו. מי מאתנו לא חווה – או  מכיר היטב אדם אחר שחווה-  את הקושי (ולרבים בינינו ניתן לאומר גם הטראומה) של איבוד מקום עבודה עקב פיטורין, סגירת חברה, יציאה לפנסיה, בין שאר סיבות לפירוק החבילה.

מאידך גיסה, אנו חיים בעידן  שבו יש ארגון כמו workaholics anonymous אשר מסייע לאנשים להפסיק לעבוד ולאזן חלקים שונים של חייהם. האם הוורקוהוליסטים האלה הם כך רק בגלל הרצון לעשות כסף?בוודאי שלא! עבודה- פנים שונות לה, ללא ספק.


עבדים היינו ומה קורה היום? על כך ועוד בחלק הבא.

What do I next with my life?Get Coached!

שיפור ביטחון העצמי: יש מה לעשות – חלק ג

תחושה של בטחון עצמי ניתנת לרכישה. זה אמנם יכול לקחת זמן אבל זו בהחלט המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם. איך זה עובד? על כך ועוד בכתבה הבאה. כתבה שלישית ואחרונה בסדרה.

המסע לשיפור ביטחון העצמי

להלן מקבץ טיפים והצעות מוכחות העשויות לעשות הבדל לכל אדם החפץ להשקיע בביטחונו העצמי בדרך להצלחה. כמובן, חלק מהדברים ידברו אליכם יותר מהאחרים, אבל כדאי לזכור שמאחורי כל טיפ המובא לפניכם מטה ישנן “קבלות” רבות של הצלחה לאנשים רבים.

זהו מסע- התייחסו לזה בהתאם. לא “זבנג וגמרנו” אלא עבודה המצריכה מחויבת, מודעת, מאמץ ואורך רוח. תידרשו לערוך מעט בדק בית, להסתכל אחורה, לקחת אחריות על ההווה, “לצאת מאזור הנוחות” ולמתוח את עצמכם מעבר למקומות שאתם רגילים. מוכנים?  עד כמה אתם מחויבים לזה?

  1. שחזרו ורשמו הישגים בעבר: התבוננו במה שהשגתם  עד כה בחיים\בקריירה\בעסקים. בנו טבלה של 10 דברים המרשימים ביותר עבורכם. הדפיסו ותלו במקום שניתן להתבונן בו ללא מאמץ ודאגו לעשות זאת!
  2. רשמו חוזקות: קחו דף ורשמו ללא הגבלה את כל התכונות\יכולות שיש לכם (והם רבים!)- ואז סכמו עם עצמכם על “10 המובילות”. שימו גם את הדף הזה במקום נגיש, כמו ב #1.
  3. רשמו את הערכים: אלו דברים חשובים לכם בחיים אשר הייתם מגדירים כ”ערך”? רשמו גם מהם 5-10 בטבלה, כנ”ל.
  4. רשמו את האהבות: מה מרגש אתכם? אילו דברים אתם עושים בלי התנגדות כלל, “כשהכל זורם”, ורשמו גם אותם.
  5. מיפוי המצב: לאחר שסיימתם את השלבים הראשונים מעלה, הגעתם לשלב שבו חייבים לערוך מיפוי של המצב ספציפי שלגביו  חשוב לשפר את ביטחון העצמי:
  • קחו עמוד וחלקו אותו לשתי עמודות ורשימה אחת לכל עמודה: נקודות רלוונטיות שבהם יש לכם ביטחון עצמי גבוה בעמודה אחת,  ונקודות שבהן אתם חשים ביטחון עצמי נמוך, בעמודה השנייה.
  • קחו את אותן הנקודות ברשימת “ביטחון עצמי נמוך” ושאלו את עצמכם: ” עד כמה הן חשובות לי על מנת להצליח במשימה?”. התעלמו מכל נקודה שהגדרתם פחות מ”חשובה” ולכל נקודה שהיא חשובה אך יש שם ביטחון עצמי נמוך, שאלו את עצמכם: “מה אני צריך בכדי לשפר אותה? האם אני צריך לשפר מיומנות? לקבל עזרה? לקבל ידע? לשתף פעולה? ובכך התחלתם לערוך תכנית ממוקדת מטרות לביצוע.
  • תכנית מטרות ויעדים: כעת אתם מוכנים לבנות תכנית פעולה שתתבסס על כל מה שזיהתם, בחרתם, רשמתם והפנמתם מעלה. טיפ חשוב: בהתחלה תבנו משימות קצרות דרך מאוד. אתם זקוקים לחוש הצלחה על מנת לייצר הצלחה נוספת ואין תחושת הצלחה טובה מזו שסימנת מטרה והגעתם אליה בהצלחה!
  • חייבים לרתום את הביטחון העצמי שלכם על מנת לייצר ביטחון עצמי נוסף. אל תשכחו לתת לעצמכם טפיחה על השכם בכל הצלחה שתחוו, קטנה ככל שתהיה. אתם בונים “תשתית” לעצמכם וכל מחשבה ופעולה היא חשובה. זכרו: חיובי, צעדים קטנים “בוני אמון”, לאט, עוד פעם חיובי.

    1. ניהול עצמי בתהליך = ניהול ה”שדונים. כולנו מכירים את המחשבות האלה הטורדות את נשמותינו והתוקעות את שאיפתנו. אלה הם  ה”שדונים” שלנו.  כן, חברים, בנושא של הדיאלוג הפנימי השלילי, יש לכולנו מלחמת התשה, 24 שעות, 7 ימים בשבוע. להלן מספר טיפים וכלים לשיפור הדיאלוג עם ה”שדונים”:

     קבלו את הטעויות שלכם כדבר טבעי! כולנו כבר מכירים את האמרה “אין טעויות, יש רק שיעורים ולמידה”.האתגר הוא לחזור ולהזכיר לעצמנו כך בכל טעות עושים..וללא ספק נעשה טעויות!….עד שגישת “הגדרה מחדש” תחלחל לעומק (לא פשוט, אני יודע… אך אין כל כך ברירה פה).

    • דיבור עצמי חיובי.המציאו משפטים חיוביים ומתאימים למצב שבו אתם שואפים לשפר ביטחון עצמי, וחזרו עליהם מספר דקות כל בוקר, צהריים, ערב. המשפטים יתאימו למצבכם, לדוגמא: “מגיע לי לקבל שכר גבוה עבור שרותי”, “אני בעל יכולת גבוהה לבצע את כל מה שאני מצפה לעצמי לבצע”, וכיו”ב. מחקרים בעולם הספורט, למשל, מראים ששחקנים העידו על דיבור עצמי חיובי כטכניקה אפקטיבית עבורם בשיפור הביטחון העצמי בתחרויות. תת-הכרתנו היא פעילה מסביב לשעון אז מוטב ש”נאכיל” אותה בחומרים הנכונים לנו.
    • דמיון מודרך. דמיון מודרך הוא טכניקה ידועה להשפיע על מידת ביטחון העצמי כאשר המוח “רואה” את ההצלחה ומשדר אותה פנימה. תרגול יומי תורם למאמץ.
    • מדיטציה. מדיטציה קבועה ממקדת את האדם ב”כאן ועכשיו”. היא אינה מסלול של “שינוי מחשבות” אלא של “קבלת המחשבות ללא התנגדות”. מדיטציה מלמדת אותנו שאנו לא רק המחשבות שלנו אלא משהו עמוק ויציב הרבה יותר. כתוצאה היא מחזקת את האדם וביטחונו בעצמו.
    • מוזיקה. כולנו מודעים שמוזיקה משפיעה על מצב רוחנו, אבל היא יכולה לתרום הרבה יותר מזה במתן השראה, מוטיבציה ודחיפה לביטחון העצמי (חשבתם פעם למה כל שיעור התעמלות/ספיניג/איירוביקס, מלווה במוזיקה?)
    • חפשו את קרבתם של אנשים חיוביים ומצליחים. חברים, התרחקו ככל שניתן מאנשים שמרבים למלא את חלל האויר בביקורת כלפי עצמם וכל סביבתם. זה מדבק! כל המוזיקה והמדיטציה בעולם לא יעזרו לנו אם נבלה יותר מדי שעות בקרב “סוחטי האופטימיות”.
    • עשו מעקב בטבלה אחרי ה”סיכונים שלקחתי”.ככל שתעלו את זאת על הכתב ותעקבו אחרי הפעילות ייתכן וגם “חרדת הסיכון” תרד ו”אזור הנוחות” יוגדר מחדש.
    • נתינה.כמה אתם מוצאים את עצמכם נותנים\מעניקים לאחרים מבלי שתצפו לתמורה מהאחר? בדקו והרחיבו… מדהים עד כמה הנתינה לאחר פועלת להרחיב לנו את ביטחון העצמי!
    • תמיכה- אל תחיו בלעדיה. כבני-אדם כולנו זקוקים לתמיכה. ובתור אנשים החפצים לבצע שיפור בביטחון העצמי אלמנט התמיכה הוא קריטי להצלחה. מדובר באותה מסגרת של אדם אחד או יותר (קבוצה, חבר, בן- משפחה), שתפקידו לשקף לנו מה נראה כלפי חוץ, להזכיר לנו מהן מטרותינו ולעודד כאשר רוחנו נופלת. תמיכה מקצועית ממאמן הינה תמיד רצויה ומומלצת , אך אם התקציב או המצב לא מאפשרים ניתן למצוא תחליפים סבירים אחרים, בתנאי ש”יהיו שם בשבילנו” בצורה עקבית ולאורך זמן.

    לסיום, מה שקבלנו מהורינו כבר קבלנו והוא איתנו. מה שנעשה עבור עצמנו על מנת לשמור על הביטחון שבתוכנו, זה כבר משהו אחר והוא מחכה לנו. יש תשואה גדולה על ההשקעה…

    “One important key to success is self-confidence. An important key to self-confidence is preparation”  Arthur Ashe, American tennis champion and social activist

הסיפור ושיפור האפקטיביות בניהול העסקי

לפני כ 9 שנים כשהתוודעתי לראשונה בדרך ישירה לנושא של business storytelling תהיתי לעצמי: מה עוד טרנד, עוד מניפולציה שמישהו ירוויח כסף? סיפורים?
הרי סיפורים בשבילי היה קשור לכיפה אדומה, three little piggies, משהו לקרוא לילדים במיטה לפני השינה…
איזה קשר יכול היות בין זה לעולם העסקי- לעולם של מיקוד במטרה, יעדים, כספים ואסטרגיות גלובליות, מה הקשקוש הזה בכלל?
אז חברים, טעיתי, אבל לא רק אני טועה פה אלא רוב האנשים שנתקלים לראשונה בנושא מגיבים באותה צורה.
אבל, למעשה Business or organizational storytelling, כפי שהתחום החדש נקרא, נמצא בהתפתחות מרשימה כבר יותר מעשור כערוץ מבטיח ואפקטיבי כחלק מתכניות של פיתוח מנהלים בעידן שלנו.
הוא רחוק מאוד מהדימוי החביב- אבל לכאורה לא כל-כך רלוונטי – של “היו היה פעם מלך….” וכדומה, אלא גישה מוכחת לשיפור מיומנויות מנהיגות וניהול, תקשורת אפקטיבית בשווק ומכירות וכלי מהותי בתהליך של יצירת חזון ושינוי ארגוני ממוקד- תוצאות .אז מה בדיוק המשמעות של המונח business storytelling ?
בעסקים המונח הוא סוג של מטריה רחבה שמתחתיה ישנם סוגים שונים של דרכי נרטיב שונות שכולל כל דבר שמספרים עליו שקרה לך, קרה למי שאתה מכיר, כולל לקוחות, עובדים, מצבים, אתגרים, בעיות, פתרונות וכיו”ב.
Business storytelling יכול לכלול אנקדוטות קצרות, סיפורי לקוח ומשקיעים, מטפורות, ציטוטים, משלים כאשר בעולם העסקי חשוב שהסיפור יהיה קודם כל אמין, מוטה-מטרה (purposeful), ורצוי שיהיה גם קצר כי בעולם הזה של ימנו אין סבלנות לסיפורים הארוכים של פעם.אבל למה? למה הסיפור כל- כך מעניין? יש כמה סיבות מרכזיות:1. זה מתחיל עם הדבר הזה שיש לנו בין הכתפיים – המוח.
מחקרים בשנים האחרונות בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מצביעים על כך שהמוח האנושי בנוי הרבה יותר טוב לקלוט סיפור מלהבין לוגיקה (שגם זה חשוב לנו).
המוח מתרגם מידע שהוא קולט לתמונות, למפות והסיפור מהווה דרך לחבר בין אירועים ומידע וליצור חיבורים משמעותיים.
מידע לא מחובר במוח הוא כמו דפים שאינם מקושרים באינטרנט, אין להם משמעות. הסיפור עושה עבודה של חיבור בין גורמים ותוצאות והוא גם דרך מעולה לחלץ ולשחזר את המידע.
כנראה מליוני שנה של ישיבת השבט סביב מדורה או סיפורים שנמסרו בע”פ מזקני העדה לצאצאים עשה משהו, מי יודע….
2. הסיפור נוגע בך רגשית.
הוא נקלט בצד השמאלי של המוח, הצד האינטואטיבי- ובכך דרך סיפור יוצרים קשר רגשי ובקשר הזה קורה הרבה: שם נוצר התחושה של אמון, trust, בין היתר, סוג של קשר שיותר יותר קשה לשמור עליו בעולם הגלובלי והדיגיטלי שלנו.
כבר קראו לסיפור כהדרך הקצרה ביותר בין שני אנשים.
מרק גובר, דמות ידועה בתחום ומנכ”ל לשעבר של חברת “Sony- USA”, קורא לסיפור העסקי סוג של emotional transportation, והגה את מה שהוא מכנה state of the heart technology.
לצד האמון שנבנה יש גם את הקניות והחלטות שאנשים מקבלים כאשר הרגש מהווה גורם מכריע, ביודעין אן לא יודעין, בהיותנו בני אדם.
יש הרבה כסף שנמצא מאחורי הסיפור….
3. הסיפור דביק –”sticky”.
הוא נשאר בזיכרון, גם זמן רב אחרי שאף אחד לא זוכר אף נתון בשקף מספר 4 החשוב במצגת הקריטית, ההוא עם כל הנתונים והניתוחים למיניהם.
לפי המחקרים שנעשו בתחום, אנו זוכרים סיפורים פי 22 יותר מנתונים לא קשורים שנאמרים לנו- מדהים!! אולי הסיפור והעובדות הם כמו סוס ועגלה- מי הסוס ומי העגלה? אולי לא חשוב ממש אבל טוב שיהיו ביחד.
4. סיפור הוא pull strategy ולא push strategy: הוא אינו מבוסס פולמוס וויכוח ראש בראש אלא דרך עדינה ועקיפה יותר שרותמת את השומע ומזמינה אותו לקחת חלק בשיחה במקום להגיד לו מה לעשות.
סיפורים אוהבים שאלות חזקות ועמוקות הגורמות לך לחשוב קצת יותר עם עצמך ולחפש את המשמעות מאחורי המילים, דבר שיכול מאוד להשפיע על דרך קבלת ההחלטות שלך, ניהול העצמי ובעצם ביצוע כל שינוי בחיים, בעסק או בקריירה, בין היתר.
וכפי שאמר Allan Kay, מנהל בכיר בעבר ב HP, גם ב Disney , Walt אדם שנחשב האבא והמייסד של שהתחום object-oriented programming:“Scratch the surface in a typical boardroom and we’re all just cavemen with briefcases, hungry for a wise person to tell us stories.” — Alan Kay

על מנת להתגבר על מחסומים צריך להבין את היתרון שבכישלון

אחד הדברים המוזרים ששמעתי בכנס משקיעי הון סיכון בעבר היה שלא אחד מהמשקיעים הדגולים שנתנו מצגת היו יוצאים עם אמירה מהסוג של “אנחנו מחפשים מנהלים שעשו דברים, גם אלה שנכשלו”.
לכאורה נראה שמישהו קצת התבלבל כאן  כי ברור כשמש שכולנו מחפשים את המצליחנים, את האקזיט הגדול, וזה ממש לא מסתדר ב”קדושת הכישלון”.
אך במבט יותר עמוק מתחילים לראות תמונה אחרת:

Failure is only the opportunity to begin again more intelligently. ~ Henry Ford

כן, כשרואים מישהו שנכשל גם רואים מישהו שפעם ניסה.
עצם הניסיון כבר מראה על התכווננות. וכשאדם מתכוונן, ממקד מטרה ומנסה להתגבר על מחסומים, כל כישלון הוא למעשה מהווה עוד צעד אחד לכוון ההצלחה.
הבעייה אצלנו, בני האדם, שקשה לנו להיות במקום  הזה ש” אני לא מצליח” כי כשאנו שם  ישר רצים להעביר כל מיני מסרים למוח שלנו להאיט את הקצב, להיזהר לא לטעות, הכל על מנת שלא נופיע בעיני אחרים כ”לא מצליחים…”.
ומה קורה בעקבות זה?
אנחנו יותר זהירים, פחות מנסים אז פחות לומדים,אז פחות מתקדמים, מתקשים להתגבר על מחסומים ובזה מרחיקים עוד את ההצלחה.
אני חושב שהרבה מאיתנו רוכשים כבוד לאדם שלא מוותר ועושה הכל על מנת להתגבר על מחסומים. במובן מסוים, ידידנו המוצלחים הם לא מעט פעמים גם “אלופי הכישלון” !
כמה שזה בהחלט נשמע מוזר, יש הרבה חכמה כשמשקיע  מדבר על המנהלים ש”לא הצליחו” כ “אוכלוסיה מצוינת.
המפתח הוא אינו בכישלון מול ” אי הכישלון” אלא במה שקורה בהמשך כאשר מה שעשית לא עבד…ובשלב הקשה הזה מתחילים להבחין בין אלה שלומדים מה לעשות עם הכישלון ולאלה שבורחים ממנו.
כי הכישלון הוא דרך מצוינת להתקדם בחיים כל זמן כשזוכרים לעצור, לנשום, לנתח ו…להמשיך הלאה לעבר המטרה!