רוני דוניץ אימון אישי ועסקי

הזמנה לאתר החדש

חברי וקוראי היקרים- וכל מי ש”התגלגל” לכאן בדרך זו או אחרת…

כולם מוזמנים לאתר החדש והמעודכן שלי, כולל בלוג בעברית ובאנגלית- www.dunetz.co.il

להתראות שם, ותודה על התעניינות.

מפגש עסקי ותרבותי מרתק: המאסטרמיינד במסעדת “חבש” בתל-אביב

זה התחיל כרעיון פחות או יותר מן השגרה ונגמר במקום מרגש, מלהיב, רחוק מאוד מכל שגרה. כמו רוב הדברים המרגשים בחיים. אני נוטה להציע לחברי קבוצות המאסטרמיינד שבהנחייתי לארגן “מפגש חברתי” אחת לכמה זמן, מחוץ לכותלי “חדרי המאסטרמיינד”, המסגרת המונחית והשיתוף הקבוצתי. הפעם חשבתי שהיות וישנן היום  3 קבוצות התופסות את תשומת-ליבי ואת מחשבותיי, נחמד ומרענן  יהיה להציע מפגש בין כולן, והיות והקבוצה החדשה ביותר, EBSG,  היא  קבוצה ייחודית המורכבת כולה מבעלי- עסקים וניהול יוצאי אתיופיה, אולי הם ירצו “לארח” את המפגש בסגנון תרבות אתיופית אותנטית. רק העלתי את הרעיון בשיחת טלפון עם שותפי להקמת EBSG, טקבה איתי אשטו, וכבר שמעתי אותו מחפש ו”מחייג” מהנייד שלו והאירוע כבר התחיל להתגלגל! ככה זה שאתה עובד עם אדם שכל-כולו “פרויקטור”, ממש לפי פתגם אתיופי מסורתי שלמדתי:”לטביב אנד יבקל”- “לחכם מסבירים רק פעם אחת”. וכך מצאנו את עצמנו ב 27 ביוני עם אנרגיות גבוהות, במסעדה האתיופית “חבש” בתל-אביב לערב חברתי –תרבותי- נטוריקנג שבו השתתפו כ-50 איש שכלל, סגן- יושב ראש הכנסת אחד, שגריר אחד, מח”ט צנחנים אחד והרבה בעלי עסקים , אנשי מקצועי ואנשים טובים באמצע הדרך.

קבוצות המאסטרמיינד- Dunetzmastermind

אני גאה בכך שחברי קבוצות המאסטרמיינד שלי היום מונים כמעט 40 איש, שרובם כבר צועדים יחד דרך ארוכה:

 קבוצת “קדימה”- מנהלים ובעלי עסקים מנוסים- שנמצאת כבר בשנה השביעית של פעילות רצופה!

קבוצת “העצמאיים”- בעלי עסקים עצמאיים (בחשיבה ובמעשה)- קבוצה שמסיימת בקרוב שנה של פעילות.

קבוצת ” EBSG”- Ethiopian Business Success Group- שנמצאת במחזור השני שלה.

כל הקבוצות נמצאות במגמת התרחבות והעמקה ותמיד מחפשות לאתר את המועמדים הטובים להמשך הדרך, דרך שכולה מסר של כוחם של הדברים “הרכים והעמוקים שבחיים ובעסקים” : שיתוף וחשיבה ביחד, הקשבה, עידוד, פתיחות, צמיחה, איכפתיות ויצירתיות. למדתי דברים רבים במשך 7 השנים של הובלת מאסטרמיינד  שכלל השתתפותם של מאות אנשים בכמה עשרות מסגרות שונות,  אך דבר אחד למדתי יותר מכל דבר אחר: אני יכול וצריך לעשות הכל על מנת לשמר את האיכות, המקצועיות והאותנטיות שבחווית המאסטרמיינד במודל שבניתי,  אבל בסופו של דבר זה ה”מגנט” שעובד. איזה מגנט אתם תוהים? ה”מגנט” שמושך אלינו את אותם האנשים, שביודעין או שלא ביודעין, צמאים למקום הייחודי הזה של המאסטרמיינד, המקום שבו נפגשים 3 ערוצים חיוניים: ה”שיח שבראש” (דיונים עוצמתיים על דילמות, רעיונות, ואתגרים מעשיים), ה”שיח שבלב”(הפתיחות, ההקשבה, התמיכה והרצון לעזור), ו”השיח שברוח” (המפגש של סקרנות עם השונה, האחר, הלא מוכר והמרתק). ובמילים אחרות, המאסטרמיינד של Dunetzmastermind הוא מודל המיועד לגשר בין הרצון העז להתפתחות מקצועית (בדגש על ניהול ועסקים),  עם הראייה המעמיקה של התפתחות אישית וחברתית של האדם.

הלכנו דרך ארוכה, אבל האמת היא שרק התחלנו לגרד את התחתית: אני כבר רואה באופק את המאסטרמיינד נכנס ומקפיץ ארגונים, עסקים בינלאומיים, פרויקטים שזקוקים לכוח רתימה ומיקוד- במטרה ו”מאסטרמיינד לחיים” שיביא יחד אנשים מכל המינים, גוונים ודעות. רק צריך לדאוג לפזר את המגנטים במקומות הנכונים ולקוות לקצת מזל שאף פעם לא מזיק…

אז מה היה לנו במסעדת “חבש” ב 27.6.12?

הם הגיעו כל אחד ממקום אחר- ולא רק בגיוארפיה מדובר. מחדרה עד גדרה, מירושלים עד ים התיכון, ממנהלי חברות חובקות עולם לאנשים העובדים לבד בעסקים. כולם התערבבו בין השולחנות ומלאו את המסעדה מקיר לקיר, התיישבו יחדיו לאכול איניג’רה ביד ימין, להקשיב  למנגינות מיבשת אפריקה, לקבל תיאורים והסברים מטקבה על תרבות אתיופית בכלל ועל תרבות האתיופית היהודית, בפרט. ליאור ג’ונגיל, זמר ונגן מוכשר, פיקד על המוזיקה האוירה, ובר נוגה, בעלת עסק לעיצוב והפקת חינות, הנעימה במיוחד את האוירה בתצוגת אופנה של דוגמניות אתיופיות יפהפיות. מסעדת “חבש” סיפקה לאורחים חווייה של טקס ה”בונה”- טקס הקפה המאפיין את תרבות האתיופית, שבה קפה הוא מרכיב חשוב.

האורחים המכובדים תרמו רבות לערב, בנוכחותם ובמילותיהם: ח”כ שלמה מולה, היום סגן- יושב ראש הכנסת, יוצא הקהילה האתיופית, שיבח את עצם רעיון של הערב, הארגון המקצועי והחשיבות של עיקרון של המאסטרמיינד להמשך התפתחות  של הקהילה. השגריר האתיופי, מר הלווה יוסף מנגיסטו, סיפר שהתרשם עמוקות מגישת המאסטרמיינד והזמין את הנוכחים לבדוק השקעות ושיתופי-פעולה עם אתיופיה, היכן שמחכות הזדמנויות רבות. סגן אלוף ציון שנקור, סמח”ט עציון בחיטבת כפיר, התעניין במאסרטמיינד וב EBSG באופן אישי ומצפים לראותו בקרוב אצלנו.

ואני? סיימתי את הערב מיוזע, עייף, אך עם סיפוק רב. הרי תנו לי רק מסגרת שבה יושבים, מדברים וחווים יחד אנשים, תרבויות, שפות ורעיונות שונים ואני כבר מרוצה. וזה בדיוק הדרך של המאסטרמיינד שמובילה אותי יותר מאשר אני מובילה אותה: “אנשים העוזרים זה לזה להצליח עוזרים לעצמם להצליח יותר”. ועכשיו, להמשך הדרך…

מעט תמונות מהאירוע:

לראשונה מפגש נטווריקנג ייחודי: קבוצת בעלי עסקים אתיופיים ובעלי עסקים וותיקים

(הודעה לעיתונות)

27.06.12, 19.00, מסעדת “חבש”, רחוב הנגב 8 – תל-אביב

(למוזמנים בלבד- דמי השתתפות וארוחה- 80 ש”ח)

במפגש ב 27 ביוני, צפויים עשרות משתתפים – מרביתם חברי קבוצות מאסטרמיינד העסקיות בהובלתו של רוני דוניץ, מאמן אישי ועסקי בכיר.

הקבוצה המארחת היא קבוצת “EBSG” , Ethiopian Business Success Group , שהקים דוניץ ביחד עם שותפו, טקבה איתי אשטו, יזם וותיק בתחום התיירות, יוצא הקהילה, “פרויקטור” רב- גווני עם ניסיון רב שנים בייזום פעילות בקהילה.

פעילות הערב תהיה ב”מסעדת חבש” בתל-אביב, ותכלול אוכל אתיופי מסורתי מלווה במוזיקה וריקוד אתיופי.

קבוצת EBSG קמה לפני כחצי שני לאור הזיהוי שבקהילה האתיופית בארץ קם דור חדש אשר גדל וחונך בישראל שגם הוא זקוק לכלים  ומסגרות של האצה אישית ועסקית הבאים מהמערב.

הקבוצה נמצאת במגמת התרחבות וכיום חברים בה כ-15 יוצאי הקהילה העוסקים בניהול, מקצועות חופשיים ובעלי עסקים – רובם בעלי תואר אקדמי אחד או יותר.

עיקרון המאסטרמיינד הוא ש “אנשים העוזרים זה לזה להצליח, עוזרים לעצמם להצליח יותר”. בקבוצה דנים בסוגיות, דילמות ונושאים הרלוונטיים לחברים, תוך כדי שימת דגש על הקשבה, תמיכה, סיעור מוחות ומתן סיוע אחד לשני.

דוניץ, יליד ארה”ב, עם וותק רב באימון ובניהול עסקים בינלאומי, מנחה קבוצות מאסטרמיינד בארץ כבר 7 שנים בקרב האוכלוסיה העסקית, ופיתח מודל ייחודי בנושא. הרעיון של EBSG  נולד כאשר דוניץ פגש באיתי טקבה אשטו לקבל ייעוץ לקראת טיול באתיופיה – ומאותו רגע לא נפרדו דרכם של השניים והם עושים יחד פעילות נרחבת המיועדת להעצים, לקדם וליצור קשרים עבור  בעלי עסקים ומנהלים יוצאי אתיופיה.

לפי מארגני האירוע, במפגש הנטוורקינג הייחודי הזה טמונות הזדמנויות לא רק ליוצאי הקהילה אלא גם לוותיקי הארץ: “מדובר בחבר’ה “על רמה” שתופסים לאט ובביטחון את מקומם כאנשי צבא, עורכי-דין,יזמים ובעלי עסקים.

“עם ההתפתחות מגיעות, כמובן, ההזדמנויות  העסקיות”, אומר דוניץ. טקבה אישטו מוסיף: “המושג של “חזק מעצים את החזק” הוא רק בתחילתו אצלנו בקהילה. המאסטרמיינד והנטוורקינג הם בדיוק הכלים שאנו צריכים לקדם את החומר האנושי המצוין שיש לנו בקהילה משום שלפי מה שנראה כרגע, הפוטנציאל הוא עצום”.

לסיקור, ראיונות ותמונות – ניתן לפנות לרוני דוניץ 054-6652818

חברים יקרים: Are you Playing a Bigger Game?

אין לי סיבה לשלוף מהשרוול באשר “למה” זה קורה, אבל אין ספק שזו המציאות: אנחנו נוטים  לשחק “משחק קטן” בחיים.
במילים אחרות, אנו נוטים להעדיף את אזור הנוחות מעל אזור ההזדמנות, לדבוק ב”בטוח” גם כשלא כל-כך “בטוח”, ולהיאחז במסגרת ה”זהות שלנו” בקורות חיים של העבר במקום להתמקד ב “מיצוי פוטנציאל” לעבר העתיד.

אני סבור שישנם הרבה בעלי -מקצוע שיודעים לטפל טוב יותר מאיתנו- המאמנים- במצוקות, פתולוגיות ומשברים של החיים- כבודם במקומם מונח.
אך לא ראיתי בימי מקצוע שיש בידו להעצים את האדם בלהיכנס לנעליים גדולות יותר, חזון רחב יותר ולקפוץ גבוה יוצר לתוך “גדולתו הייחודית”, מאשר מקצוע הקוצ’ניג, כאשר הוא מופעל נכון ובעוצמה על ידי מאמן מיומן.
אנחנו המאמנים חייבים להזכיר לעצמנו- וגם לאחרים- שזאת היא ייעודנו במלוא מובן המילה: להחזיק את הלפיד למתאמן ולגרום לכך שהוא יראה, יתרגש ויפעל לעבר ה bigger game של חייו.

דוגמאות מההיסטוריה ל bigger game הן פשוט מרגשות:

זוכרים את מהטמה גנדי? הוא היה עורך-דין בינוני ממשפחה במעמד הבינוני שבקושי הצליח לעבור את מבחני התואר וקבלת הרישיון.
ומה עם נלסון מנדלה? הבחור ברח מהבית, פוטר מעבודותו  הראשונה.
אמא תרזה? היתה מורה בבית-ספר בגיל העמידה עד שהחליטה להקדיש את שארית חייה לעזור לעניים ביותר,וכל זה בלי גרוש על ה…
אלברט שוויצר, בתחילת המאה ה-20 , ניגן באורגן בתפילות בכנסיה בשוויץ עבור גרושים, כי לא היתה לו דרך אחרת להרוויח כסף בכדי ללמוד רפואה.
רק בגיל 36 סיים את לימודיו ונסע לאפריקה לפתוח בית- חולים.
ויותר קרוב אלינו בזמן היה לך ולנסיה, עובד נמל פולני מובטל שלא סיים תיכון, שהרים את הכפפה של אקטיביזם חברתי למען הפועלים- פעילות שזיכתה אותו בפרס נובל ולהתמנות כנשיא פולין.

אולי אתם חושבים: “איפה הם ואיפה אני”, רק המעטים ביותר זוכים לסיפור הוליוודי כזה….
היתה לכם מחשבה כזאת? אם כן, תורידו אותה- היא לא במקום.
כל אדם חופשי (ולצערי, יש יותר מדי בני-אדם שחופש אינו מנת חלקם), יכול “לשחק את המשחק הגדול יותר” עכשיו, כאן, במיידי וללא שום התלבטות נוספת.
כי זה מתחיל בראש, במחשבה, בראייה חדשה, ב re-framing הפשוט ביותר, כמו כשקורה לאדם  שראייתו כבר לא “מי יודע מה” פתאום מרכיב משקפיים ו ,Voilla  רואה את כל מה שלא ראה קודם לכן…
כי אותן משקפיים לא היו במקום שהיו צריכות להיות- מעל האף ומול העיניים!

לשחק משחק גדול יותר הוא ממש לא דבר מופשט, מרחף, תלוש מהמציאות.
הוא דבר ברור, על הקרקע ומחולל מציאות! אני מדבר על האדם שיושב על הגדר ויודע היטב שכשהוא סוף-סוף יקפוץ ממנה לתוך המגרש המציאות תשתנה לו מיידית.
על האדם שתמיד “יש לו רעיון” אבל הרעיון מעולם לא יצא לאור, לא נכתב על הדף ולכן, לא הפך למציאות.
ועל רצונו של אדם לדרוש תשלום גבוה יותר עבור שרות\מוצר\משכורת, ומחליט להתגבר על הפחד ולקחת את הצעד ולקפוץ למים.
אני גם מדבר על שינוי הרגלי התקשורת עם הסביבה: אם מדובר בהרגל של “ריצוי יתר”, דחיינות כרונית, או חיים שבהם הגבולות אינם באמת גבולות.
לשחק משחק גדול מחייב אותנו קודם כל להתמקד בלראות את הנולד שלנו, לייצר את התכנית הנכונה ואת המנגנון שיביא אותנו לעבר החזון והמטרות (accountability ).

ישנו סיפור שאני מאמין מרביתכם מכירים- אותו משל שלא חשוב כמה פעמים אתה שומע אותו הוא תמיד מקפיץ אותך לרמת חשיבה אחרת על עצמך ועל דרכך:

אדם עובר אורח- תייר, בחלק מהסיפורים- עבר ליד אתר בנייה וצפה בשלושה פועלים עמלים בעבודתם מתחת לשמש הלוהטת, מרימים ומניחים אבן על אבן.
ניגש לאחד מהם ושאל: “מה אתה עושה?” והפועל ענה: ” אני מעביר ומניח אבני- בנייה”.
ניגש לפועל אחר ושאל אותה שאלה, והתשובה שהוא קבל: “אני עובד על מנת שיהיה לי כסף לפרנס את משפחתי”.
בסוף ניגש לאדם שלישי עם אותה שאלה, והפעם שמע את התשובה הבאה: “מה אני עושה אתה שואל?  אני בונה קתדלרה”.
אותה עבודה, אותו מקום, 3 אנשים שונים, 3 תשובת שונות.

ההחלטה היא בידנו: ה bigger game הוא זה של בוני-הקתדרלות למיניהם. גם אתה יכול להיות אחד מהם. לא רק למענך,אלא גם למעננו. חסרים לנו בוני-קתדרלות. מאוד חסר.

בערב יום השואה המאסטרמיינד בילה עם ויקטור פרנקל

זה היה יותר אילוץ מכל דבר אחר, כי בדרך-כלל גם אני נמנה בין האנשים שמבלים את ערב יום השואה מול הטלביזיה, נסחף לתוך הסיפורים שפשוט מציפים אותנו בעצב, בהלה, חרדה, זעזוע, וכמובן דמעות מעומק הנשמה…
הפעם זה היה אחרת.
האילוץ היה זה של “אין יום פנוי אחר למפגש הקבוצה”, אז ניסיתי מקושי ליצור הזדמנות.
חברה אחת לא הגיעה, חבר אחר נשאר חולה בבית,  אחרים הגיעו עם תחושה ש”לא נכון לא להיות בבית בערב כזה”, אבל סמכו עלי, נענו לבקשתי והגיעו.
לדעתי, מה שנוצר היתה עוצמה מסוג אחר- החברים והאורחים הביאו את עצמם ל”תוך הערב “במקום שהטלוויזיה תביא אותם לתוך חוויות של אחרים על המסך.
קראנו וצפינו מדברים החכמים של דר’ ויקטור פרנקל ז”ל,  איש גדול ,רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה, שכתב עשרות ספרים, וטיפל ולימד אלפים רבים סביב העולם.
פרנקל כתב את ספרו הנודע, בכותרו העברי “אדם מחפש משמעות”, שבו תיעד פרנקל את חוויותיו כאסיר באושוויץ, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים.
פרנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה.
סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים.
ובזה נמצאת הפנינה שבכל גישת הלוגותראפיה, שהיא גישה מעשית ומהותית להתמודדות בחיים.
במאסטרמיינד, כמו במאסטרמיינד, לא נשארנו בחוויה של ” צפייה והצפה” אבל לקחנו את הנושא של יצירת משמעות לשיח בין החברים, את החיבור ליום השואה ביחד לחיבור לערכים בחיים ומטרות ביום-יום: חיים, קריירה, משפחה, בניית חזון ומשמעות בחיינו.
ככה זה כשיש לך קבוצה של אנשים שחושבים ומרגישים ביחד- אחד לטובת השני- בדרך של יצירת משמעות וקבלת החלטות בחיים ובעסקים.

“מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.
צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה.
(ויקטור פרנקל, מתוך הספר “האדם מחפש משמעות”)

לחיות בארץ לא נורמאלית

כן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש ליכן, אני לא הראשון שאמר את זה, אין לי שום זכויות יוצרים על זה אבל יש לי רק את התחושות והיכולת להגיד את זה: מדינת ישראל זה מקום לא נורמאלי, על זה אין לי שום ספק. ובכל זאת אני פה ואין לי שום תכנית לא להיות פה…

בעיקר בתקופה הזאת, פעמיים בשנה יורד עלי ה”ענן”, בשני הגושים, הגוש הראשון שמתחיל כשבועיים לפני פסח ונגמר כשלושה ימים אחרי יום העצמאות , נקרא לו “גוש האביב”. והגוש השני, אותו נכנה “גוש הסתיו”, שמתחיל כשבועיים לפני ראש השנה ונגמר שלושה ימים אחרי האיסרו חג של החג האחרון של סוכות, הרי הוא שמיני עצרת וגם שמחת תורה וגם עוד כמה דברים בטח. ביחד שני הגושים תופסים כ 25% של השנה, כאשר המשקל הסגולי שלהם הרבה יותר גדול.

אז מה יש פה לא כל-כך נורמאלי? באמת, אמרו לי באינטרנט צריך לכתוב קצר וזאת שאלה שמצריכה תשובה ארוכה, אז אעשה אותו בקיצור, רק ה highlights. לא נורמאלי בעיני ש:

· שבועיים לפני תחילתו של כל גוש יש את ה”הכנה לגוש” ואנשים כבר לא עונים לך לטלפון, לא מחזירים תשובה ואם כן אז כמובן התשובה היא ” אחרי החגים”, ולא לדבר על זה שאם אתה כן תופס אותם לשיחה אז הם מה זה לחוצים שאין להם זמן לדבר, לעשות, לבצע….וכמובן, מכאן יש לך את כל הדחייה של הפגישות ומזיזים את שעה לכאן ואחר-כך לשם, ואחר-כך מסמסמים לך מהדרך “אני בפקק , אגיע עוד 10 דקות”, שכמובן יוצא 45 דקות…ויחד עם כל זה אני רואה כמה אני הפכתי להיות לא יעיל, פתאום עובד ללא אנרגיה ולא ממש מגיע ליעדים שלי.

· והחגים, אוי החגים! הקטע עם סדר הפסח הוא ממש ראוי לקבל פרס גינס לטקס הבלתי- שפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לא ראיתם את ההצגה של הקאמרי “משפחה חמה” אז רוצו ותראו- ממש יהלום, שם רואים את הכל, מכל הזויות האפשריות. איך אפשר להפוך פולחן עם משמעות מהותית נהדרת לאיחוד משפחות מעצבן, מעייף, מלחיץ, ועוד כמה דברים שאחסוך מכם…

· ואם כבר יצאנו מעבדות, לא עובר שבוע והנה אנחנו ביום הישראלי ביותר שאפשר ליצור- יום השואה. אני בן לניצול שואה המאוד מודע לחשיבות של האסון הנוראי ביותר שקרה לעם היהודי בכל שנות קיומו, אני אומר, “די עם פולחן העצב והמוות”, לקחנו את הדבר הנוראי הזה ועשינו ממנו את כל תורתנו ואת כל זהותנו- ולא פעם מלווה עם תחושה של “כל העולם נגדנו ורק אנחנו עם של מוסר ותורה”- האם זה באמת מכבד את זכרם של ששת מיליוני הנספים? חברים, חייבים לזכור ולא לשכוח, לתעד, ללמד, לתת מקום לניצולים לספר, ולא פחות חשוב, לסייע להם לחיות ולהתמודד עם החיים כקשישים…
מניין הגענו להתמכרות למדיה החוגגת נונ-סטופ, התערובת הזאת בתקשורת לסיפורי זוועה שמזכיר לי יותר צימאון להתמכרות ותרבות הריאלטי מאשר באמת מקום אותנטי לכבד את זכרם של הנספים….
ושלא נשכח את הפוליטיזציה של השואה שתמיד עולה כשכדאי למישהו לעשות משהו עם זה- גועל נפש….ותגידו, איך אנחנו צריכים לעבוד ולהתרכז באי-מיילים שלנו שכל היום יש סיפורי שואה ברדיו, בטלביזיה בעיתונים—-תגידו, זה נורמאלי לעבוד ו”להיות באושוויץ” בו זמנית?

· ולא עבר שבוע, עוד לא התאוששנו מהטלביזיה והשואה, למעשה הטלביזיה מכינה אותנו כבר ממוצאי יום השואה (לא לאבד שנייה מלפמפם לנו כל הזמן על “שואה-תקומה”) והנה מכינים אותנו לפרק ב’- “יום הזיכרון”- שוב אותן מנגינות, אותה מועקה, רק הפעם הוא “כאן ועכשיו” אין שם טעם של גלות אלא ממש כאן בשכונה, בכביש המהיר, הזיכרון של אז הוא הזיכרון של היום, והכי מפחיד- לא רואים את הסוף, וגם לא התחלה של הסוף, ולא ההתחלה של ההתחלה של הסוף….י
ום קשה הוא יום הזיכרון, גם כאן, הצפירה חותכת את הנשמה, מצפים שנענה על אי-מיילים כאשר הבכי באוזן- תגידו, זה נקרא נורמאלי?

· והנה, שעה 20:00 יום הזיכרון, הגיע זמן לעבור ל”ערוץ השמחה”, מתחילים להעביר את הקצב של המוזיקה ברדיו, עוד מעט…
עוד מעט הטקס עם ה”תפארת מדינת ישראל”….
עוד מעט יהיו בילויים מהמטופשים והרדודים ביותר בכל הארץ, הרי צריכים לשמוח, לא?
ולמחרת חג של הקרניבורים, חג המנגל- דבר שאני לא יודע לעשות ולא מתחבר אליו, הנה עכשיו אמרתי, אני ממש לא גבר, אני יודע…

והפקקים!!!!! איך, איך אפשר להעביר כל-כך הרבה שעות בתוך קופסה ומזגן, להמתין, להמתין, ולהמתין ולראות את החוצפנים והשחצנים בג’יפים ועוד כאלה עוקפים ודוחפים, העיקר שהם יגיעו, מה זה משנה שצריכים לעקוף 30 מכוניות ולסכן את כולם…

לא, זה לא נורמאלי, אין לי מילים אחרות.

אבל אני פה, כמו עוד 7 מליון +, פה, מחכה לדרמה החדשה במדינה שכינה אותה ידיד, רופא נוירולוג בכיר, “מדינה של הפרעת קשב וריכוז”, הכל “עכשיו, מהר…בשביל מה כל התכנון ודיבורים האלה….”.

חגים שמחים לששון. מדינה לא נורמאלית.

“משנכנס אדר מרבים בשמחה”- האם בידנו הדבר?

תמיד נראתה לי מוזרה האימרה המסורתית של “משנכנס אדר מרבים בשמחה” (מסכת תענית דף כ”ט, א`)- הייתכן שהאדם יכול לקבוע לעצמו להיות “שמח”? האם זה לא מצב שמתרחש מאליו, פונקציה של מצבים חיצוניים, מטען גנטי וכל מיני דברים השייכים למזל, קשר משפחתי ו”קשר הוני”, וכיו”ב?
אם עד לפני כ-20 שנה נכתב ודובר יחסית מעט מאוד על “מדעי האושר”, בשנים האחרונות הנושא זוכה לתהודה עצומה, וטוב שכך.
יותר ויותר אנו למדים שיש בידנו שליטה רבה על מידת האושר בחיינו כך שהציווי המסורתי “ושמחתם בחגיכם והייתם אך שמח” אינו נראה דבר של ה”מרחפים” אלא אסטרטגיה יישומית לחיים טובים.
להלן מספר שאלות מיקוד העשויות לכוון אותנו בהגברת המודעות שלנו לגבי יכולתנו “להרבות בשמחה” כ state of mind:
1. עד כמה אנו בחשיבה חיובית?
הפסיכולוגיה החיובית של עשרים השנה האחרונות הביאה לנו “מחקרים בקילו”: האופטימיות והערכה עצמית מאפיינות אנשים שמחים, הן גם תכונות של אנשים הלוקחים את חייהם בידיהם ופועלים למען עצמם.
נשמע “ניו-אייג’י”? אולי, אבל נסו את ההפך ותראו: ככל שמתרבות המחשבות השליליות, מתחזקת הדאגה, הפסימיות ואוטוטו.. אנחנו כבר לא מרגישים יותר מדי את השמחה, נכון? חשיבה חיובית כהרגל יזום – מביאה תוצאות.
2. עד כמה אנו מבלים עם האנשים החשובים לנו ביותר?
גם בעידן שלנו של “סופר-חומרנות”, המחקרים מראים שבסופו של דבר מה שחשוב לנו הרבה יותר מלהרוויח יותר כסף בחיים הוא לחוש מערכות יחסים חזקות יותר, מושתתות על אהבה, הערכה הדדית ותמיכה.
זה לא אומר, כמובן שלכסף אין השפעה על חיינו, המחקרים בהחלט מראים ששיפור במצב הכלכלי תורם לנו לחיים מאושרים (לפחות יותר ממה שתורם לנו “היעדר הכסף” באותו נושא!), רק שבאיזשהו מקום, וזאת על פי המחקרים, מעבר לסכום מסוים אין השפעה חיובית כלל.
“השקעה באנשים” היא “השקעה עם תשואה” הגדולה ביותר- תמיד היה כך, וכנראה תמיד יהיה… זהירות! קיים קו לא ברור, וקצת מתעתע בין הרצון לשפר עמדות כלכליות וההתמכרות ל”קנייה הבאה”.
האם אנחנו באמת צריכים את כל הדברים האלה שמוכרים לנו מהבוקר עד הערב? ….
3. האם נוכל לשחק יותר ולעבוד פחות?
חוסר האיזון בחיינו הוא אחד הגורמים שמונעים מאיתנו לחוות הנאה, התחושה שאין לנו בדיוק שליטה והגבולות הם לא בדיוק גבולות.
מחקר ממשלתי מקיף שעסק בתוצאות תופעת הסטרס אצל תושבי דנמרק (כן, דנמרק! הייתם מאמינים שיש להם בכלל על מה להיכנס לסטרס?), מספר סיפור מדהים ומדאיג- עלייה של כ- 300% בתוך שנה בפניות לטיפול פסיכולוגי בבעיות הקשורות למתח, ועלייה חדה ביותר בהיעדרות עובדים מהעבודה עקב מחלה.
כ- 20% מהמשתתפים במחקר ציינו שיש להם תחושה של אובדן גבולות בחיים – לקיחת עבודה הביתה באמצעות מחשב נישא, טלפונים ניידים, אי-מייל ומסרים אלקטרוניים המגיעים לכל מקום ומצב.
ומה עוד, במחקר ציינו שרבים מ”מוכי הסטרס” היו בין דווקא אלה שנחשבו כמצליחים ביותר בקריירה ובמקומות העבודה.
בפילוסופית ה , Taoשמקורה בסין העתיקה , מדברים על הצורך שלנו לחזור ל”מהות הטבעית” שלנו “ששכחנו” עם תהליך ההתבגרות.
הפילוסופיה רואה את הילד הקטן כהתגלמותה של אותה מהות טבעית שאבדה לנו.
אצל ילדים קטנים המשחק הוא דבר מאוד רציני, הריכוז הוא טוטלי, וללא ספק, גם ההנאה…
אולי אנו יכולים ללמוד קצת יותר מילדים וקצת פחות ללמד אותם?

4. האם אנו מצליחים לזכור עד כמה “לתת זה טוב לבריאות”?

מי שהיה שם יודע למה אני מתכוון…כאשר אתה במצב של נתינה לאחר אתה פשוט חווה אחרת את העולם.
בניגוד למה שיגידו הציניקנים הרבים הנמצאים בכל פינה, יותר ויותר אנו מגלים עד כמה הנתינה, ההתנדבות או כל סוג אחר של עזרה שלא על מנת לקבל פרס, תורמת לנותן בפיתוח משמעות בחיים.
מסתבר גם שלאלטרואיזם יש גם בסיס ביולוגי אצל האדם, נושא שנמצא במחקר מרתק.

5. האם אנו זוכרים להעריך את מה שיש, ולהוקיר תודה?
גם פה, חברים, המחקרים מדברים בעד עצמם:
אנשים שהרגילו את עצמם לזהות ולרשום בצורה עקבית את הדברים הטובים שקרו ונכחו בחייהם דווחו על עלייה ניכרת בשביעות הרצון בחייהם.
כלומר, לא המחשבה גורמת לשביעות הרצון אלא הפעולה גורמת למחשבה והיא גורמת לשביעות הרצון.

חודש אדר יכניס את השמחה, ומאותו רגע יהיה עלינו להשאיר את השמחה כאן. הרי, במידה רבה מאוד, הרשות היא בידנו.

הזמנה למופע: תגיד, מי אתה?

תגיד, מי אתה?

לאחר מופע הסיפורים הראשון שלי שהתקבל בחום ובהתלהבות רבה ביותר, אני מתכבד להודיע על התאריך הבא ואשמח להזמינכם. אנא ראו את הפלייר המצ”ב עם חלק מהתגובות שהתקבלו:
· המופע: “תגיד, מי אתה?”- ערב שכולו סיפורים אישיים משולבי-הומור סביב העולם, על החיפוש העצמי בדרכי החיים….
· יום ה’, 1.3, 19:30 התכנסות, 20:00 תחילת המופע (בערך 70 דקות).
· היכן: משכן האומנויות והמוזיקה, הפלמ”ח 2 א’, רעננה (מפה מצ”ב).
· כניסה: 30 ₪, כולל כיבוד קל.
· יש להירשם מראש לשמירת מקום! האולם קטן ומספר המקומות מוגבל בהחלט…
אני גם מתכבד לספר לראשונה על קליפ של פחות מ 4 דקות מערב ההשקה בינואר, אשמח אם תצפו ותעבירו הלאה כראות עיניכם:
אשמח לראותכם ב 1.3.
בברכה,
רוני דוניץ

כשהסיפור שלי נוגע בסיפור שלך

תמיד ידעתי שיום אחד הסיפורים האלה יצאו החוצה לעולם.
הרי זהו ייעודו של כל סיפור, לא?
סיפור שלא סופר הוא כמו מתנה שלא ניתנה ואוכל שלא נאכל.
רק לא תיארתי לעצמי שכך יצאו הסיפורים הבולטים שהרכיבו את חיפושי חיי: על במה, כמופע  סיפורים של 70 דקות , באולם מלא עם 70 אנשים, שני צלמים והרבה התרגשות.
למרות שאת הסיפורים האלה סיפרתי מאות פעמים בשיחות בארבע עיניים, ליד שולחן השבת, בחיק הטבע או בנסיעה למקום זה או אחר, ברגע שהסיפורים כבר יצאו החוצה מעל הבמה ברעננה, ידעתי שקרה משהו, וחיי כבר לא יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו קודם לכן…

ב- 19.1.2012  היתה ההשקה של מופע הסיפורים האישים שלי, “תגיד, מי אתה?” – מאז החיוך לא יורד מעל פני, וההתרגשות מסרבת לעזוב אותי לנפשי.
אני מאמין שכולנו אוהבים לשמוע בחיינו את סוג הדברים שכתבו ואמרו לי לאחר המופע- על ההנאה, הצחוק, ההתרגשות, ההתפעלות, ההערכה, ההשפעה וההזדהות….Wow, mama mia, למה אין בנק שניתן לאחסן בו פרגון כזה בקילו לשימושים עתידיים?
נדמה לי שאחרי השבוע הזה של פרגון אדיר ותשבחות מקיר לקיר, יכולתי ליצור לי ריבית יפה לצרכים עתידיים.
כולנו צריכים את זה לעתיד, לא פחות מהתשואה “ההיא” שנמצאת יותר בתודעתנו.

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי מציג בצורה מיוחדת את התחנות השונות שעבר בחייו

התחושה היא נפלאה, התובנות מעודדות, צריך להנות ולהתרפק על הרגע… אבל… כמאמן אישי וותיק ידעתי לזהות אותו עומד שם  ממש בפינה, רק כמה שעות אחרי, אותו חבר ידוע…הרי קוראים לו “פחד מהצלחה”, ומאחוריו, מוסתר ומסתתר אחיו הגדול, “פחד מכישלון”, שני החברה האלה הדוחפים את אפם לכל הצלחה, הגשמה ושמחה.
כמאמן אני רואה את זה כל יום, ידעתי שמסתובבים הרבה סנדלרים יחפים בחוץ, אז מיד בדקתי את הנעליים לבדוק עד כמה השתפשפו ואם לא נפתח חור קטן שלא נראה…

מתוך המשוב הרב שקבלתי, התחלתי לקבל תגובות שחלחלו בי עמוק במיוחד, מילים מעין אלה “חשבתי על הסיפורים שלך ימים שלמים אחר-כך….לקח אותי עמוק –עמוק לתוך עצמי…דברתי על זה עם בעלי שעות למחרת”, ועוד אחרים… אז ידעתי!
ידעתי שהצלחתי במשימה זו בחיי, שמעבר לצחוקים שהם כל-כך חשובים ומהותיים בחיי, הצלחתי להעביר את המסר שמתחת, הרי הוא המסר שלא תמיד ברור גם לי, הדבר שעומד מאחורי ומתחת לחיפושים, לנדודים ולשבירת הפרדיגמות השונות. הדבר שהביא אותי לעיסוק המבורך שלי היום, הסיפור מאחורי כל הסיפורים: שאת הקול הפנימי יש למצוא, לשמר, לטפח ועליו להגן מכל צרה ופיתוי שבדרך.

כך קרה כשהסיפורים שלי נגעו בסיפורים של אחרים.

דרכי הסיפור בעולמנו הן רבות: מי במילה הכתובה, ומי על במה; מי באבן ומי בציור; מי בתנועה ומי בצליל.
מי בקריאה גדולה ומי בשתיקה הרועמת.
הסיפורים מועברים בנתינה, באהבה, באומץ ובדוגמה – דרכים רבות יש לו לסיפור.

כל אחד והסיפור שלו- אמר ושר את זה יפה, שלמה ארצי.