רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

העוצמה שבסיפור העסקי למנהלים

Are you a Jumper or a Planner?

יש אמרה יפה המיוחסת לרוברט בנצ’לי שאומרת משהו כזה: ” יש שני סוגי אנשים בעולם, אלה שמאמינים שישנם שני סוגים של אנשים בעולם ואלה שאינם מאמינים שיש שני סוגים של אנשים”.

למעשה, ברור שיש הרבה יותר משני סוגים של אנשים לכמעט כל דבר בחיים. ובכל זאת, אני מוצא שכן ניתן להגיד בצורה גורפת שישנם שני סוגים של אנשים  שאנו רואים לעיתים תכופות השוקלים הקמה של מיזם חדש: ה “קופצים ראש”-   - “Jumpers” ו”המתכננים”-”planners”. “קופצים הראש” מונעים על ידי אנרגית היצירתיות הפורצת לכל עבר, ההתלהבות המשכנעת והדרייב שגורמת לעומדים בצד לא פעם להיכנס פנימה לתוך המערבולת ולהפסיק לעמוד בצד. הם החברה האינטואיטיביים שלנו ואין להם הרבה סבלנות, (ולעיתים אולי חסרים גם הכישורים הדרושים), להציב תכנית מסודרת על ציר הזמן, ולא פעם נתקלים אפילו בנימה של זלזול שלהם כלפי ה”פקידים” שביננו. קופצים הראש הם האופטימיים הגדולים של עולמנו, הכריזמטיים, אנשי החזון שכה חשובים לנו בעולם. מצד שני, אם תמצא את עצמך עומד נגד הזרם שלהם אתה עלול להימנות על ה”שליליים” שבעיניהם או הפחדנים שלא רואים את המציאות, והם יכולים למחוק אתכם די מהר…

ומה לגבי ה”מתכננים” שלנו? הם החברים שלנו שלא מפסיקים לדרוש עוד בדיקה, עוד מידע, תכניות “לטווח ארוך”, עוד “פיילוט”, לעיתים קרובות נשמע אותם אומרים, “אני עוד לא מוכנה”, “זה מהר מדי בשבילי”, אין לי אתה*** או את ה***, “שיהיה לי אז הכל ייראה אחרת”. למתכננים יש אין-סוף התלבטויות וחייבים להתייחס לכל אחת ואחת. הדבר היפה עם המתכננים הוא שאם כבר התחלת להניע את הפרויקט אתה יודע שיש לו בסיס, יש תכנית, יש לאן ללכת ולא “ממציאים תוך כדי”. אתה יכול גם לרתום אחרים יותר בקלות כשאתה יודע להראות גם את התמונה הגדולה וגם “על מה נעבוד מחר”. ראוי להערכה. מצד שני…אפשר “למות מהם” לפעמים, המתכננים לעיתים שוכחים שבעסקים מתכננים על מנת לעשות עסקים מוצלחים ולא עושים תכנון רק בכדי לעשות תכנון!

אז מה עושים? אני מוצא שדברי קהלת מתאימים ביותר פה- “עת לכל דבר מתחת לשמש”. על מנת להניע, למקד ולקבל את הביטחון שאכן מדובר במוצר\שרות חדש ולא “עוד רעיון מיני רבים”, אין תחליף לשלב הראשון של תכנון. הזמן והכסף המושקעים לתכנון, בדיקת שוק, ניתוח אלטרנטיבות ותסריטים, וכמובן הבדיקה שהאדם\יזם עושה עם עצמו- אין תחליף להם! זה מבדיל את ה”רציני” מה”גחמה” ונותן דחיפה משמעותית ביותר לאחיזה במציאות, מבלי לכבות את אש הלהט וההתלהבות.

אבל, זהירות!! לא מעט אנו פוגשים  את מה שהאמריקאים מכנים “Analysis Paralysis” , שהוא סינדרום שיכול להעיד על פחד נסתר, נושאים לא פתורים מתחת לפני השטח ואף לסוג של “בריחה ממשהו” במקום “יצירה של משהו”. היזהרו במיוחד מהפרפקציונסטים שביננו ומהפרפקציוניזם שאורב לכולנו בתוכנו, הפרפקציונם הזה יודע מצוין לחבל בתהליכים בצורה איתנה.  ה”פרפקציוניזם המתעלל” ידע כבר למנוע “לידות רבות” של רעיונות ומיזמים טובים בעולם, וזה חבל, בדרישתו של “או הכל או לא כלום!”.

אז בסוף מגיעים למילה היפה הזאת הנקראת “איזון”, הצורך הבסיסי שלנו לקבל גם מזה וגם למזה. אני מציע לתת זכות קדימה לקופצים בראש, בתנאי שכל אחד כזה יעבור כמה שלבים של בדיקה- עם אחרים, יועץ, מאמן או לכל הפחות אירוע שבו הוא מציג לאחרים ומקבל משוב מהם. זכות קדימה לקופצים מתמזג עם פורמט שמחייב קצת “ארץ” ל”שמיים”, קצת אחיזה בכאן ועכשיו  שאותו מביאים לנו המתכננים. ולתוך כל המרק הזה אין לשכוח שבסופו של דבר יש לתאם ציפיות, לארגן מימון בסיסי ונקודות ציון בדרך. ובסוף? ובסוף יש לנו את דינאמיקת החיים והעסקים שתופסת פיקוד. טעם החיים וטעם העסקים. בהצלחה!


מודעת אמיתית בעסקים או עוד מניפולציה שווקית?

הערכתי הרבה לחברה שהגיעה לשלב כזה שיכולה לראות את האג’נדה שלה מעבר לכיס. גם לעולם העסקי יש מה לתרום בהגברת המודעות בעולם שלנו- בדרך מעשית, ממוקדת ואמיצה- כל הכבוד!

Patagonia Asks Its Customers To Buy Less

BY Ben SchillerTue Oct 25, 2011

A new initiative to get people to repair or resell their Patagonia clothes might hurt the bottom line, but the outdoor gear company is pretty sure it’s going to help both profits and the planet.

רוצים שינוי?! בטח רוצים, אבל… חלק ב’

“שינוי בחיים האישיים”, “שינוי בעסק” הן סיסמאות נהדרות שמתגלגלות טוב על הלשון, אבל מי מאיתנו באמת מעוניין בשינוי?
מי מוכן לשינוי?
מאינסטינקט פרה-היסטורית לגורם מעכב הדורש התאמה לעולם החדש – כך נתפס מושג השינוי בקרב בני האדם.
כתבה שניה ואחרונה.

אז איך מתמודדים עם ה”כן… אבלים”?
איך ומתי הם משתלטים על חיינו?
ניקח לדוגמא את נושא שינוי קריירה לאדם שכבר חווה קצת חיים מאחוריו.
לעשות שינוי במקרה זה הוא לא קצת מופרע? הרי כבר בנינו את חיינו סביב הזהות הראשונה, תפסנו את מקומנו בחברה, בשביל מה

לסכן את :

  • רמת ההכנסה שכבר התרגלנו אליה
  • המיצוב, הכבוד, הוודאות וההוקרה שזכינו להם בגין ניסיוננו והישגנו
  • החברים והמשפחה שהתרגלו לחשוב על מה שהיינו ועשינו ומאוד מפחיד אותם מכל הדיבורים על מה שעוד לא עשינו
  • ה”בטחון” שבא עם ההרגלים שבהם ידענו מה ועד כמה מצפים מאתנו.

וזה בדיוק מה שקורה לנו במעבר קריירה באמצע החיים, כאשר מנסים להפר את האיזון לטובת חלום חדש, חזון חדש או זהות חדשה שטרם התרגל העולם אליה.
ה”כן… אבלים” יוצאים במתקפה חסרת -פשרות:

  • “אני זקן מדי- העולם שייך לצעירים… מי ירצה אותי?”
  • “המשק במצב גרוע, יש מלא מובטלים. אין לי ניסיון. גם אני אהיה אחד מהם!”
  • “לא חבל על כל מה שעשיתי עד כה? אני זורק את הכל לפח” (ה”כן… אבלים” פולניים במיוחד)
  • “הלוואי שבעלי היה תומך. הוא ממש נגד. אני לא אצליח”
  • “אני לא מוכשר מספיק / לא חכם מספיק / אין לי את התואר הנכון / קשה לי להתמיד”
  • “ניסיתי כבר, זה לא יעבוד”
  • “אני לא ארוויח מספיק כסף לשלם את המשכנתא. זה מאוד לא אחראי!”
  • “אולי שישתחרר לי קרן השתלמות… שהילדים יגמרו את הצבא…. כשנגמור את השיפוצים… אי אפשר שני דברים ביחד….
  • “שיבוא השלום כבר, רק אז זה יכול לעבוד…”

כפי שבוודאי כבר הבנתם – היד עוד נטויה..

רוצים שינוי – תוכנית פעולה כבר יש לכם?

אנשים במעבר, הם אנשים שבכיסם “דרכון” מסוג מסוים, רק שהם שכחו לוודא של איזו מדינה. אני עוד זוכר את הקושי שאני חוויתי שהיו שואלים אותי בעבר, באחת מנקודות המעבר המקצועי שלי, את השאלה הנפוצה ביותר והמעצבנת ביותר לאנשים בצומת דרכים:  ”So, Ronnie, what do you do?”
ומה צריך לענות על זה? את מה שעשית וכל כך נמאס לך ממנו? או את מה שאתה רוצה להתחיללעשות ועדיין אין לך יום אחד ניסיון בו ?!

רבותי, כשם שלא יוצאים לכביש במכונית שלא עבר טסט, שאין לו ביטוח ולא ברור כמה דלק יש במיכל הדלק, לא עושים שינוי קריירה באמצע החיים ללא תכנית.
התכנית צריכה לכלול לא רק את החזון שאליו אנו שואפים והולכים לרגלו, אבל גם את טיפוח החשיבה על עצמנו ויכולותנו – הדרך שבאמצעותה ניתן למנף את תשוקותינו, והערוץ שדרכו נקבל את תמיכתנו.

באמצע החיים לא מפנים את גבינו בהכחשה לחובותינו הכספיים, רק מנהלים אותם ולא נותנים להם לנהל אותנו.
באמצע החיים בונים קודם כל את המחויבות שבזכותה נפעיל את התכנית, רותמים את הסביבה ומתמודדים עם נקודות השבר שיצוצו בהמשך.

כי אדם שרוצה לחיות את חייו מתוך משמעות ואהבה לא יוכל להגיד “נוותר על זה… נחכה לשחק עם הנכדים”. ה”דרך” קוראת לו ו”לדרך” לא מסרבים.

חכם השביל מההולך בו” (פתגם עממי)

מחפשים את הדרך למעלה? תתרגלו הקשבה!

מעניין שאף אחד לא באמת לימד אותנו הקשבה, או הקשבה פעילה, ובכל זאת הדרך למעלה עוברת, תאמינו או לא, ביכולת שלנו להקשיבבבית, בעבודה, בשדה הקרב.. ואיפה לא בעצם !

האם מישהו פעם לימד אותנו בילדות משהו על הדבר הזה שקוראים לו “הקשבה”?

לא, לא לימדו אותנו. ממש לא. בוודאי לא בבית-הספר. שם עסקנו הרבה בלדחוס ידע לראש בכדי “להספיק” את החומר למבחנים. למדנו על גיבורי האומה ואזרחות טובה, על הגלות והמלחמות, על סינוס וקוסינוס, על מהפיכת המחשב ואיך הוא הופך לנו את החיים. וודאי היו שצעקו עליך בכיתה ש”אתה לא מקשיב!”, אבל בקושי רב ניתן להיזכר אם וכמה למדנו את הדברים שהם לדעתי מהותיים פי כמה יותר להצלחה בחיים האלה.

דברים כמו: איך לטפח חשיבה אפקטיבית, לפתח חזון ולתכנן להגשימו, לקבל החלטות ולפתח תקשורת אפקטיבית. איך ליטול יוזמה בחיים ולבנות שיתוף פעולה עם אחרים. ואולי הדבר החשוב ביותר שפשוט לא למדנו, וכמה הוא חסר לנו, כיצד להקשיב!

מחקרים במדעי ההתנהגות מראים שרובנו מבלים כ- 40% מכל שעות היום בהקשבה. האם חשבתם פעם על הנזק שנגרם בגין אי-הקשבה או הקשבה לקויה במסגרות שונות של חיינו?

 

הנה מספר דוגמאות:

  • יחסי זוגיות, משפחה וחברות: “You seldom listen to me, and when you do you don’t hear, and when you do hear you hear wrong, and even when you hear right you change it so fast that it’s never the same.” (Marjorie Kellog)
  • ברפואה: כאשר הרופא טועה באבחון המחלה כי לא טרח להקשיב לחולה כראוי.
  • בטיפול סוציאלי: כאשר למרות המיומנות לא מצליחים להקשיב לאותות המצוקה שנגמרות במקרי רצח, התאבדות והתעללות נוראים
  • בשדה הקרב: כאשר חוסר בהקשבה לפקודות יכול לקבוע חיים ומוות לאנשים רבים.

ההקשבה משחקת תפקיד קריטי במצבים פחות דרמטיים בחיים, למשל בעולם העסקי במצבי מכירות. חברות מפסידות מיליונים כאשר אנשי המכירות שלהם שוכחים איך וכמה להקשיב ללקוח. כלל האצבע במכירות אומר שחשוב לפתח מיומנות בלשאול את הלקוח שאלות לגילוי צרכים. מומלץ לשאוף שכ- 80% מהזמן ידבר הלקוח , וכ-20% איש המכירות. למעשה מה שקורה בדרך כלל זה הפוך. ללקוחות היותר מתוחכמים של היום אין בעיה לקחת את העסקים שלהם למקום אחר. זה המחיר שישלם איש המכירות שהתבלבל באחוזים.

“Listening is the single skill that makes the difference between a mediocre and a great company.” (Lee Iacocca)

 

מדוע בעצם ההקשבה כל כך קשה לנו?

מומחים טוענים שהורגלנו להרגלים רעים. הורגלנו לשמוע מסרים חוזרים אז איבדנו עניין להתמקד בפעם הראשונה. התרבות המערבית- עם הערצתה ל “דיאלקטיקה” כמקור לחכמה, מדגישה את אומנות הדיבור והשכנוע כדרך לביצוע ו”הזזת דברים”. מה גם, במוחנו רצים הרבה סטריאוטיפים על עצמנו ועל אחרים: “הוא טיפש”, “אני לא סובל אותה”, ” הוא מספר לי? אני סיימתי דוקטורט בנושא”.

 

התחושה שאנו “כבר יודעים” מונעת מאיתנו הקשבה אמיתית. אנו עמוסים במידע ישן (בדרך כלל עם עצמנו) ואין מקום לחדש. אני נזכר באחד מהמורים הגדולים של הזן בודהיזם הקוריאני שכתב ספר בשם, ” רק אל תדע”.

 

ההקשבה היא הדרך היחידה לחיים נכונים

עוצמת ההקשבה תמיד ריתקה אותי. היא עולם ומלואו. למדתי שלמרות שאני רחוק מלהיות מושלם בנושא, כל- זמן שרק יכולתי להפסיק לדבר קצת (לא קל בכלל, כמו ב- 10 ימי שתיקה אשר בתרגול מדיטאציות וויפסנה), התובנות באות ברמה אינטנסיבית וחזקה יותר. ההקשבה סיפקה לי המון כילד שחיפש תמיד את ה “למה כן” ואת ה”למה לא”.

 

בתור זר שחי שנים בקרבת תרבויות, דתות ושפות שונות לגמרי משלי הייתה ההקשבה הדרך היחידה בעצם ללמוד על מנת לחיות נכון. גם בעבודתי בפיתוח העסקי של רעיונות וחלומות חדשים למדתי להעריך את כוח ההקשבה ביצירת שיתופי פעולה עסקי ואנושי. אבל רק בהיותי מאמן נוכחתי עד כמה נבונה היא ההקשבה. זכות גדולה היא להקשיב לרצונות ולחלומות של אנשים, וללוות אותם בדרך להגשמתם.

 

המשך יבוא בשבוע הבא…

 

לא נמאס לכם מהסיסמאות הריקות של הקואוצ’רים?

אני חש לא פעם אי נוחות עם המילה “קואוצ’ר”- מין השחתת המילה coach באנגלית למשהו ישראלי שכאילו מובן לכולם. כנראה שהמילה “קואוצ’ר” באוזני מעלה אסוציאציות של אדם, לעיתים קרובות עם יותר מקצת קריזמה בפיו, הזורק שורה ארוכה של כל מיני מילים יפות, בואו נקרא לזה, אולי נקרא להם Buzzwords. משהו  מעין: “אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה”, “לך על החלום, לך על זה, זה אתה”, “אם רק תחשוב כמו אדם עשיר הכסף יגיע”, “הסוד ממגנט”, וכיו”ב. אוי ואבוי לנו….

למה אנחנו כל כך אוהבים קואוצ’רים?

הציבור אוהב את ה”קואוצ’רים” האלה, הם עושים לו טוב, קצת לחלום נותן כח, הרבה יותר קל מבאמת לחשוב, לבדוק, לתכנן ולצאת לדרך, שלעיתים מפחידה, מאיימת, שוברת מוסכמות ולוקחת אותנו “מחוץ לאזור הנוחות”. מה רע? ה”פתרון” באינסטנט!

חברים, אותי זה גם דוחה וגם מעצבן….ולהגיד את האמת? קצת מבייש אותי להיות מזוהה עם ה”קואוצ’ריות” הזאת.

 

אז מה נשאר אחרי הסיסמאות הריקות מתוכן?

אימון / קואוצ’ינג שיש לו  באמת מה לתת לעולם הזה, בכלל לא נמצא בסיסמאות האלו, וגם בכל האינסטנט שמאכילים אותנו, רק כי זה “מוכר טוב”. בעיני האימון האמיתי נמצא היכן שהחשיבה החיובית האמיתית נמצאת. חשיבה חיובית שמאפשרת לך, המתאמן, לדעת ש:

·        יש לך – המתאמן – משאבים אישיים, חוזקות, כישורים ועליהם צריכים לבנות. לא חשוב מה אתה עושה “לא טוב”, תמצא מה אתה עושה כן טוב ותתחיל שם.

·        שהתודעה שלנו מבלבלת אותנו לא פעם, עם משפטים מגבילים, “פרדיגמות” בשפה שלנו, עם אמונות מגבילות על מה אני לא יכול, לא יודע, אי אפשר. עבודה אמונית נכונה היא לתפוש את דפוסי החשיבה המנגנים אצלנו  לעיתים עמוק בתוך הנשמה, אלה שמעכבים אותנו, לשקף אותם למתאמן.

·        שמבלי להתחבר למה שבאמת חשוב לך בחיים- לערכים שלך – אין לך בשביל מה ללכת למאמן, זה לא יהיה התהליך שלך אלא של מישהו אחר- ובסוף פשוט תעבוד על עצמך.

·        שבאימון צריך לחשוף ולחזק את הדבר החיובי ביותר- מה שאתה באמת רוצה לעשות או  באמת רוצה להיות! ברגע שנפגשת עם זה, והבנת מה ערכיך, היכן כישוריך ומה מעכב אותך- עכשיו האימון מתקדם!

·        שללא תכנית הדברים לא זזים. תכנית אמיתית ולא זריקת מילים יפות למחיאות כפיים, אבל תכנית שייתכן ותאתגר וגם תעצבן, כי ללא מחויבות, מיקוד במטרה ומדדים לא ממש מגיעים רחוק.

·        ואולי הדבר החשוב ביותר- שאתה לא לבד בתהליך הזה! כי כשיש לך מאמן טוב, מוכשר, מנוסה וראוי, יש לך פתאום את כל הדברים שלא מזמן היו חסרים: מי שיחשוב איתך, יקשיב לך, יעמת אותך מול מטרותיך ושאיפותיך, יהיה שם להכפיל את כחך, להכיל את תסכולך, יאמין בך גם בנקודות הקשות שייתכן שאתה בעצמך כבר לא בטוח, ימקד אותך שתתחיל לבלבל את המוח, ישקף לך את הנקודות הלבנות שאתה פתאום רואה רק את השחורות. המאמן יודע שלכל תהליך יש התחלה, הרבה אמצע, מעט סוף והרבה הרבה תובנות, לימוד וחיים בדרך.

המאמן האמיתי יהיה שם בשבילך שנדמה שכל השאר כבר לא כל-כך. הוא שם, בלי באזוורדים, חיוכים וחיבוקים מלאכותיים. כי המאמן שלך הוא בצד החיובי האמיתי שלך, מחזיק לך את הדגל שלך, ביושרה, באומץ ובמסירות. וכנראה גם בלי מצלמות…

 

 

הפרפקציוניסט והמאמן

לא פלא שפרפקציוניסטים מגיעים לאימון במספרים גדולים. אני מוצא שתחושת הפער שהם חווים בין הציפיות הגבוהות והמציאות הפחות גבוהה מציקה להם וגורמת לתחושה מסוימת של תקיעות ואי-ניצול הפוטנציאל להגשים מטרות. אין בכוונתי להציע “טיפים לפרפקציוניסט” כי איני סבור שגישה זו מכבדת דיו את הנושא. אך ברצוני לשתף במספר מחשבות ושאלות לחקירה עצמית לכל אלה שההתבוננות בפרפקציוניזם מעניינת וחשובה עבורם:

  1. עלות – תועלת: האם עצרתם פעם והתבוננתם בכמה עולה לכם הפרפקציוניזם? האם תוכלו לדמיין את עצמכם מתפקדים ללא הדחף להיות מושלם?
  2. תהליכים, ולא רק תוצאות: אם אתם מודעים לחשיבות התהליכים שקורים בחיים ולא רק ל”קו התחתון” שבתוצאה?
  3. מודעות לחשיבה חיוביות: ברגע שתראו משהו שנראה לכם לא טוב בכם או בעבודתכם, האם תוכלו למצוא עוד 2 תכונות שאתם כן אוהבים בעצמכם ובעבודתכם? האם אתם מודעים לדיאלוג הפנימי שבראשכם, אותו דיאלוג השופט אתכם ללא הרף?
  4. ציפיות: האם אתם מודעים לתהליך קביעת הציפיות שלכם ביום יום? מה היה קורה אילו המיקוד שלכם היה יותר בלקיחת צעדים קטנים ומדודים לביצוע ההצלחה ופחות בניסיון להצטיין “בגדול”?
  5. ביקורת ומשוב “כחברים נאמנים”: האם ניתן לראות כישלון וביקורת כמקורות למידע חדש ולא כתוצאות מקובעות? האם ניתן לראות את המשוב והביקורת כמורים ורמזורים המתריעים על הצורך לשקול שינוי או גישה אחרת?
  6. חמלה: האם יש מקום לחמלה בחייכם?
התיאולוג הנוצרי המפורסם מהמאה הרביעית לספירה, סיינט אוגוסטין, כתב פעם שהמושלמות של האדם נמצאת דווקא ביכולתו למצוא את חוסר המושלמות שלו עצמו. ואני תוהה האם האתגר שלנו הוא בלנסות להבין, כל יום מחדש, שה”פרויקט” הגדול בחיינו אינו האחיזה באשליה של מושלמות אלא במודעות שניתן לאהוב, ליצור, להגשים ולחיות במלואו גם בעולם שרחוק מאוד מהמושלמות.

“A beautiful thing is never perfect” — Egyptian Proverb

 

 

ניהול זמן ודחיינות: כך תשברו את המעגל האכזרי

בכתבה הקודמת אפיינתי את הדחיין הממוצע וסיפקתי הסברים שונים לתופעה. יחד למדנו שדחיינות ו-ניהול זמן לקוי הינן תופעות שמאפיינות בעיקר אנשים שלא בטוחים ביכולתם לבצע את המשימה. איך עוברים מדחיינות לעשיה? על כך בכתבה שלפניכם.

בעבודתי כמאמן  אני פוגש את ה”דחיין”( או את ה”דחיין שבכולנו”) לעיתים קרובות ביותר. אני זקוק להרבה ידיים על מנת לספור את מספר הפעמים פעמים ששמעתי מתאמנים  שאומרים דברים בסגנון הבא:

 

  • “אני עוד לא מוכנה… אני צריכה ללמוד עוד.. לעבור עוד קורס… אין לי את התואר הנכון, אף אחד לא יתייחס אלי…”
  • “אני עדיין בשלב המחקר וזה מאוד מקיף…. אני צריך עוד נתונים… לדבר עם עוד מומחים בנושא…”.
  • “אתה שואל שאלה באמת טובה!  ואני חושב עליה הרבה… קשה להתקדם עד שיש לנו תשובה לשאלה הזאת”.
  • “אני לא בקצב שלך… יש לי את הקצב שלי”.
  • “אני צריך קודם אתר אינטרנט לפני שאני אדפיס כרטיס ביקור…. ואני עוד לא סגורה על הלוגו…”.
  • “אם ארצה לעזוב את העבודה הבוס ינקום בי ולא ייתן לי פיצויים, אז אין ברירה, אני לא יכול לעשות כלום בלי כסף הפיצויים האלה…”
  • “אילו הייתי יותר צעירה (עשירה\מקושרת\ מקבלת יותר תמיכה בבית, וכו’…).

אף אחד לא נולד דחיין!


גבירותי ורבותי, זכרו דבר אחד: אף אחד לא נולד דחיין! דחיינות היא עוד דפוס התנהגות שפיתחנו בחיינו, וכמו שפיתחנו אותו אפשר גם לפתח אחר. אם רק באמת נרצה ובאמת נתחייב לכך “מבפנים” ולא רק בשיחות סלון ו”שיחות וונטילציה” וקיטורים.

אז איך מתחילים? אפשר להתחיל במספר טיפים,  שאין באף אחד מהם המלצה בגדר המצאת הגלגל, אבל יש בכל אחד מהם  פוטנציאל לשינוי. כך שאם נשכיל ליים אפילו אחד מהם, גם הדחיין ה”מסור” ביותר לא יוכל להישאר אדיש :

 

  1. התחל! To Begin, Begin.” (William Wordsworth)”

אחד הדברים העוצמתיים ביותר שאפשר לעשות בכל נקודת שבר או תקיעות זה פשוט- להתחיל! ברגע שמתחילים לנוע תתפלאו מה מתחיל לקרות שקודם לכן עוד לא קרה…

  1. האמן! מי שבאמת רוצה לשים קץ לדחיינות יתר חייב קודם כל להאמין שהוא יכול לעשות את זה. ברגע שהאמונה במקום גם ביטחון העצמי מתחיל לעלות ובכך הגלגל  מתחיל להתגלגל קדימה.
  2. מטרות ויעדים-  הצבת מטרות מאשפרת מיקוד וקביעת יעדים מאפשרת בניית מחויבות להישגים. זהו כלי קטן עם יכולת גבוהה ביותר.
  3. שריין את הזמן! פתח יומן ו”סגור” שעות לפעילות שתוציא אותך מהתקיעות. שריון הזמן מאפשר חשיבה ממוקדת והגברת המחויבות.
  4. עבודה בשלבים. כל פרויקט, גדול ככל שיהיה, בנוי משלבים. שבירת הפרויקט לחלקים קטנים מוסיפה שליטה וביטחון עצמי בפעילות עצמה. כאשר עובדים על היעדים הקטנים במרץ אפשר לטעום את “טעם הניצחון” וההצלחה מהר יותר, דבר הגורם גם הוא להעלאת הביטחון העצמי, שכאמור בלעדיו מן הסתם נוצרת אצלנו דחיינות.
  5. קבע כללים- נסה לשריין בכל יום פעילות אחת שלא ממש מוצאת חן בעיניך אבל היא בכל זאת חשובה להתקדמות. ברגע שתתרגל לעשות דבר אחד כזה כל יום הוא הופך לשגרה, והשגרה תתרום לחזק את המחויבות להמשך הדרך.
  6. לא לשכוח לחגוג!- מצליחנים יודעים לחגוג את ההצלחות, התבוסתנים מתמקדים בכישלונות שלהם. קח כל הזדמנות לחגוג את נקודות ההצלחה במלחמה נגד הדחיינות.
  7. הימנעו מהפרעות- זהו והגבילו את הדברים שבדרך כלל גורמים לנו להפרעות-  טלפונים, פלאפונים פתוחים בכל עת ובכל שעה, התעסקות עם א-מייל, גלישה באינטרנט, בין היתר.
  8. תמיכה- בכל פרויקט ומשימה בחיים תמיד טוב שיהיה מישהו לידכם להזכיר ולתמוך. זה יכול להיות איש מקצוע כמו מאמן או פשוט חבר בו משפחה או מכר שמאוד מפרגן וחפץ בהצלחתכם.
  9. איזון- היזהרו מ over-doing (עשיית יתר). כולנו אנשים שעובדים יותר טוב כאשר    מערכות חיינו נמצאות באיזון. כדאי לדאוג לשלב גם הנאות לחיים שלפעמים הן מביאות אנרגיה יותר חזקה לביצוע השאיפות שלנו.

 

ולסיכום- הצחוק. לפעמים הצחוק טוב מאלף מילים.  ומה שלא יעשה השכל יעשה (אולי)  הצחוק.

 

רוצים לצחוק? אני ממליץ בחום על הלינק הזה- תיהנו!

http://www.i-am-bored.com/bored_link.cfm?link_id=7240

 

“Tales of Mere Existence”- “Gotta Get my Stuff Done”, funny animation about procrastination.

 

ניהול זמן: למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים?

כל אחד מכיר בחשיבות של ניהול זמן, אבל על אומנות הדחיינות כבר שמעתם? כולנו מזדהים עם התחושה והחוויה שלפעמים “לא בא לנו” לעשות משהו ואז פשוט… לא עושים אותו! ואז ממשיכים לא לעשות אותו הרבה זמן! זאת תופעה אנושית, ללא ספק, אך יש אנשים שפיתחו את נושא הדחיינות ל”אומנות” לכל דבר, ועל זה הם משלמים מחיר לא מבוטל. ניהול זמן – ככה תנהלו אותו, במקום שהוא ינהל אתכם.

לא מזמן קראתי בדיחה על דחיינות וניהול זמן לקוי מפי מרצה אמריקאי מפורסם: הרופא פונה לפציינט שלו בקליניקה ואומר לו: “ביל, יש לי חדשות רעות וגם חדשות גרועות יותר. במה להתחיל?”. ביל ביקש את החדשות הרעות קודם. “נו, טוב”, אמר הרופא בעצב, “קיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות שלך ויש לך רק 24 שעות לחיות”. ביל, המום, שואל: “דוקטור, אם אלה החדשות הרעות מה יכול להיות גרוע מזה?”. הרופא ענה בהתנצלות: “קיבלנו את התשובה אתמול אבל שכחנו לעדכן לך”.
כולנו היינו שם, וגם נהיה שם שוב
יש משהו משעשע בהתבוננות באדם שעושה כל-כך הרבה מאמצים לא לעשות משהו. משעשע, אולי, אבל שעשוע די יקר יש לומר. בארה”ב מעריכים שכ- 20% מכלל האוכלוסייה כולה נחשבים ל”דחיינים כרוניים” (כשמדובר בסטודנטים המספרים עולים ל 90% !)
סקר שעשתה חברת H&R Block בארה”ב מצא שאנשים שהמתינו עד הרגע האחרון להגשת הדו”ח השנתי לתשלום מיסים שילמו בממוצע$ 400 יותר מאלה שדאגו לכך קודם. הנזק הכולל של סכומים אלה הגיע כמעט לחצי מיליארד דולר ב-2002! ואני תוהה, חוץ מהמחירים הפיננסים, מהם המחירים האישיים, הבריאותיים והחברתיים שאותם דחיינים בינינו משלמים על ה”תענוג” הזה בחייהם?
מדוע אנו דוחים כל-כך הרבה בחיינו? מדוע אנו לא מקפידים על ניהול זמן נכון? אם כה ברור שיש לנו הרבה מה להפסיד ומעט מדי להרוויח מכך?
דחיית משימה מצביעה על חוסר בטחון בביצועה.
המומחים מספרים שיכולות להיות מגוון סיבות להסביר למה אדם דוחה דברים בצורה כרונית בחיים: מצוקות פסיכולוגיות עמוקות אצל האדם (כמו דיכאון), ביטוי מסוים ולא מודע של כעסים או מרדנות, סימפטום של ADHD, הפרעת קשב וריכוז או תופעות מורכבות יותר.
אך הסיבה הנפוצה ביותר לתופעת הדחיינות היא כנראה תחושה של חוסר ביטחון שיש לנו לגבי יכולתנו למלא משימה מסוימת או להתמודד עם מצב מסוים. במרבית המקרים התחושה הזאת מתקשרת לפחד מכישלון שמא לא נצליח “לספק את הסחורה” , ואז הרעיון לדחות את כל הסיפור הזה פתאום נראה לנו לא כל- כך רע…
הדד ליין: חרב פיפיות ב-ניהול זמן

החוקרים מספרים על קשר הדוק בין הדחף שלנו לאימפולסיביות, הצורך בסיפוקים מיידים, והתופעה של “אעשה את זה מחר, יש לי זמן”. אנשים אימפולסיביים מעריכים מה שנמצא מולם היום הרבה יותר ממה שעשוי או עלול לקרות מחר. עמידה בלוחות זמנים לא מדבר אליהם, אין מוטיבציה ואין אנרגיה להתחיל לפעול כי לא ממש חשים את הלחץ של אותו תאריך העתידי כאשר כל תשומת ליבם נמצאת ב”כאן ועכשיו”.
ומה קורה שהדד ליין בפתח? אלא שאז הדחיינים קמים פתאום לתחייה, מקבלים את ה”מוזה” ועובדים לתוך הלילה. כוס קפה אחת אחרי השנייה, אבל עם שחר החומר מוכן (איכשהו) ורק אז הגוף והמוח מוכנים ללכת לישון.
מחקר קנדי באוניברסיטת קלגרי מצא שכאשר דחיינים מתחילים לפעול הם עושים זאת בצורה מסחררת, בקצב של פי 11 מהממוצע! ומכאן נולדה, כנראה, האמרה הידועה, “אני עובד הכי טוב תחת לחץ”. התיזה מעניינת, ללא ספק, אך ייתכן והמיתוס מסתיר קצת את האמת. חוקרים בנושא רואים את התופעה יותר כ”סיפור נחמד לדחיין”, רציונל תומך עבורו בכדי שיכול להצדיק לעצמו את ההרגלים המושרשים. לא קל לאדם להכיר בבזבוזים אדירים במשאביו ובמחירים שונים וכואבים שהוא משלם בנושאים שפחות נראים לעין כגון סטרס, בריאות ומערכות יחסים.
פרפקציוניזם או דחיינות לשמה?

יש מילה נוספת שבדרך כלל משתרבבת לתוך תופעת הדחיינות והיא הפרפקציוניזם. אם תשאלו דחיינים רבים למה הם צריכים להגיע לדקה ה90 בכדי להזיז עניינים ייתכן ותקבלו תשובה מעין, “אני פרפקציוניסט- אם זה לא מושלם קשה לי לוותר על האיכות ולסיים את העבודה (או לקבל את ההחלטה)”.
האמנם? האם השאיפה לשלמות היא סיבה לדחיינות או שמא עוד “סיפור” נוח לדחיין המשמש בו כתירוץ לגיטימי (ואפילו מוערך!) לדחיינות בעיני הסביבה? ולפי אותו מחקר קנדי, פרפקציוניסטים לא נוטים לדחות יותר אלא רק מודאגים יותר מהשלכות הדחייה ומדברים על זה יותר. בקיצור, יש הרבה דחיינים שהם פרפקציוניסטים וגם ההיפך הוא נכון, אבל אין בהכרח קשר נסיבתי בין השניים.
אז איך מתגברים על דחיינות?
על כך בכתבה הבאה.
“אמונת הדחיין”:
I shall always decide not to decide, unless of course I decide to change my mind. (from “The Procrastinator’s Creed”)

העסק תקוע…מה עושים?

איך זה שתקלה במכונית באמצע הלילה יכולה להסתיים תוך שעה קלה ובסדר מופתי, בעוד תקיעות בחיים, או עסק תקוע זה משהו שאנחנו יכולים לגרור שנים? היות ועסק תקוע מתחיל בראש, הנה כמה כלים שיסייעו לך לצאת מהקיבעון ולהתחיל דרך חדשה .

מאוד מרשימה בעיני העובדה שלאחר שהמכונית נתקעת בכביש ויוצא הנהג עם הז’קט פסים הזוהר ושם את המשולש על הקרקע, כולם כאילו “מסתדרים” בכביש, וכעבור שעה קלה (או קלה פחות), המכונית כבר לא שם וגם האדם עם הז’קט הזוהר נעלם מהאופק. איזו עבודה אלגנטית ומהירה.

אז למה כשנתקעים כך עם האוטו, לעיני אלפי אנשים אנונימיים המזדרזים לעבודתם, הכל נגמר חיש מהר, אבל במקומות אחרים בחיים שלנו – כגון בעבודה, יחסים, משפחה, בריאות – אנחנו יכולים לסחוב “תקיעות” שנים רבות ועדיין להמשיך לקטר ולא לעשות כלום?

עסק תקוע זה בסך הכל סוג של עצירות עסקית…

מה זו בעצם תקיעות? נגיד שאתה מוצא את עצמך באמצע המדבר ללא מים, אוכל ובגדים, לבד, בלי מפה – זאת ללא ספק תקיעות. או אם פתאום הבנת שנכנסת עם האוטו לא לסתם לבוץ אלא ל”בוץ טובעני” ואין לך מושג איך יוצאים משם – גם זו תקיעות רצינית.

אך ב 99% מהמקרים לא ממש נתקענו בחיים אלא “נעצרנו”. להיעצר הכוונה שעלינו על דרך שאין לה פתאום המשך. נכנסנו לפינה כלשהי ללא מוצא ועכשיו לא כל-כך יודעים איך לצאת משם. פתאום יש את התחושה שלא רואים את המוצא, (וחברים – זו בעיקר תחושה!) ומופעל מין “כפתור” כזה שמוריד לנו את הביטחון עצמי, ומעלה בפולס אדיר את  “מדד הפחד”. התוצאה היא שהעסק  פשוט נעצר.  זאת “עצירה” ולא “תקיעות”.  עצירה היא איננה מקום של קבע אלא מקום ארעי שעוברים דרכו בדרך למקום אחר. אם כן, מנין נובעת התחושה  הזאת של “תקיעות”  שכולנו מכירים מקרוב? נדמה לי שישנן  מספר סיבות לכך:

חוסר בהירות לגבי מה שרוצים

יש לנו דחף פנימי חזק לעשות משהו, לבצע שינוי כלשהו. אבל יחד עם זה, יש איזשהו קול נוסף, יש שיגידו איזה “שדון קטן”, המנגן מוזיקה אחרת. בעת ובעונה אחת קיים הרצון לזוז עם הרצון לא לזוז אלא “לשמור על הקיים”.  ייתכן שזה המאבק בין הכוחות  של “אני רוצה” והכוחות  של “אני צריך”. ופה נכנסת לתמונה האמרה המפורסמת באנגלית: ?Is it your agenda or is it “other people’s” agenda

דיבור עצמי שלילי

הדיאלוג הכי ארוך בהיסטוריה של החיים שלנו הוא בעצם המונולוג הבלתי נגמר שיש לנו עם עצמנו. המחשבות הפנימיות שולטות בנו בחיים, ומה לעשות, באחוז גבוה מהזמן המונולוג הזה עסוק בלשדר לנו למה משהו לא יעבוד, למה לא מגיע לנו, למה אנחנו לא מסוגלים ומה יכול לקרות כאשר ניכשל. הדיבור העצמי השלילי הוא למעשה ה”שדון” הכי ממזר שיכול להיות, והוא הוא האויב מספר אחד שלנו במרבית המקרים של “תקיעות יתר”.

מחויבות נמוכה

רבותי, לפחות דבר אחד לבטח למדתי ב 48 שנים שאני זוכר את עצמי: ללא מחויבות לא קורה כלום! זאת המחויבות העיקשת והבלתי מתפשרת המאשפרת לנו לבנות מדינה, להתחתן, ללדת ילדים ולבנות עסקים מצליחים. ומבלי מחויבות גם למכולת יהיה לנו קשה להגיע. ישנן סיבות מרובות ל”חוסר מחויבות” אצלנו,  אבל כולם מתגמדים לעומת המילה הגדולה מכול- הפחד!! אין אדם שאין לו פחד, וכנראה זה חלק מה DNA שבא כחלק מעסקת החבילה הנקראת  ”חיים”. הלוואי והיה לי פתרון קסמים לדבר הזה. איך שאני רואה את זה, עם פחד מתמודדים, ושיטות ותיאוריות רבות קיימות בנושא. ואני בוחר בדרך האימון.

He who is not everyday conquering some fear has not learned the secret of life.

(Ralph Waldo Emerson, American poet and lecturer).

 

בהקשר הזה, תהליך האימון קורא לנו לבדוק את עצמנו גם ב- being, כלומר מי אנחנו בעיני עצמנו ומי אנו שואפים להיות, וגם ב- doing, מה אנו עושים לטובת עצמנו והיכן נמצאת המחויבות במשוואה הזו.