זה היה יותר אילוץ מכל דבר אחר, כי בדרך-כלל גם אני נמנה בין האנשים שמבלים את ערב יום השואה מול הטלביזיה, נסחף לתוך הסיפורים שפשוט מציפים אותנו בעצב, בהלה, חרדה, זעזוע, וכמובן דמעות מעומק הנשמה…
הפעם זה היה אחרת.
האילוץ היה זה של “אין יום פנוי אחר למפגש הקבוצה”, אז ניסיתי מקושי ליצור הזדמנות.
חברה אחת לא הגיעה, חבר אחר נשאר חולה בבית,  אחרים הגיעו עם תחושה ש”לא נכון לא להיות בבית בערב כזה”, אבל סמכו עלי, נענו לבקשתי והגיעו.
לדעתי, מה שנוצר היתה עוצמה מסוג אחר- החברים והאורחים הביאו את עצמם ל”תוך הערב “במקום שהטלוויזיה תביא אותם לתוך חוויות של אחרים על המסך.
קראנו וצפינו מדברים החכמים של דר’ ויקטור פרנקל ז”ל,  איש גדול ,רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה, שכתב עשרות ספרים, וטיפל ולימד אלפים רבים סביב העולם.
פרנקל כתב את ספרו הנודע, בכותרו העברי “אדם מחפש משמעות”, שבו תיעד פרנקל את חוויותיו כאסיר באושוויץ, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים.
פרנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה.
סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים.
ובזה נמצאת הפנינה שבכל גישת הלוגותראפיה, שהיא גישה מעשית ומהותית להתמודדות בחיים.
במאסטרמיינד, כמו במאסטרמיינד, לא נשארנו בחוויה של ” צפייה והצפה” אבל לקחנו את הנושא של יצירת משמעות לשיח בין החברים, את החיבור ליום השואה ביחד לחיבור לערכים בחיים ומטרות ביום-יום: חיים, קריירה, משפחה, בניית חזון ומשמעות בחיינו.
ככה זה כשיש לך קבוצה של אנשים שחושבים ומרגישים ביחד- אחד לטובת השני- בדרך של יצירת משמעות וקבלת החלטות בחיים ובעסקים.

“מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.
צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה.
(ויקטור פרנקל, מתוך הספר “האדם מחפש משמעות”)

תמיד נראתה לי מוזרה האימרה המסורתית של “משנכנס אדר מרבים בשמחה” (מסכת תענית דף כ”ט, א`)- הייתכן שהאדם יכול לקבוע לעצמו להיות “שמח”? האם זה לא מצב שמתרחש מאליו, פונקציה של מצבים חיצוניים, מטען גנטי וכל מיני דברים השייכים למזל, קשר משפחתי ו”קשר הוני”, וכיו”ב?
אם עד לפני כ-20 שנה נכתב ודובר יחסית מעט מאוד על “מדעי האושר”, בשנים האחרונות הנושא זוכה לתהודה עצומה, וטוב שכך.
יותר ויותר אנו למדים שיש בידנו שליטה רבה על מידת האושר בחיינו כך שהציווי המסורתי “ושמחתם בחגיכם והייתם אך שמח” אינו נראה דבר של ה”מרחפים” אלא אסטרטגיה יישומית לחיים טובים.
להלן מספר שאלות מיקוד העשויות לכוון אותנו בהגברת המודעות שלנו לגבי יכולתנו “להרבות בשמחה” כ state of mind:
1. עד כמה אנו בחשיבה חיובית?
הפסיכולוגיה החיובית של עשרים השנה האחרונות הביאה לנו “מחקרים בקילו”: האופטימיות והערכה עצמית מאפיינות אנשים שמחים, הן גם תכונות של אנשים הלוקחים את חייהם בידיהם ופועלים למען עצמם.
נשמע “ניו-אייג’י”? אולי, אבל נסו את ההפך ותראו: ככל שמתרבות המחשבות השליליות, מתחזקת הדאגה, הפסימיות ואוטוטו.. אנחנו כבר לא מרגישים יותר מדי את השמחה, נכון? חשיבה חיובית כהרגל יזום – מביאה תוצאות.
2. עד כמה אנו מבלים עם האנשים החשובים לנו ביותר?
גם בעידן שלנו של “סופר-חומרנות”, המחקרים מראים שבסופו של דבר מה שחשוב לנו הרבה יותר מלהרוויח יותר כסף בחיים הוא לחוש מערכות יחסים חזקות יותר, מושתתות על אהבה, הערכה הדדית ותמיכה.
זה לא אומר, כמובן שלכסף אין השפעה על חיינו, המחקרים בהחלט מראים ששיפור במצב הכלכלי תורם לנו לחיים מאושרים (לפחות יותר ממה שתורם לנו “היעדר הכסף” באותו נושא!), רק שבאיזשהו מקום, וזאת על פי המחקרים, מעבר לסכום מסוים אין השפעה חיובית כלל.
“השקעה באנשים” היא “השקעה עם תשואה” הגדולה ביותר- תמיד היה כך, וכנראה תמיד יהיה… זהירות! קיים קו לא ברור, וקצת מתעתע בין הרצון לשפר עמדות כלכליות וההתמכרות ל”קנייה הבאה”.
האם אנחנו באמת צריכים את כל הדברים האלה שמוכרים לנו מהבוקר עד הערב? ….
3. האם נוכל לשחק יותר ולעבוד פחות?
חוסר האיזון בחיינו הוא אחד הגורמים שמונעים מאיתנו לחוות הנאה, התחושה שאין לנו בדיוק שליטה והגבולות הם לא בדיוק גבולות.
מחקר ממשלתי מקיף שעסק בתוצאות תופעת הסטרס אצל תושבי דנמרק (כן, דנמרק! הייתם מאמינים שיש להם בכלל על מה להיכנס לסטרס?), מספר סיפור מדהים ומדאיג- עלייה של כ- 300% בתוך שנה בפניות לטיפול פסיכולוגי בבעיות הקשורות למתח, ועלייה חדה ביותר בהיעדרות עובדים מהעבודה עקב מחלה.
כ- 20% מהמשתתפים במחקר ציינו שיש להם תחושה של אובדן גבולות בחיים – לקיחת עבודה הביתה באמצעות מחשב נישא, טלפונים ניידים, אי-מייל ומסרים אלקטרוניים המגיעים לכל מקום ומצב.
ומה עוד, במחקר ציינו שרבים מ”מוכי הסטרס” היו בין דווקא אלה שנחשבו כמצליחים ביותר בקריירה ובמקומות העבודה.
בפילוסופית ה , Taoשמקורה בסין העתיקה , מדברים על הצורך שלנו לחזור ל”מהות הטבעית” שלנו “ששכחנו” עם תהליך ההתבגרות.
הפילוסופיה רואה את הילד הקטן כהתגלמותה של אותה מהות טבעית שאבדה לנו.
אצל ילדים קטנים המשחק הוא דבר מאוד רציני, הריכוז הוא טוטלי, וללא ספק, גם ההנאה…
אולי אנו יכולים ללמוד קצת יותר מילדים וקצת פחות ללמד אותם?

4. האם אנו מצליחים לזכור עד כמה “לתת זה טוב לבריאות”?

מי שהיה שם יודע למה אני מתכוון…כאשר אתה במצב של נתינה לאחר אתה פשוט חווה אחרת את העולם.
בניגוד למה שיגידו הציניקנים הרבים הנמצאים בכל פינה, יותר ויותר אנו מגלים עד כמה הנתינה, ההתנדבות או כל סוג אחר של עזרה שלא על מנת לקבל פרס, תורמת לנותן בפיתוח משמעות בחיים.
מסתבר גם שלאלטרואיזם יש גם בסיס ביולוגי אצל האדם, נושא שנמצא במחקר מרתק.

5. האם אנו זוכרים להעריך את מה שיש, ולהוקיר תודה?
גם פה, חברים, המחקרים מדברים בעד עצמם:
אנשים שהרגילו את עצמם לזהות ולרשום בצורה עקבית את הדברים הטובים שקרו ונכחו בחייהם דווחו על עלייה ניכרת בשביעות הרצון בחייהם.
כלומר, לא המחשבה גורמת לשביעות הרצון אלא הפעולה גורמת למחשבה והיא גורמת לשביעות הרצון.

חודש אדר יכניס את השמחה, ומאותו רגע יהיה עלינו להשאיר את השמחה כאן. הרי, במידה רבה מאוד, הרשות היא בידנו.

לאחר מופע הסיפורים הראשון שלי שהתקבל בחום ובהתלהבות רבה ביותר, אני מתכבד להודיע על התאריך הבא ואשמח להזמינכם. אנא ראו את הפלייר המצ”ב עם חלק מהתגובות שהתקבלו:
· המופע: “תגיד, מי אתה?”- ערב שכולו סיפורים אישיים משולבי-הומור סביב העולם, על החיפוש העצמי בדרכי החיים….
· יום ה’, 1.3, 19:30 התכנסות, 20:00 תחילת המופע (בערך 70 דקות).
· היכן: משכן האומנויות והמוזיקה, הפלמ”ח 2 א’, רעננה (מפה מצ”ב).
· כניסה: 30 ₪, כולל כיבוד קל.
· יש להירשם מראש לשמירת מקום! האולם קטן ומספר המקומות מוגבל בהחלט…
אני גם מתכבד לספר לראשונה על קליפ של פחות מ 4 דקות מערב ההשקה בינואר, אשמח אם תצפו ותעבירו הלאה כראות עיניכם:
אשמח לראותכם ב 1.3.
בברכה,
רוני דוניץ

בשבוע שעבר אני גאה לספר שהקמנו משהו שאף פעם לא היה, ואני מאמין מכאן ואילך יהיה, ועוד איך!

קמה קבוצת מאסטרמיינד ייחודית- קבוצת הצלחה שיש לי את הזכות ליזום, להנחות ולהוביל- כולם אנשי עסקים ומנהלים בתחום העסקי, יהודים עולים מאתיופיה. 12 חברים נרשמו והבשורה מסתובבת…חברה לענין, עשו דרך ארוכה ומכובדת ועכשיו נותנים ומקבלים בדרך המאסטרמיינד של חשיבה קולקטיבית, העצמה, פתיחות, תמיכה ושילוב מוחות- אני בהחלט גאה ומתרגש להוביל מהלך לאנשים המקסימים האלה מקהילה שקרובה לליבי, שכה סובלת מסטריאוטיפים ואפלייה בארץ ישראל, וראויים להערכה.
חשוב לי לציין ש”הקמנו” ולא “הקמתי”, כי הדבר היפה והמבטיח הזה יכולתי לעשות רק בשיתוף פעולה עם שני אנשים מיוחדים, גם הם ילידי אתיופיה : איתי אשטו, איש תיירות, חינוך, יזם, פרויקטור מהטובים שראיתי בימי, עובד בשקט, בצניעות, במסירות ובמוסריות. וטלי גזהיי, שחברה ביני לבין איתי, בוגרת מנהל עסקים תואר ראשון, בחורה עם הרבה שכל בראש ושאיפות בנשמתה, אותה אימנתי בהתנדבות כשהיתה סטודנטית, שאפשרה לי להתפתח כמאמן באוכלוסיות שטרם לכן יצא לי להכיר ולעבוד בהן. בלי התרומה, האמונה והנחישות של שני החברים האלה, לא היינו במקום שאנו היום…. וחברים, אנחנו רק בתחילתה של דרך!

אני אוהב להפריך סטריאוטיפים, להפוך פרדיגמות על פיהן, לא כתחביב, אלא כדרך של לימוד-עצמי לאורך חיי וכמאמן ומנחה לאחרים המתמודדים עם פריצות הדרך שבחייהן. לגבי יהודים אתיופיים, לצערי, יש הרבה סטריאוטיפים מעליבים, גזענות מתועבת, ומה שבדרך כלל יושב ביו שני הדברים האלה: טונות של בורות, אדישות,היעדר חוויה ראשונית ומעמיקה.

הקהילה הזאת, שנקראה “ביתא ישראל” באתיופיה,ידעה לשמור על זהותה היהודית המיוחדת לאורך מאות רבות של שנים על אף דיכוי ובידוד. כשהגיעו לארץ כמעט כולם הגיעו במטוסים, אבל ה”מטוסים” האלה לקחו אותם בערך 2000 שנה בזמן: חברה, האמינו לי, לאחר נסיעה מרתקת שלי לכפרים שונים של אתיופיה לפני חודשיים בלבד, אני יכול להעיד, הלכו מהמקומות הבסיסים ביותר (מתי קראתם תנ”ך בזמן האחרון?), לישראל המודרנית, הטכנולוגית, המערבית. מבלי להיכנס לשאלה באיזה עידן טוב יותר לחיות (ואני, אישית, לא משוכנע לכאן או לכאן…), המעבר הזה בן רגע הוא לא יכול להיות אלא טראומטי. העדה המקסימה הזאת, ששם ניהלה תרבות וחיי קהילה על יסודות כבוד למבוגרים, למסורת, לקהילה, פה מצאה את עצמה בחוץ בכמעט כל תחום, עם כלים שאולי התאימו לשם אבל לא עמדו בלחץ של פה. אין ספק שתסכול רב חדר עמוק אצל אלפי העולים האלה שמצאו את עצמם חווים אבטלה, עוני, מתחים במשפחה, ניתוק, שונות, חולשה, וגרוע מכל, גזענות מאחיהם היהודים.

כן, המאסטרמיינד העסקי הוא רק טיפה בים, אפילו רק הטיפה בטיפה….אבל היא קמה: מקום שבו החזק מעצים את החזק, מקום שמושך אליו קהילה יוצאי אתיופיה שזכו להגיע למקום של עצמאות עסקית ויזמית, השכלה ותפקידי ניהול, מקום שכולם משלמים את דרכם ולא “נתמכים על ידי הרווחה”, באים ומשקיעים בעצמם וגם אחד בשני.

זה מזכיר לי את הסיפור ההיסטורי של המהגרים היהודים שעזבו את העוני המרוד והאנטישמיות המסוכנת של מזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 והגיעו לעוני של שכונת ה Lower East Sideשל ניו יורק. זה היה מקום עמוס מהגרים עניים מרודים, שחוו אפליה, גזענות ואנטישמיות מהאמריקאים הוותיקים (כולל יהודים אחרים שכבר היו שם והתביישו באחיהם מ”שם”….). מהנקודה הנמוכה הזאת, בתוך דור אחד או שניים, רק התחילו לעלות בחברה, לאט, לאט אבל בנחישות, בבניית קשרים חזקים ביניהם, מעגלי כוח ותמיכה שממנו יצאו אחר-כך (ומקביל) לתוך החברה “בחוץ”, שברובה שונה ועשירה ממנה (לפחות, אז). והיום? צאצאי ה Lower East Side, נמנים על המצליחים והידועים ביותר בחברה האמריקאית, לכו ותבדקו אותי, מי שלא מאמין… הכל התחיל בקטן, במעגלים הדדיים, בשימוש נכון ומושכל ביצירת חשיבה חדשה וב”גדול”, ניצול טוב של משאבים, ביצירת הזדמנויות ולקיחת סיכונים מבוקרים ליצור אותן.

אני מסתכל בעיניים, ובגובה- העיניים, באנשי המאסטרמיינד המיוחדים האלה, ואני יודע שהם גם המורים שלי- הדרך שהם עברו ועברו משפחותיהם היא שונה מאד משלי, ויש לי עוד הרבה ללמוד מהם ואני מחכה לזה בכיליון עיניים…ועכשיו, לאחר שצעדנו את הצעד הראשון, נצעד עוד אלפים רבים קדימה….וכפי שנהוג להגיד ולהזכיר בכל המאסטרמיינדים השונים:

“אנשים העוזרים זה לזה להצליח עוזרים לעצמם להצליח יותר!” (נפוליאון היל).